לעיתים חשיפת האמת בתיק אחד, פוגעת בציבור כולו

פסק דין של בית המשפט העליון משנת 1995 התברר בדיעבד ככזה הפוגע באיכות הטיפול הרפואי הניתן לכולנו. לא אומר את זה אחד ממבקריהם של מערכת המשפט בכלל ובית המשפט העליון בכלל, אלא לא אחר מאשר הנשיא הנוכחי, יצחק עמית.

אדם ניסה להתאבד, חייו ניצלו לאחר שהובהל לבית החולים עין כרם. אך שבועיים מאוחר יותר הוא עלה לקומה השמינית של בית החולים וקפץ אל מותו. בית החולים הקים ועדת בדיקה פנימית, כנהוג במקרים כאלה, והיא הגישה את מסקנותיה למנהל בית החולים.

שנתיים מאוחר יותר הגישה משפחתו של המנוח תביעה נגד בית החולים, בטענה שהתרשל בהשגחה עליו. במסגרת ההליכים המקדמיים, ביקשה המשפחה לעיין בדו"ח החקירה הפנימית. בית החולים סירב וטען שיש להכיר בחיסיון של הדו"ח, שכן אם ייחשף - בעתיד ייפגע שיתוף הפעולה של רופאים עם ועדות בדיקה דומות, מחשש שהם עצמם ובית החולים ייפגעו ממה שיאמרו לוועדה. עוד טען הדסה, כי חברי הוועדות עלולים להיחשף לתביעות לשון הרע מצד עמיתיהם למקצוע.

העליון אמר שמדובר בחשש ספקולטיבי

בית המשפט המחוזי הורה לחשוף את הדו"ח ובית המשפט העליון דחה את ערעורו של בית החולים. לדברי העליון, התכלית העיקרית של כל הליך משפטי היא חקר האמת. החתירה לחשיפת האמת עומדת בבסיס ההליך המשפטי, ובשל כך ניתן להזמין כל אדם ולהציג כל ראיה (כמובן, בתנאי שהם רלוונטיים), והצדדים חייבים לנהל את ההליך בקלפים פתוחים.

לדעת בית המשפט העליון, החשש שהעלה הדסה מפני העדר שיתוף פעולה של הרופאים עם ועדות הבדיקה, הוא חשש ספקולטיבי. לדעת העליון, שיתוף פעולה שכזה "מתבקש ממהות מקצוע הרפואה ומהמחויבות האתית והמשפטית שאדם נוטל על עצמו בהיותו רופא... אכן, מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון אלא פתיחות וגילוי האמת".

זה לא מה שקרה, כותב עמית. "חיש מהר התברר שבית המשפט העליון שגה בהערכתו, ושהחשש לאי שיתוף פעולה מצד הרופאים התמשש. השטח אמר את דברו, ובעקבות פסק הדין הונחו הרופאים להימנע מלשתף פעולה עם הוועדות, מה שגרם לדיכוי, וכמעט להיעלמות, של מנגנון ועדת הבדיקה, שהוא כה חשוב וחיוני ל'בדק בית' ולהפקת לקחים כדי לקדם את בריאות הציבור".

אבל בפועל החשש התממש

זמן קצר לאחר מכן, שינתה הכנסת את חוק זכויות החולה וקבעה "חיסיון יחסי" לפרוטוקולים של ועדות בדיקה הבוחנות אירוע חריג בטיפול רפואי או לבדיקת תלונה ספציפית של מטופל. חיסיון יחסי (כמו למשל של מקורות עיתונאיים), פירושו שבית המשפט יכול להסירו "אם מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו".

המחוקק הוסיף והעניק חיסיון מוחלט (שלא ניתן להסירו, כמו עו"ד-לקוח) לפרוטוקולים של ועדות בקרה ואיכות, המוקמות לשם הערכת הפעילות הרפואית ולשיפור האיכות של השירות הניתן לכל הציבור, כדי למנוע הישנות של מקרים בעייתיים. זה לא עזר: בית החולים הפסיקו להקים ועדות בדיקה פנימיות.

עמית אומר: "המשפט חותר להגיע לחקר האמת לצורך עשיית משפט צדק, וחשיפה לפני הצדדים להליך של כל החומר שרלוונטי למשפט תורמת לחקר האמת. אבל התכלית של חקר האמת אינה ערך מוחלט, ואל מול האידיאל והערך של חקר האמת עומדים ערכים ואינטרסים נוגדים, שראויים להגנה כדי לתמרץ פעילות ראויה מבחינה ציבורית ומבחינה חברתית.

• 30 אלף שקל בשנה לטיפול נפשי: הפער בין הקופה לקליניקה הפרטית
• מנוי שנתי למכון עולה כ-2,400 עד 4,200 שקל, מאמן אישי פעמיים בשבוע יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים וציוד

"לחשיפת האמת בתביעה [נגד הדסה], היה מחיר כבד שמלווה אותנו עד עצם היום הזה, בדמות פגיעה באיכות הטיפול הרפואי שכל אחד ואחת מאיתנו מקבלים. זאת כתוצאה מאי עריכת תחקירים פנימיים בבתי החולים מחשש של הרופאים, כי דברים שיאמרו יפגעו בהם, בעמיתיהם או במוסד הרפואי שהם מועסקים בו".

לעיון נוסף: יצחק עמית, "'אמת מארץ תצמח': חקר האמת בבית המשפט - האמנם בכל מחיר?", 75 שנות עצמאות במשפט (הרשות השופטת ונבו), עמ' 515-510.