ביהמ"ש העליון צפוי להרחיב את החיסיון העיתונאי גם לתוכן המידע

בית המשפט העליון צפוי להרחיב את החיסיון העיתונאי מול הליכי חקירה ומשפט, כך שהוא יחול לא רק על זהותו של המקור, אלא גם על תוכן המידע. החיסיון העיתונאי אינו מעוגן בחקיקה אלא הוא יציר פסיקת בית המשפט העליון. הדברים עלו בדיון בערעורו של העיתונאי עמרי אסנהיים על ההחלטות שחייבו אותו למסור למשטרה מידע בפרשת הבילד. מדברי השופטים עולה, כי הם עשויים להורות לאסנהיים למסור לבית משפט השלום את חומר הגלם עליו לדעתו יש חיסיון, ובית המשפט הוא שיכריע.

החיסיון הנוכחי מאפשר למקור לדרוש מעיתונאי שלא לחשוף את זהותו. ההרחבה הצפויה תאפשר למקור לדרוש שלא לפרסם קטעים מסוימים מהמידע שמסר לעיתונאי, גם אם זהותו שלו תיחשף. 

אלי פלדשטיין טען בראיון לאסנהיים בכאן 11, כי צחי ברוורמן נפגש עימו עם תחילת החקירה בפרשת הבילד, שאל אותו מה הוא יודע ואמר לו שביכולתו לגרום לחקירה להיעלם. בעקבות פרסום זה פתחה המשטרה בחקירה נגד ברוורמן בחשד לשיבוש הליכים; ברוורמן מכחיש.

המשטרה ביקשה לקבל את חומר הגלם של הראיון, כדי לבחון האם יש בו ראיות נוספות ומה הייתה הדינמיקה שהובילה לאמירה זו, בעוד אסנהיים טען לחיסיון בכלל ולחיסיון עיתונאי בפרט. בית משפט השלום בראשון לציון קיבל את הבקשה, בית המשפט המחוזי מרכז דחה את ערעורו של אסנהיים (אשר דחה את ההצעה להגיש להכרעת בית המשפט את החומר שלדעתו נתון בחיסיון), והוא ביקש לערער לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון הסכים לקיים דיון בגלגול שלישי, בשל השלכות הרוחב של הנושא ובמיוחד בשאלת החיסיון העיתונאי. הדיון התקיים בפני הנשיא יצחק עמית (שכתב את הספר המנחה בנושא חסיונות) והשופטים אלכס שטיין וחאלד כבוב.

עמית: אתם לא אמורים לפלח את המידע?

בבסיס הדיון עומד סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי: "ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצורכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב ולהציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה".

עמית אמר לעו"ד ליאת ברגמן, המייצגת את אסנהיים: "אני מוכן ללכת עם גברתי, שיש עניינים רגישים שהמשטרה צריכה לשקול במסגרת סעיף 43. אני עדיין רוצה לחדד את השאלה, האם החיסיון לא הופך ליחסי אלא למוחלט".

עמית הוסיף: "הגעתם לכאן, כי סירבתם להצעה של בית המשפט המחוזי, שכתב פסק דין יפה והרחיב את החיסיון. השאלה היא האם אתם לא צריכים לפחות לפלח את המידע. בואו נגיד שבית המשפט לא אמור לראות עשרות שעות של חומרי גלם, אבל האם אתם לא אמורים לפלח את החומר ולהגיש לבית המשפט?"

כבוב: אפקט מצנן לעיתונות החוקרת

כבוב אמר לברגמן: "אי-אפשר לומר שזה לא רלוונטי. מאיפה אתם יודעים? אני לא יודע מהם השיקולים הרלוונטיים להיקף החקירה". שטיין הסכים עימו: "להכניס את הכל לקופסה ולטעון לחיסיון – זה נראה לי מוגזם. השאלה היא מי מחליט מה רלוונטי ומה לא – העיתונאי, או בית המשפט שיש לו מומחיות מיוחדת לקבוע מה רלוונטי". כבוב: "לא אפשרתם לגורם שלישי ניטראלי לראות את החומר".

עמית: "לא צריך לצפות בעשרות שעות, אבל בסופו של דבר את נותנת את שיקול הדעת לעיתונאי, לא למשטרה ולא לבית המשפט, אפילו בפילוח. יכול להיות שנלך להרחבת החיסיון העיתונאי; הטענה כלפיכם היא שלקחתם את המקרה הכי קיצון. יש כאן מרואיין בפנים גלויות, והטענה היא שזה לא עניין של חיסיון אלא של שיקולי עריכה".

השופט כבוב, הנשיא עמית והשופט שטיין בדיון היום (צילום: לע"מ, הרשות השופטת)

גם שטיין סבר שמן הראוי שהחומר יוגש לבית המשפט: "עד עכשיו הפרוצדורה המקובלת הייתה שהמשטרה זכאית לכל, למעט חיסיון. בית המשפט הוא שקובע מה רלוונטי ומה לא רלוונטי, לא עיתונאי ולא רופא שיניים ולא פרופסור באוניברסיטה". עמית: "גם פרופסור באוניברסיטה יכול להתנגד לסעיף 43 אם יש לו טענה טובה". שטיין: "יכול להיות שצריך להרחיב את החיסיון העיתונאי, זה לא בסעיף 43".

עמית אמר לנציג המדינה, עו"ד יאיר חמודות: "כשאתם רוצים את כל החומר שנותר על רצפת חדר העריכה – זה נראה כמו מסע דיג". כבוב: "איפה זה עומד ביחס לתפקידה של העיתונות החוקרת? זה אפקט מצנן, זה מרפה את ידיה של העיתונות: מה שתבטיחו למרואיין יהיה כאין וכאפס, כי נצטרך להעביר את זה למשטרה. העיתונות תאמר: אין זה תפקידנו לעשות את עבודתה של המשטרה".

שטיין: "מה מבטיח את זכותו של העיתונאי לחיסיון? מה שחסוי לא אמור להיות בידיים שלכם. המשטרה תקבע מה חסוי? הפרקליטות? זה לא יכול להיות". לצד זאת, הוסיף שטיין: "אם אתה אומר שכל דבר שתאמר לעיתונאי מחר יהיה בידי המשטרה, בלי בית משפט ובלי כלום – אף אחד לא ידבר עם עיתונאי. זה ברור".