כמה ימים לפני שהתחיל המונדיאל, פתחנו קבוצת הימורים של החברים. שמונה חברים, כל אחד שם מאתיים שקל והמקום הראשון לוקח הכל. משהו נחמד. סולידי. לא מתפרע במיוחד. אני בעיקרון לא איזה מהמר גדול, אפילו לא קטן, ולאורך השנים כשניסיתי להבין את החברים שלי שהיו שולחים טפסים בווינר על ימין ועל שמאל, הנחתי שההבדל היחיד בינינו הוא שלי יש קבוצה שאני באמת אוהב ולהם אין, וזו הסיבה שאצלי הריגוש כבר קיים והם צריכים להמציא אותו.

אז ישבתי בבית ועברתי משחק משחק וניחשתי את התוצאה, ובגלל שלא הייתי בקיא מי יודע מה במצבה של קוריאה הדרומית או של אקוודור, עיקר ההימורים שלי בוססו על תחושה. על אינטואיציה. והנחתי שככה זה אמור להיות. הרי ידוע שבכדורגל הכל יכול להיות, ומי יודע באיזו תנופה תבוא איזו נבחרת. אני זוכר שביום השני או השלישי של הטורניר, מקסיקו שיחקה נגד פולין, וזה היה אחד המשחקים הכי משעממים שראיתי בחיים שלי, ובאופן עקרוני הייתי מצפה מאדם הגיוני לסגור את הטלוויזיה וללכת לעשות משהו יותר טוב עם הזמן שלו, שגם ככה נשאב אל תוך עבודה וארבעה משחקים ביום, אבל בגלל שהימרתי על מקסיקו, לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך. פתאום המשחק קיבל משמעות. ופתאום הבנתי איזה בוסט של רגש ההימור נותן. בכל התקפה ישבתי על קצה הספה. קססתי ציפורניים. השתגעתי מכל שריקה של השופט. הייתי מקסיקני. פשוט ככה.

אני זוכר שבשנייה, בשנייה, שנשמעה שריקת הסיום בתוצאה של אפס אפס מדכא, מיד פתחתי את האפליקציה של ההימורים והימרתי מחדש על המשחק הבא. זה תפס אותי. זה אשכרה תפס אותי. פתאום הבנתי את הדודא הזאת, את הדחף להמר, אבל זה לא בדיוק הדחף להמר, אלא את הדחף להעלים את תחושת הפספוס ולהמשיך הלאה. ולהפך. פתאום הבנתי שגם זכייה בהימור, היא סך הכל דחייה של ההפסד הבא. הרי אף מהמר לא עושה את זה כדי להיות עשיר. אתה לא מהמר בשביל הכסף, אתה מהמר בשביל להמר.

בשביל לעצור את הגירוד הזה בגוף. בשביל לקבל נחת. אתה כבר לא נהנה מזה, אתה רק רוצה לסיים עם זה כבר. וזו כמו כל התמכרות אחרת. גם אני, כשאני מעשן סיגריה למשל, זה כי עולה בי הצורך, ואני רוצה להוריד אותו חזרה. זה לא בהכרח כי בא לי סיגריה. זה כי בא לי להפסיק לרצות. זה ריק. חשבתי על חברים שלי שמהמרים גם כשאין מונדיאל, ופתאום נזכרתי באיזו פעם שהלכתי עם אחד מהם לתחנת ווינר בשביל לאסוף את הכסף של הזכייה ומה זה קינאתי בו. וואלה, הבן אדם הימר שבמשחק של ריאל בטיס ואתלטיקו מדריד לא יהיו יותר משלושה שערים, ועכשיו הוא הולך לתחנה ולוקח לעצמו אלפיים ושמונה מאות שקל. זה ים  כסף! ים! אז הוא ניגש למוכר והביא לו את הטופס הזוכה, והמוכר אשכרה פתח את הקופה שלו והוציא לו סטפה של שטרות ופשוט הביא לו אותן.

• מזמינים אטרקציות לחתונה מבלי לקרוע את הכיס
• מגמות וטרנדים לאירועים עסקיים בקיץ 2020
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

החבר לקח את הכסף, התמהמה איתו טיפה ואז הפריד שלושה שטרות של מאתיים, דחף את השאר לארנק ולכיס, ואז ניגש למלא טופס חדש. שאלתי אותו למה הוא לא פשוט לוקח את הכסף, והוא ענה לי שהבעיה הכי גדולה בהימורים זה שאתה מהמר על כסף אמיתי אבל מרוויח ז׳יטונים. לא באמת ז׳יטונים, אבל שמבחינתו זה כמו מטבעות שמיועדות רק לזה. כאילו, אתה לא באמת מרוויח, אלא רק לא מפסיד. הפעם. הלכנו מהתחנה ותפס אותנו רעב קטן. התיישבנו באיזו מסעדת דגים שאנחנו אוהבים והזמנו. בזמן הארוחה דיברנו על ההימורים שלו, והוא הסביר לי שמה שיותר גרוע מההימור עצמו, זה שעקב ההימורים, הוא מוציא הרבה יותר כסף על דברים מסביב, גם כדי שבסוף החודש, כשהוא ייחשב על מה הוא הוציא כל כך הרבה כסף, להימורים יהיה נתח קטן יותר. שהוא "ייבלע" בתוך כל ההוצאות. רק שזה לא יהיה העיקר.  הוא סיפר לי על פעם אחת שהוא שלח טופס בשבע מאות שקל, ואז הלך עם אח שלו הקטן בקניון והוא בדיוק ראה איזה כדור כדורסל שהוא רצה. הוא לא היה מסוגל לחשוב על זה שהוא הרגע הימר בשבע מאות שקל אבל לאח הקטן שלו, הוא לא יקנה כדור. כאילו לא נעים לו מעצמו, אז הוא מפנק את הסביבה.

והנה, גם עכשיו, כשאנחנו יושבים ואוכלים דג, זה כי הוא לא יכול לחיות בידיעה שהוא שם שש מאות שקל על סרביה מול שוויץ אבל מתקמצן על ארוחת הצהריים שלו. הבנתי אותו. הבנתי, אבל לא ידעתי מה להגיד לו חוץ מזה שהוא חייב משמעות אחרת בחיים, ושישלם על ארוחת הצהריים.

ביום ראשון הגמר הגדול, ובקבוצה של החברים אני במקום החמישי וכנראה שכבר לא אקח את הכסף, בעיקר כי אנגליה עפה, אבל את מה שלמדתי במונדיאל הזה, גם מסי לא ייקח ממני.

• סמוטריץ’: “אין כוונה לפגוע בהטבות המס בקרנות ההשתלמות”
• קריית סייבר תוקם בדימונה - ההייטק ינוע דרומה?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• ביטוח לאומי: מאות אלפי זכאים יקבלו עד 1,200 ש"ח בחשבון