אחרי 20 שנה - השופטת קבעה שהצוואה אמינה; מלחמת הירושה הסתיימה
נטל ההוכחה: "כלל ידוע במשפט האזרחי הינו כי 'המוציא מחברו עליו הראיה', ההלכה היא כאשר ישנה מחלוקת באשר לאמיתות תוכנו של מסמך דהיינו מדובר בטענת זיוף". חשיבות הבדיקה המקצועית: "דרך המלך להוכחת טענת זיוף היא באמצעות מינוי מומחה להשוואת כתבי יד שיש לו את הטכנולוגיה והידע המקצועיים לבדיקה שכזו".
סיפור שנמשך כמעט שני עשורים הגיע לסיומו לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בצפת. צוואה שנערכה ב-1985, טענות זיוף שהועלו שוב ושוב, עד שהכחיש את חתימתו, ונתבע שהתנגד בכל כוחו לבדיקה גרפולוגית - הכל הסתיים בפסק דין מקיף של השופטת אביבית נחמיאס שקבע: הצוואה תקפה, טענות הזיוף נדחות.
"המנוח הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים ביניהם התובע והנתבע"
הסיפור החל בשנת 2006, כאשר המנוח הלך לבית עולמו ביום 7.7.2006. כפי שמתאר פסק הדין: "המנוח הלך לבית עולמו ביום 7.7.2006, כשהוא נשוי. המנוח הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים ביניהם התובע והנתבע. הבן השלישי, א', מתגורר בארה"ב והבן הרביעי, ח' ז"ל הלך לבית לעולמו ביום 25.12.2014".
אולם בלב הסכסוך עמדה צוואה ששונתה במחלוקת, שנערכה יותר מ-20 שנה קודם לכן. "המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים מיום 21.3.85, במסגרתה ציווה נכס מקרקעין לתובע ולבן ח' ז"ל, בחלקים שונים", מציינת השופטת נחמיאס. הפילוג לא היה שווה: "במסגרת הצוואה הוריש המנוח נכס מקרקעין, לתובע ולבנו ח' ז"ל, בחלקים שונים – 3/4 חלקים לתובע ו-1/4 לבנו ח'".
הנכס, כפי שמתברר, לא היה סתם חתיכת קרקע. "יצויין כי מדובר בנכס, בו התגורר המנוח ומשפחתו, ואותו קיבל בירושה מאביו, וכיום מתגורר בנכס הנתבע", כותבת השופטת. זו עובדה שהקנתה לסכסוך ממד רגשי נוסף - הנתבע התגורר בבית שעל פי הצוואה לא היה שייך לו.
- הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
"עילת ההתנגדות המרכזית שבפי הנתבע הינה טענת זיוף"
ההתנגדות לצוואה התבססה על טענה מרכזית אחת. כפי שקובעת השופטת: "עילת ההתנגדות המרכזית שבפי הנתבע הינה טענת זיוף, שהתבססה על התכחשות עד הקיום מר י.ה., במסגרת תצהירו מיום 14.12.2015 לחתימתו עליה".
לא זו בלבד שהעד התכחש לחתימתו, אלא שהתברר פרט מעניין: "המדובר בצוואה בעדים, כאשר אחד העדים (פאדל אסעד חלול ז"ל) נפטר, ואילו העד הנוסף – י.א.ה., הכחיש את חתימתו על הצוואה".
אך כאשר העד נחקר, התגלו פרטים מעניינים. "במהלך ישיבת ההוכחות מיום 12.7.23, נחקר עד הקיום, מר י.א.ה. העד אישר בחקירתו כי הכיר את המנוח וכי קנה מהתובע - בנו של המנוח, חלקת אדמה בשנים 84-85 (קרי, בשנה בה נערכה הצוואה) ואישר את חתימתו על גבי שטר רכישת המקרקעין", מתאר פסק הדין.
