סכסוך משפחתי צילום: ביזפורטל
סכסוך משפחתי צילום: ביזפורטל

רכשו את חלקה של אחותם בנכסים - וישלמו לה ריבית והצמדה

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי שלושה אחים, שרכשו מאחותם את חלקה בעשרה נכסי מקרקעין שהורישו להם הוריהם, יישאו בהפרשי ריבית והצמדה על מלוא סכום התמורה, בשל כך שעיכבו את תשלומיה באמצעות ניהול הליכים משפטיים ממושכים. השופטת תמר סנונית פורר מתחה ביקורת על התנהלותם, הדגישה כי אין להם כל הגנה מפני פירוק השיתוף - וקבעה כי יש להוציא את הנכסים למכירה מיידית באמצעות כונסי נכסים חיצוניים

עוזי גרסטמן |

המאבק המשפחתי שהתגלגל לאולם בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב נמשך חודשים ארוכים, וכלל ויכוחים על כל פרט קטן - מהמיסוי ועד לזהות של בעלי התפקידים שימונו למימוש העסקה. מאחורי ההליך עמדו ארבעה אחים, היורשים של עשרה נכסי מקרקעין, שמרגע שקיבלו את הירושה נהפכו לשותפים בעל כורחם. האחות, שהחזיקה בחלקה של אחד הנכסים, ביקשה לפרק את השותפות ולקבל את חלקה בכסף. האחים מצדם ביקשו לדחות את התהליך בתירוצים שונים, ובראשם הטענה שיש לבדוק תחילה את היבטי המס של העסקה. אלא שבית המשפט לא קיבל את עמדתם, וקבע כי מדובר בעיכוב מכוון של תשלום התמורה - עיכוב שיחייב אותם לשלם לאחותם הפרשי ריבית והצמדה על מלוא הסכום.

השופטת תמר סנונית פורר, שדנה בתיק, לא הסתירה את מורת רוחה מהתנהלות האחים. כבר בפתח פסק הדין היא ציינה כי, “על אף שהאינטרס של הצדדים היה אמור להיות להשיא את התמורה שתתקבל מפירוק השיתוף, לבצע תכנוני מס נדרשים, לקצר את ההליכים ולהקטין את הוצאותיהם - הדברים אינם מסתייעים ונדרשת החלטת בית המשפט”. לדבריה, נעשו ניסיונות רבים להביא את הצדדים להסכמות מושכלות, אך ללא הצלחה.

בית המשפט בחן שתי תביעות שאוחדו - האחת, תביעה לפירוק שיתוף בעשרה נכסים; והשנייה, תביעה נוספת על נכס מקרקעין בראשון לציון. בהחלטתה קבעה השופטת כי ביחס לעשרה הנכסים הראשונים, אין כל מניעה להורות על פירוק שיתוף מיידי, משום שגם הנתבעים עצמם הודו בכתב ההגנה כי, “לכל שותף במקרקעין עומדת זכות בסיסית לדרוש, בכל עת, את פירוק השיתוף בהתאם לסעיף 37 לחוק המקרקעין”.

השופטת לא התרשמה מטיעוני האחים

בהמשך כתב ההגנה אף הודו האחים כי הם מסכימים לפירוק השיתוף בדרך של מכירת הנכסים, והסבירו כי אין אפשרות מעשית לבצע חלוקה בעין או לרשום את הנכסים כבית משותף. אף על פי כן, כשהגיעה העת לממש את המכירה, הם טענו לפתע שיש לעכב את ההליך עד שתיבדק סוגיית המיסוי. השופטת לא התרשמה מן הטיעון הזה וקבעה בהכרעתה כי, “היעתרות לבקשתם הינה בפועל עיכוב פירוק השיתוף והשהייתו לפרק זמן לא ידוע”.

