אנו מתקדמים בחיינו בעזרתם של סיפורים. מסתבר שהסיפור הוא שפת התקשורת הבסיסית בין אנשים ועסקים, ומצוי בבסיסה של ההישרדות האנושית. הסיפור עוזר לנו ללמוד על אפשרויות של הצלחה וכשלון, רגשות ומשמעות, והוא מתמצת את המידע שאנו צריכים לדעת על חיינו.

על פי נוירולוגים ומדעני מוח, המוח שלנו "אורז" מידע בצורה של סיפור. זה מעוגן ב-DNA הבסיסי שלנו. על פי מיכאל מרגוליס (בספרו Believe me) ועל פי דייויד גובר (בספרו Tell to Win), מנהיגות אינה אלא היכולת לספר סיפור שבו כל אדם מוצא תפקיד. מנהיג אמיתי, כך גורסים המחברים, יוצר נאראטיב שפונה לרגש ומאפשר לנו להזדהות, לצלול אל תוך העלילה ולחיות אותה כאילו הסיפור חובר עבורנו באופן אישי. אין סיפורים חדשים, טוען Seth Godin. יש רק זוויות חדשות מהן אותו סיפור מסופר. מנהיג, אגב, יכול להיות גם עסק או מותג.

אגב, yes we can שהביא את אובמה לבית הלבן היה סיפור ידוע שסופר מזווית מרעננת. זהו סיפור עם התחלה (אומה במצב רע ושחורים שאינם נוהגים להגיע לתפקידי מנהיגות), סיבוך (אנחנו פוחדים ולא, לא נוכל לשנות את המצב) וסוף טוב (אז זהו שביחד אנחנו כן יכולים, וכן נוכל להביא שינוי).

המוח, כך מסתבר, מייצר ייצוג מנטאלי של גיבורי העלילה ומהלכה באותו מקום בו הוא מאפסן זכרונות אמת שקרו לנו. פירוש הדבר שהמוח אינו מבחין בין עלילה של סיפור פיקטיבי לזכרון של אירוע שקרה לנו במציאות. או במלים אחרות, בבסיס חווית הצמיחה האנושית יש דימיון רב בין סיפור שסיפרו לנו לפני השינה, סרט שראינו, מותג שהתבסס בתודעתנו ואירוע אמיתי שקרה לנו במציאות.

החתונה של קייט ווויליאם מוכיחה לנו שוב שאנחנו מכורים לסיפורים. הפעם ההתחלה יכולה להיות בנישואי דיאנה עם צ'ארלס או ביום שבו פגשה קייט את הנסיך באוניברסיטה, או ביום שבו התייתמו וויליאם והארי מאימם הנערצת. אמצע העלילה נעוץ בשנות העמימות סביב יחסי הנסיך עם בת העם, וסביב השאלה הגדולה האם זה אכן יכול לקרות במציאות או רק באגדות? וכמובן הסוף המופלא שמזכיר לנו שאגדות נוצרו בידי אנשים חיים בהשראת חייהם.

מה שיפה בסיפור של קייט ווויליאם זה שהוא גם אמיתי אבל גם נדיר, ובכך צופן עבורנו ריגוש כפול. בדיוק כמו עלית אובמה כנגד הסכויים, אנחנו עדים לריאליטי בעל עוצמה. נסיך שהופך נערה מהישוב למלכה לעתיד קורה אחת למיליון, והנה אנו עדים לרגע היסטורי גדול. 'סיפור מותג' זה טוען כל אחד ואחת מאיתנו ברגע של תקווה גם אם אנחנו ציניים וכלל לא מתעניינים בבית המלוכה הבריטי שנתפס בעיני חלקנו כהזוי ופאטתי. אבל ביום ששי האחרון כמעט שלא היתה אשה שלא מדדה, וירטואלית, את השמלה של קייט, או צעדה כשכתר יהלומים לראשה לאורך השטיח האדום בווסטמיניסטר, או החסירה פעימה במעמד הנדרים ההדדיים וענידת הטבעת. באותו רוח כולנו רצינו שהנישואין יהיו מבוססים על אהבה ולא על אינטרסים ובחנו מקרוב את הבעות פניו של הנסיך כלפי הכלה, כדי לחזק את יסודות הסיפור שאנחנו רוצים בו וקצת "חיים" בו.

כל מוסד, ארגון, עסק או מדינה, כמו גם ארמון מלוכה, קם ונופל על הסיפור הייחודי שהוא מספר על עצמו. מאותה סיבה, ארגון שמאמין שמטרתו היא רק לייצר מוצרים טובים ולהביא רווח - סופו להיכשל. אם אנשים לא יצליחו להגדיר לעצמם את הארגון באמצעות מטאפורה כלשהי, הוא יהיה שקוף עבורם. Apple לא רק ייצרה מחשבים וטלפונים ניידים. היא הפכה את המשתמש הסופי לקוסם עם כוחות על שנוגע באייקונים (בהתחלה עם עכבר ואחר כך עם האצבע) - קבצים ותיקיות והללו נענים לו בכניעה. אנחנו לא סתם אוהבים את הגיבור האפי. כולנו ממציאים גיבורי על כילדים במטרה לנוע אל מעבר לגבולות האפשר. החתונה המלכותית, מבחינתנו, משקפת את החיפוש שלנו אחר הסיפור שחוצה את גבולות האפשר ומעצים אותנו. סיפור קטן מעניק לנו מעט מאד מקום לזוז בתוכו בעוד שהסיפור הגדול, הגרנדיוזי, יכול לגרות אותנו ולעזור לנו לדמיין, לחקור ולאכלס אותו זמן רב יותר.