- “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
- האב לא ישלם עוד על המגורים של בנו - וזו הסיבה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
"אנו מאשרים את האמור בצוואה"
מעניין לגלות מה בדיוק כתוב בצוואה המקורית. השופטת מציטה את תרגום הצהרת העדים: "בהתאם לתרגום הצוואה מהשפה הערבית כפי שהוגש ע"י הנתבע ביום 15.6.2021, הצהירו העדים כדלקמן (בעמוד השני): 'אנו מאשרים את האמור בצוואה - פ.א.ח. נושא ת.ז. **** - י.א.ה. נושא ת.ז. **** מעידים ומאשרים בזאת חתימת מר *** (המנוח) מ**** נושא ת.ז. מס' **** על צוואה זו כשהוא בהכרה מלאה ומרצונו הטוב היות וחתם ביום 21/3/1985 בפנינו על צוואה זו'".
"למרבה הצער, אף בעניין זה היתה התנהלות דיונית ענפה"
אך כאן מתחיל הפרדוקס המדהים של המקרה. דווקא הצד שטען לזיוף התנגד למינוי מומחה שיבדוק את טענתו. "למרבה הצער, אף בעניין זה היתה התנהלות דיונית ענפה, כאשר דווקא הצד שטען לזיוף, התנגד בכל תוקף למינוי מומחה לבחינת הזיוף הנטען, בטענות מטענות שונות", כותבת השופטת בהשתאות.
"במיוחד תמוה הדבר כאשר טענת הזיוף הינה עילת ההתנגדות היחידה", מוסיפה השופטת. התובע, לעומת זאת, רצה בבדיקה: "בדיון מיום 19.5.21 הועלתה סוגית מינוי המומחים, התובע הצהיר כי בידו שלוש חוו"ד גרפולוגיות התומכות בטענתו כי החתימות המופיעות ע"ג הצוואה של המנוח ושני העדים, הן אותנטיות".
הבקשה הראשונה למינוי מומחה נדחתה: "הבקשה נדחתה בשל עיתוי הגשתה, ובשים לב לכך שדווקא הטוען לזיוף, מתנגד נחרצות למינוי מומחה".
"אבא שלי קיבל את הצוואה ואחר כך מסר אותה לי לשמור עליה"
רק לאחר שמיעת עדותו של עד הקיום החליט בית המשפט למנות מומחה. אך קודם לכן נשמעה עדות מרגשת של ד"ר ***, בן דודם של הצדדים, שסיפר על נסיבות הצוואה:
"אני לקראת סוף מרץ 85' ביקרתי אצל דודתי ובעלה ז"ל, עם אבא שלי, אני זוכר את זה כי אנחנו בדרך כלל מבקרים את דודתי יום כן יום לא, אני גר ב***, אז גרתי ב****. היינו כל הזמן בביקורים כי זו משפחה קרובה אלינו מאוד, אנחנו היינו כמו בית אחד, זה היה בצמוד למתן הצוואה שניתנה ביום 21.3.85... הצוואה נמסרה לאבי *** ז"ל".
העד המשיך: "אין מקום להטעיות, מה שכתוב פה זו אמת וכל האמת, היכרת את אבי מאוד, רכש לך כבוד ואנחנו תמיד דיברנו אמת, אבא שלי קיבל את הצוואה ואחר כך מסר אותה לי לשמור עליה".
כשנשאל מדוע הדודה מסרה את הצוואה לאביו ולא לבעלה, ענה: "הם היו ביחד. יש לה אמון מלא באח שלה שישמור על הצוואה מחשש שמי שידע את תוכנה יטרפד את המהלך הזה".
"שאלנו מה פשר העניין והוא אמר שיש חשש"
העד חשף את הסיבה להדרת הנתבע: "שאלנו מה פשר העניין והוא אמר שיש חשש שהנתבע יפעל בנכס כי הוא עסק בהימורים במשך שנים, ימכור את הנכס, דבר שהוא בניגוד לרצונם, לכן רצו לשמור את זה בסוד".
עוד הוסיף: "הנתבע שנהג להמר ברכוש של המשפחה וזה היה החשש כמו שכתבתי בתצהיר וזאת האמת".