בהחלטה ארוכה ומפורטת, חזרה סנונית פורר על עקרון היסוד של דיני פירוק השיתוף: הזכות של כל שותף לדרוש את הפירוק בכל עת, והיעדר כל הגנה מפני הדרישה הזו. היא הדגישה בהכרעת הדין כי, “אין לנתבעים הגנה מפני פירוק השיתוף. יתרה מכך, הם הביעו בכתב ההגנה את הסכמתם המפורשת לביצוע פירוק השיתוף באמצעות מכירה”. בית המשפט ציטט בהרחבה את פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין פלונית נ’ פלונית (בע"מ 7367/22), שבו נקבע כי יש לקטוע הליכים מיותרים ולמנוע סחבת כשברור שאין לנתבע הגנה של ממש. “קטיעתו המוקדמת של הליך משפטי חסר תוחלת משרתת את היעילות... הדבר היעיל ביותר – הן לבעלי הדין, הן לציבור בכללותו – הוא עצירת ההליך לאלתר, טרם התמשכותו, סרבולו והסתעפותו”.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

הדברים האלה , קבעה השופטת, מתאימים “במדויק” למקרה שלפניה. לדבריה, לא רק שאין לאחים הגנה בפני הדרישה של אחותם, אלא שכתב הגנתם “שזור הסכמה מובהקת לפירוק השיתוף בכלל נכסי הצדדים”. במצב כזה, היא כתבה בהחלטתה, “כאשר בידי תובע זכות מוצדקת על פי דין, אין לנתבע זכות קנויה לעכב מימושה של זכות זו עד לסיום מלא וסופי של ההליכים המשפטיים”. היא הוסיפה כי מעבר להיבט המשפטי, קיים כאן גם שיקול אנושי חשוב: “הצדדים הם אחים, וההליך מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. מתוך מטרה ותפיסה לצמצם את הקונפליקט בין בני המשפחה, יש להורות על פירוק השיתוף המיידי”. בכך ביקשה השופטת להבהיר כי עיכוב ההליך רק מעמיק את הקרע המשפחתי, ומונע מהצדדים לפתוח דף חדש.

ניתן לבדוק את היבטי המס בזמן שהכונס יבצע את המכירה

לגבי טענת המיסוי שהעלו האחים, קבעה השופטת כי היא “חשובה וחיונית”, אך אין בה כדי להצדיק עיכוב. “סוגיית המיסוי אינה משנה את הסכמתם העקרונית לביצוע פירוק השיתוף באמצעות מכירה”, היא כתבה. לדבריה, כל צד רשאי לבדוק את היבטי המס שלו בזמן שהכונס יבצע את המכירה, ואף “אין מניעה כי הכונס יידרש, ככל שימצא לנכון, לסוגיות אלה ואחרות להשאת התמורה והטבת מצבם של הצדדים”.

קיראו עוד ב"משפט"

בהחלטתה מינתה השופטת שני עורכי דין ככונסי נכסים חיצוניים - עו"ד ליאור מזור ועו"ד ענבל בית הלחמי - כדי שיפעלו למכירת כל עשרת הנכסים “בשוק החופשי לכל המרבה במחיר”. השניים יגישו את הסכמתם וכתב ערובה תוך עשרה ימים, וידווחו לבית המשפט אחת ל-45 יום על התקדמות ההליך. במלים חריפות ציינה סנונית פורר כי “אין מקום להמשך הליכים מקדמיים טרם פירוק השיתוף”. לטענתה, בקשת האחים לעכב את המכירה היא ניסיון נוסף להאריך את ההליך “לפרק זמן לא ידוע”, בניגוד לרוח הפסיקה ולתכלית החוק. היא הוסיפה כי, “נבדק עם באי כוח הצדדים האם תהיה נכונות ויכולת לשתף פעולה, אולם הדבר לא נשא פרי”, ולכן אין מנוס ממינוי כונס חיצוני אובייקטיבי.

לצד זאת, דנה השופטת גם בתיק נוסף, שעסק בנכס מקרקעין יחיד בראשון לציון, שלגביו היתה הסכמה כי ניתן לבצע את הפירוק בעין, כלומר חלוקה פיזית של הקרקע בין האחים. עם זאת, גם כאן נדרש היה צעד מקדים: מינוי שמאי שיכין תכנית לחלוקה. לבקשת שני הצדדים מינתה השופטת את שמאי המקרקעין ערן בנטל, שיגיש חוות דעת מקצועית שתאפשר את הפירוק בעין. השופטת סיימה את החלטתה בקביעה כי “ההחלטה מותרת לפרסום ללא פרטים מזהים” - ביטוי לרצונה להדגיש את ההיבט העקרוני של פסק הדין, שנוגע לזכות היסוד של כל שותף במקרקעין להשתחרר משותפות כפויה ולממש את חלקו.


