קצינה בכירה שסבלה מיחס אלים ומשפיל מצד בעלה לשעבר, תצא מהנישואים עם נדל"ן ותכשיטים בשווי כולל של כ-2.3 מיליון שקל. כך קבע באחרונה בית המשפט לענייני משפחה באשדוד. סגנית הנשיא, השופטת ענת אלפסי, קיבלה את טענת האשה, שלפיה בעלה לשעבר מכר את שתי חנויות התכשיטים שהיו בבעלותם לאחיו ללא ידיעתה, כך שהיא זכאית למחצית מהתמורה שהתקבלה עבורן, כמו גם לתכשיטים שניתנו לה במתנה במהלך תקופת הנישואים, למחצית משווי התכשיטים שנותרו בחנויות ולמחצית מהדירה המשותפת של שני הצדדים.

השניים נישאו זה לזו בסוף 2004 והביאו לעולם ארבעה ילדים משותפים. במהלך נישואיהם הם רכשו כמה נכסים, בהם דירה ושתי חנויות התכשיטים האמורות. ב-2019 חלה עלו היחסים ביניהם על שרטון, והבעל מכר את שתי חנויות התכשיטים לאחיו. ביולי של אותה שנה הוגשה התביעה לבית המשפט.

בתביעתה כתבה האשה כי במהלך נישואיה לנתבע הוא גילה כלפיה יחס פוגעני ומבזה, שהתבטא בין השאר בקללות וצעקות על בסיס יומי. עוד טענה האשה כי הוא נהג לכלוא אותה בבית, לזרוק עליה חפצים ולהתייחס אליה כאל זונה. השיא, לדבריה, היה כששלח לה הודעה שבה כתב כי, "אני רוצח אותך".

לטענת האשה, לאור ההתעמרות של הנתבע בה, יש להעביר לרשותה את כל הדירה שלהם, ובנוסף להעביר אליה מחצית מהתמורה שהתקבלה עבור המכירה של חנויות התכשיטים. עוד טענה האשה כי היא זכאית לקבל את כלל התכשיטים שבעלה לשעבר נתן לה במתנה, וכן את מחצית משווי התכשיטים שנותרו בחנויות, שערכם מוערך ב-4 מיליון שקל. מנגד, טען הבעל כי בפועל פרודתו ידעה על מכירת החנויות, וכי בנסיבות העניין אין הצדקה לסטות מביצוע חלוקה שוויונית של כל הנכסים שלהם, לרבות הדירה המשותפת.

• מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
• פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לפני שהחלה במלאכת חלוקת הרכוש המשותף של השניים, התייחסה השופטת אלפסי לאופיו של הבעל כפי שעולה מהטענות של פרודתו. לדבריה מדובר באדם שאינו מאוזן מבחינה רגשית, כשאפילו במהלך הדיון שהתנהל בבית המשפט הוא פעל בצורה לא נאותה, לאחר שאיחל לעורכת הדין שחקרה אותו להיות נכה.

השופטת אף כתבה כי, "אם כך התנהג בבית המשפט, ניתן רק לשער כיצד מתנהג באין משגיח. במצב דברים זה, יכולתה של האשה להשיב בשלילה להוראות שהנחית עליה האיש לא הייתה קיימת הלכה למעשה. מתוך פחד צייתה לו ולא מתוך בחירה". כמו כן, השופטת האמינה לאשה כי חנויות התכשיטים נמכרו על ידי הבעל לאחיו ללא ידיעתה, ואף בסכום גבוה יותר מזה המצוין בהסכמי המכר. היא קבעה כי מתוך התמורה שהתקבלה ממכירת החנויות, זכאית התובעת לרבע מיליון שקל.

מנגד, בנוגע לדירה המשותפת, ששוויה מוערך בכ-3 מיליון שקל, קיבלה השופטת דווקא את עמדת הבעל, שלפיה עליה לחלק אותה חצי-חצי לשני הצדדים. בהקשר זה, היא ציינה כי האשה היא קצינה בכירה, שמרוויחה 17.5 אלף שקל בחודש, בעוד שהנתבע מתקיים כיום מקצבת נכות זעומה של 5,000 שקל, כך שאין הצדקה לסטות מברירת המחדל שבחוק. עם זאת, השופטת נתנה לתובעת זכות ראשונים לרכוש את חלקו של הנתבע בדירה, תמורת כמה מאות אלפי שקלים בלבד.

• כללי הבית: המדריך המלא להישרדות (והצלחה) בבית המשפט
• חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

בנוגע לתכשיטים, קבעה השופטת כי אלה שניתנו לתובעת במתנה, בשווי 146,065 שקל, יישארו בבעלותה הבלעדית. לגבי התכשיטים שנותרו בחנויות, נקבע כי היא זכאית לשווי של מחציתם, בסך 363,195 שקל נוספים. לסיכום, השופטת קבעה כאמור כי במסגרת חלוקת הרכוש המשותף תקבל האשה נכסי מקרקעין ותכשיטים בשווי שמגיע לסכום כולל של כ-2.3 מיליון שקל.

הסדר איזון משאבים הוא מונח משפטי שקיים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, שקובע את האופן שבו יחולק הרכוש בין בני זוג נשואים עם תום נישואיהם (עקב גירושים או מוות של אחד מבני הזוג). הסדר איזון משאבים קובע כי בעת סיום הנישואים או פרידה של בני זוג, צריך לערוך חלוקת רכוש שווה, של רכוש שמוגדר כמשותף לבני הזוג. המשמעות היא שעם סיום מערכת היחסים, כל בן זוג יהיה זכאי למחצית מהרכוש המשותף, כולל קופות גמל, חסכונות, פנסיה, מוניטין עסקי ועוד. נכסי בני הזוג מחולקים ביניהם שווה בשווה, כך שאם יש הפרש לטובת אחד מבני הזוג, הוא ישלם לשני את גובה ההפרש, באמצעות מתן זכויות בנכס או באמצעות תשלום כספי. למרות הדברים הנ"ל, בית המשפט יכול להורות כי נכסי בני הזוג לא יחולקו ביניהם שווה בשווה, אלא באופן אחר, אם ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות חלוקה לא שוויונית. יש נכסים שלא נכללים בהסדר איזון המשאבים, ובמועד הפרידה מבן הזוג שהם שייכים לו בלבד, הוא לא יידרש לחלוק בהם עם השני, או לשלם הפרשי איזון בגינם. עם זאת, בן הזוג השני יכול לנסות ולהוכיח כי היה שיתוף בנכסים האלה, או שהתקיימו נסיבות שמצדיקות סטייה מחלוקה שוויונית.