השופטת מציינת: "מצאתי כי עדותו של העד, אמינה וקוהירנטית, העד נתן פרטים מפורטים על העזרה הרבה שאביו העניק למשפחה לרבות לנתבע, והמסר שהוא קיבל הוא כי עליו למסור את הצוואה לתובע על מנת שיממש את רצון אביו המנוח, וכך פעל".
"בנסיבות אלה, ולאחר שעיינתי היטב בכלל כתבי הטענות"
רק לאחר עדות זו החליט בית המשפט למנות מומחה, חרף ההתנגדות. בהחלטה מפורטת כתבה השופטת:
"עד הקיום, מר י.א.ה העיד בפני ביום 12.7.23 למרבה הצער עדותו היתה מינימליסטית, וכל שהיה בפניו הוא כי 'מעולם לא היה עד לצוואה' והכחיש את חתימתו על הצוואה. העד אישר כי הכיר את המנוח וכי קנה מבנו חלקת אדמה בשנים 84-85 (קרי, בשנה בה נערכה הצוואה). כן אישר העד את חתימתו על שטר המכר".
"בנסיבות אלה, ולאחר שעיינתי היטב בכלל כתבי הטענות ובהוכחות שנשמעו, אין מקום להסתמך אך ורק על עדות בע"פ של עד הקיום, ולהכריע בתיק על סמך נטלי הוכחה, שעה שקיימת אפשרות לערוך בדיקה ע"י מומחה בתחום זיהוי כתב יד", קבעה השופטת.
"החתימה המופיעה על הצוואה היא חתימתו של עד הקיום"
התוצאות של בדיקת המומחה היו חד-משמעיות. "ביום 29.5.24 הוגשה חוו"ד המומחית אשר קבעה כי החתימה המתנוססת על הצוואה היא חתימתו של העד י.א.ה, זאת בהתבסס על התאמה שנמצאה בתכונות הכתיבה השונות בין הכתב שבמחלוקת לבין דוגמאות כתב ידו של העד".
המומחית הגיעה למסקנה ברורה: "המומחית מצאה בדרגת הוודאות הגבוהה ביותר – דרגה 1 ללא כל הסתייגות - התאמה בתכונות הכתיבה בין הכתב שבמחלוקת לבין דוגמאות כתב ידו של הכותב ודעתה היא שהכתב במחלוקת נכתב על ידי הכותב".
המסקנה הסופית הייתה: "על סמך ההתאמות בתכונות הכתיבה הייחודיות המאפיינות את הכותב, בעיקר משיכת קו ושטף הכתיבה, העדר ניגודים וסימנים המחשידים לזיוף, מסקנתי כי החתימות נכתבו על ידי כותב הדוגמאות בשם י.א.ה.".
"המתנגד הפנה למומחית שאלות הבהרה אם כי היא לא הוזמנה לחקירה"
באופן מפתיע, גם לאחר קבלת חוות הדעת הברורה, הנתבע בחר שלא לחקור את המומחית. "המתנגד הפנה למומחית שאלות הבהרה אם כי היא לא הוזמנה לחקירה ע"י מי מהצדדים", מציינת השופטת.
"משלא זומנה המומחית לחקירה, יש לקבוע כי אף הצדדים אינם חולקים על מסקנותיה", קבעה השופטת, תוך הפניה להלכה פסוקה: "בהתאם להלכה הפסוקה, עצם ויתור על חקירה נגדית משמעה שאין חולקים על האמור בתצהירו של העד, והדברים יפים גם לגבי אי חקירת מומחה על חוות דעתו".
"על מעמדו של הגרפולוג כמומחה בבית המשפט"
השופטת מסבירה את חשיבות חוות הדעת הגרפולוגית: "על מעמדו של הגרפולוג כמומחה בבית המשפט, ועל משקלה של חוות דעתו באבחון זיופי חתימות – ניתן ללמוד מדבריו של הנשיא מ' שמגר בעניין שאול רחמים: 'בסוגיה זו הלכה היא מלפנינו, כי בית המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים ידע והתמצאות מדעיים או טכניים'".