למה בעצם האחים עיכבו את התשלום לאחותם?

לפי פסק הדין, האחים טענו שהם רוצים לבדוק קודם את ההיבטים של המיסוי, כלומר כמה מס יצטרכו לשלם על העסקה. אבל השופטת קבעה שמדובר בטענה לא רלוונטית, ושמטרתם האמתית היתה לדחות את פירוק השיתוף ולעכב את קבלת הכסף בידי האחות.


מה המשמעות של פירוק שיתוף במקרקעין?

פירוק שיתוף הוא מצב שבו כמה אנשים מחזיקים ביחד בנכס, וכל אחד מהם רשאי בכל רגע לבקש לסיים את השותפות. אם אי אפשר לחלק את הנכס בעין, כמו למשל דירה או בניין, בית המשפט מורה למכור אותו, והכסף מתחלק בין הבעלים לפי חלקם.


למה בכלל הנכסים האלה היו משותפים בין האחים?

הנכסים הגיעו אליהם בירושה מהוריהם. כלומר הם נהפכו לשותפים בעל כורחם - לא מתוך בחירה עסקית. אחרי קבלת הירושה, כל אחד רצה לממש את חלקו בצורה שונה, וזה מה שהוביל למחלוקת המשפטית.


מה זה אומר שהאחים צריכים לשלם "הפרשי ריבית והצמדה"?

כשמישהו חייב כסף ומעכב את התשלום, הסכום צובר הפרשי ריבית והצמדה למדד המחירים לצרכן, כלומר הוא גדל בהתאם לזמן שעבר. כך בית המשפט מוודא שהצד שמעכב תשלום לא ייצא נשכר מהעיכוב, ושמי שמגיע לו הכסף יקבל את ערכו המלא.


למה בית המשפט כל כך הדגיש את נושא השיתוף בין אחים?

השופטת תמר סנונית פורר ציינה כי מכיוון שמדובר בבני משפחה, היא ראתה חשיבות לא רק בהיבט המשפטי אלא גם בהיבט האנושי - צמצום הקונפליקט המשפחתי. ככל שההליך נמשך ומתעכב, כך גדל הקרע ביניהם, ולכן היא קבעה שיש לפעול במהירות כדי לסיים את הפרשה.


האם האחים יכלו למנוע את כל ההליך הזה?

כן, אם היו מגיעים להסכמה ביניהם מחוץ לבית המשפט. השופטת ציינה שנעשו ניסיונות לגשר ביניהם כבר בדיונים הראשונים, אבל הם לא הצליחו להסכים אפילו על זהות בעלי התפקידים שימונו. במצב כזה בית המשפט נאלץ להכריע ולמנות גורם חיצוני.


למה היה צורך במינוי שמאי מקרקעין רק לגבי הנכס בראשון לציון?

בניגוד לשאר הנכסים שלא ניתן לחלק בעין ולכן הם נמכרים, הנכס בראשון לציון הוא קרקע שניתן לחלק פיזית בין הצדדים. לכן השופטת קבעה שצריך שמאי שיכין תוכנית לחלוקה, כדי שכל אחד יקבל חלק ממשי בקרקע, ולא כסף ממכירה.


מה יקרה אם גם עכשיו האחים לא ישתפו פעולה עם כונסי הנכסים?

במקרה כזה, כונסי הנכסים רשאים לפנות שוב לבית המשפט בבקשות מתאימות, וההליך יימשך גם בלי שיתוף פעולה מצדם. בית המשפט יכול לאכוף את ההחלטה בדרכים שונות, כדי לוודא שהנכסים אכן יימכרו ושהאחות תקבל את חלקה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
מסמך חתימה
צילום: pixabay

נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"

עוזי גרסטמן |

בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".

המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.

מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה

עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.

בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.