"על מקצוע הגרפולוגיה נאמר, כי 'הגיע לדרגת מדע שימושי ממש'", מציטה השופטת, "ולכן מותר - ולעתים קרובות אף רצוי - לעשות שימוש בחוות-דעתו של גרפולוג על-מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי-אמיתותה) של חתימה".
"ברובם המכריע של פסקי הדין, נקבע כי הטוען לזיוף צוואה, עליו הנטל"
השופטת קובעת עקרונות חשובים בנושא נטל ההוכחה: "הדברים שונים בכל הנוגע לטענות לזיוף צוואה – ברובם המכריע של פסקי הדין, נקבע כי הטוען לזיוף צוואה, עליו הנטל להוכיח את טענתו. והרי הגיון רב בצידה של קביעה זו שאם לא תאמר כן, בכל הליך של התנגדות די בטענה סתמית של המתנגד, כי הצוואה מזוייפת, על מנת להטיל על מבקש הקיום את החובה לעתור למינוי מומחה, ולשאת במימון העלויות או בחלקן, תוצאה שבוודאי איננה תוצאה רצויה".
"משטענת זיוף חתימתו של עד הקיום הינה טענת ההתנגדות היחידה"
המסקנה הסופית הייתה ברורה: "בנסיבות אלה אני קובעת כי החתימה המתנוססת על הצוואה המקורית של המנוח שהוגשה לביה"ד הכנסייתי, הינה חתימתו של עד הקיום, י.א.ה.".
"משטענת זיוף חתימתו של עד הקיום הינה טענת ההתנגדות היחידה, וטענה זו נדחית, ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 21.3.85", סיכמה השופטת נחמיאס.
עלויות כבדות למתנגד
בשל ההתנהלות הדיונית הבעייתי, חויב הנתבע בהוצאות כבדות: "בראי השיקולים שהותוו בפסיקה בעניין פסיקת שכר טרחה ריאלי וסבירות ההוצאה, בשים לב להתנהלות הנתבע שהאריך בכל דרך אפשרית את בירור ההליך, מספר ימי הדיונים וריבוי בקשות הסרק, ותוצאת ההליך, הנתבע ישא בהוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ₪".
לקחים מהפסיקה
המקרה מלמד על כמה עקרונות חשובים בדיני הירושה:
נטל ההוכחה: "כלל ידוע במשפט האזרחי הינו כי 'המוציא מחברו עליו הראיה', ההלכה היא כאשר ישנה מחלוקת באשר לאמיתות תוכנו של מסמך דהיינו מדובר בטענת זיוף".
חשיבות הבדיקה המקצועית: "דרך המלך להוכחת טענת זיוף היא באמצעות מינוי מומחה להשוואת כתבי יד שיש לו את הטכנולוגיה והידע המקצועיים לבדיקה שכזו".
ההתנגדות למומחה: "כאשר מוטל ספק בחתימות הצוואה, חובת ההוכחה מוטלת על המבקש את קיום הצוואה ולא על הטוען לזיוף".
- 3.קעטבי 19/06/2025 23:53הגב לתגובה זונקווה שייכפה את גיוס כל החרדים לצהל
- 2.20שנהאיזה זילות של בית המשפט איזה טירוף דעת מי עוד חושב שלא צריכים רפורמה עכשיו באיזה עולם 20שנה (ל"ת)אנונימי 17/06/2025 10:10הגב לתגובה זו
- ישראלי 17/06/2025 15:37הגב לתגובה זוצריך לייעל תהליכים ולמנות עוד שופטים.מאידך השתלטות הממשלה ועברייניה על מערכת המשפט היא הפוכה מהדרוש. פשיסטים הביתה. חכו לבחירות.
- 1.פסד דין מעניין ותוכן איכותי (ל"ת)נדב 17/06/2025 01:42הגב לתגובה זו

בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא כבר היה עם אחרת - וזה המחיר
פסק דין חדש של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב חושף מערכת יחסים שהידרדרה על רקע מחלתה הקשה של האשה, השקעותיה הכספיות הגדולות בדירת המגורים והפירוד שהתרחש בזמן שטיפלה בעצמה ובבית. האשה טענה כי בעוד שפדתה חסכונות ופנסיה כדי להקטין את המשכנתה, בעלה ניהל
קשר עם אחרת. אף שחלקו בדירה נרשם כ-25%, קבעה השופטת כי ינוכו ממנו עוד 119 אלף שקל
באוקטובר 2022 התעוררה אשה למציאות חדשה. בן זוגה מזה יותר מעשור הודיע לה שהוא עוזב את הבית. לא היה מדובר בפרידה שמגיעה בהפתעה מוחלטת, אך הזמן שבו התרחש הכל הדגיש, לדברי האשה, פער שנפער בין הצדדים כבר חודשים רבים. בעוד שהיא מתמודדת עם מחלה אוטואימונית נדירה וקשה, לאחר שנאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, ובעודה מנסה לשמור על הבית ועל התשלומים, הוא החל לבנות לעצמו חיים חדשים - ולפי הראיות שהוצגו לבית המשפט, הוא כבר התגורר אצל אשה אחרת.
פסק הדין, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו על ידי השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר, עוסק בשורת תביעות הדדיות בין שני בני זוג לשעבר: תביעה לפירוק שיתוף בדירה, תביעה לדמי שימוש ותביעה לאיזון רכושי. אלא שמעבר לגבולות המשפטיים הצרים, הוא מציג מערכת יחסים שנשחקה עד דק, הרבה בשל נסיבות החיים המורכבות, ובעיקר מחלתה הקשה של האשה, שהשפיעה על כל תחומי חייה.
הצדדים נישאו ב-2012, לאחר שהכירו במלון שבו עבדה האשה כסגנית מנהל מזון ומשקאות. היא היתה בת 34, והוא בן 22 בלבד, אך ההבדל בגיל לא מנע מהם לקיים זוגיות ארוכה. במשך שנים ניסו השניים להביא ילדים לעולם, עברו טיפולי פוריות רבים ואף שקלו תרומת ביצית, אך ללא הצלחה. ב-2019 פרצה מחלתה של האשה במלוא העוצמה. היא אושפזה ונותחה, ובהמשך נאלצה לקבל טיפולים כימותרפיים שבועיים וטיפול ביולוגי חודשי. בשל כך היא איבדה את יכולתה לעבוד, ובסופו של דבר פוטרה וקיבלה גמלת נכות מהביטוח הלאומי.
רוב סכום הרכישה של הדירה הגיע מהאשה
בתוך כל זה, באוגוסט 2019 רכשו בני הזוג דירה בסכום של 2.975 מיליון שקל. רוב סכום הרכישה הגיע מכספי הירושה של האשה - כ-2.15 מיליון שקל - והיא גם מכרה חלקת קבר של אביה המנוח כדי להשלים את הסכום. לצורך מימון היתרה לקחו בני הזוג משכנתה של 850 אלף שקל, שנועדה לכסות כחמישית ממחיר הדירה. בהסכמה ביניהם נרשמה הדירה 75% על שם האשה ו-25% על שם האיש.
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם למרות ההסכמה הרשמית, חיי הזוגיות לא התנהלו עוד בשותפות אמיתית. לפי פסק הדין, במאי ויוני 2020 פדתה האשה כספים ניכרים מחסכונותיה הפנסיוניים כדי להקטין את המשכנתה. "האשה פדתה את הכספים שקיבלה עם סיום עבודתה, בסך כולל של כ-238,150 שקל, לצורך הקטנת סכום המשכנתא", נכתב בפסק הדין שפורסם. הסכומים המדויקים פורטו בפסק הדין, ובסך הכל הופחתה המשכנתה ב-291,275 שקל. האשה טענה כי עשתה זאת לאחר שהאיש שכנע אותה לעשות זאת, בכך שאמר לה כי כך יוכלו לצמצם את התשלומים החודשיים ולהקל על המצב הכלכלי שלהם. לאחר פדיון הכספים, היא נותרה כמעט ללא זכויות פנסיוניות.

“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- העובד טען שהוא חולה, נתפס בתערוכת נחשים - ובכל זאת יפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