גירושים
צילום: PEXEL

למרות 4 ילדים וחיים משותפים: שלושת הנכסים יישארו בידי הבעל

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האשה לשיתוף בנכסי בן זוגה לשעבר. השופטת שירלי שי קבעה כי היא "לא הוכיחה שיתוף", והבהירה כי גרסאות הצדדים התגלו כבלתי אמינות ומבולבלות, וכי לא הובאה כל ראיה ממשית לשיתוף רכושי בפועל. בית המגורים שנמכר, דירה נוספת שקיבל הנתבע בירושה ומתנה, ואף חנות שנרשמה על שמו - כולם יישארו בבעלותו הבלעדית

עוזי גרסטמן |


לאורך שנים חלקו שני בני הזוג חיים משותפים שהיו רחוקים מלהיות שקטים. הם לא נישאו מעולם, אך הביאו ביחד לעולם ארבעה ילדים וגידלו אותם תחת קורת גג משותפת. חייהם התנהלו בין דירות שונות, תקופות של שקט ותקופות של עימותים, אירועי פרידה, חזרה, התנהלות כלכלית מורכבת ולעתים מתוחה, ובמרכז - מערכת יחסים שככל שעבר הזמן נהפכה לטעונה יותר. כשמערכת היחסים הסתיימה והגיעה אל דלתות בית המשפט, ביקשה האשה להוכיח כי אף שהנכסים רשומים כולם על שם בן זוגה לשעבר, הם למעשה רכוש משותף שנצבר במהלך חיים זוגיים ארוכים. אלא שבית המשפט קבע אחרת, בנימוק חד: האשה "לא הוכיחה שיתוף".

פסק הדין המפורט, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בידי השופטת שירלי שי, מצייר תמונה מסובכת של מערכת זוגית ושל הליך משפטי רווי סערות, צעקות, האשמות הדדיות וגרסאות סותרות משני הצדדים. כבר בפתח פסק הדין כותבת השופטת כי, "לא ניתן לפתוח את פסק הדין מבלי לתאר את התנהלות הצדדים במהלך ההליכים", ומוסיפה כי הדיונים התאפיינו ב"התפרצויות, צעקות, גינויים, מלים לא מכבדות", שהקשו על שמיעת העדויות ועל קבלת תמונה ברורה.

אחד הנושאים המרכזיים בפסק הדין הוא אמינותם של שני הצדדים. השופטת שי מציינת כי שניהם הציגו גרסאות משתנות וסותרות - הן ביחס לתחילת הזוגיות והן ביחס להתנהלות הכלכלית. לדבריה, "הצדדים שניהם זגזגו בין הגרסאות", ואף כי "גרסאות סותרות עלו על ידי שני הצדדים... יותר מפעם אחת". בסופו של דבר קבעה השופטת בפסק הדין שפורסם כי "כל אשר הוצג בפניו, חוטא לאמת", וכי "האמת היא כנראה איפשהו בין לבין". למרות זאת, נקודה אחת היתה ברורה: בין אם הזוגיות החלה ב-1999 כפי שטענה התובעת, ובין אם רק ב-2009 כפי שטען הנתבע, הרי שמדובר בתקופה ארוכה מאוד של חיים משותפים וגידול ילדים. ואולם גם התקופה זו, כך נקבע, אינה מספיקה כשלעצמה להוכחת שיתוף רכושי.

המסרונים, ההבטחות והטענות - אך ללא הוכחה

התובעת טענה כי במשך שנים התנהלו הצדדים כבני זוג לכל דבר, וכי הנתבע היה זה שאמר לה פעם אחר פעם כי "הכל שלי ושלך. הכל עשינו ביחד. הכל". היא הציגה מסרונים שלטענתה שלח לה הנתבע ובהם תיאר את משך הקשר ביניהם, ואף הציגה הודעה שבה, לטענתה, הוא הכיר בכך שמגיע לה חלק מהתמורה מהמכירה. אך הנתבע טען כי מדובר בזיוף, וכי היא זו שלקחה את הטלפון ושלחה הודעות לעצמה בשמו. השופטת ציינה כי בשל חוסר מהימנות הדדי, אין לייחס למסרים אלה משקל של ממש.

עוד טענה התובעת כי הצדדים ניהלו חיי משפחה משותפים, וכי רוב הכספים שהזרימו בשנים ההן - חלקם מעסקי הנתבע, שלטענתה עסק בסחר בסמים קלים - היו כספים משותפים. אלא שאלה לא נתמכו במסמכים כלשהם, וגם טענת ההתנהלות הכלכלית במזומן, שהיתה אמורה להסביר את היעדר הראיות, לא התקבלה.