זקן חולה (דאלי אי)זקן חולה (דאלי אי)

רגע לפני מותו - ציווה את כל נכסיו לבן אחד; האחרים ערערו - מה קבע בית המשפט?

האם הבן כפה על אביו להוריש לו שתי דירות וחנות בשוק בבאר שבע, רגע לפני מותו, או שהאב התכוון ורצה להעניק את כל הירושה לבן אחד מתוך חמישה?

עוזי גרסטמן | (8)
נושאים בכתבה ירושה צוואה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע הכריע לאחרונה במחלוקת משפחתית סביב צוואה יוצאת דופן: אב המשפחה בן 82 שהיה מרותק למיטה, הוריש רגע לפני מותו את כל הונו לבן אחד מתוך חמישה. השאלה המתבקשת היא האם הצוואה הזו נכפתה עליו? האם הוא היה צלול? 

נכסיו של הנפטרהיו שתי דירות וחנות בשוק וכל הנכסים עברו לבן אחד. מתוך ארבעת האחים האחרים, שלושה החליטו שהם לא מוותרים וערערו לבית המשפט בטענה שהאב לא היה במצב לערוך צוואה תקפה ושאחיהם "שם יד" על הירושה בכפייה. אך השופטים קבעו: המסמך חוקי, ונשענו על הסיפור המשפחתי שלהערכתם מסביר את הצוואה. המקרה הזה מצטרף לרשימה של סיפורי ירושה מורכבים בישראל, שבהם הרגעים האחרונים של החיים הופכים לזירת קרב משפטית.

הסיפור: ירושה תחת צל המוות

האב, שהיה תלוי בטיפול סיעודי בשנותיו האחרונות, הזמין נוטריון לביתו כדי לערוך את הצוואה האחרונה שלו. במסמך הוא העביר את כל רכושו – בשווי מיליונים – לבנו האחד, והותיר את ארבעת ילדיו האחרים ללא חלק בעיזבון. לאחר פטירתו, טענו שלושה מהאחים שהאב לא היה צלול בכדי לקבל החלטה כזו ושבמצבו הבריאותי לא אפשר חתימה מכוונת וצלולה ושלאחיהם היורש הייתה יד מכוונת בכפייה ולחץ על אביהם בכתיבת מסמך הצתוואה. הם הדגישו את תזמון המסמך – סמיכותו למותו – כראיה לכך שמשהו לא כשורה.  

הבן שזכה בירושה סיפר סיפור שונה: הוא טען שהיה היחיד שתמך באביו ודאג לו יחד עם אשתו, בעוד אחיו התנכרו לו והזניחו אותו. לדבריו, ההחלטה לשים אותו במרכז הירושה לא הייתה חדשה – גם בשתי צוואות קודמות שערך האב, הוא קיבל חלק נכבד מהנכסים, מה שמראה על כוונה עקבית לאורך זמן.

הדרמה המשפטית והפסיקה

הסכסוך הגיע תחילה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, שנתן אור ירוק לצוואה. האחים המתנגדים לא נכנעו והעלו את המקרה לערעור במחוזי. במהלך ההליך, מומחה שמונה לבדוק את מצבו הנפשי של האב קבע שהוא היה מסוגל להבין ולבטא את רצונו, למרות היותו חלש פיזית. כלומר שהוא היה צלול בעת החתימה. השופטים אימצו את חוות הדעת וטענו כי מצבו הבריאותי הקשה לא פגע בבהירות
מחשבתו. .

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

האחים טענו גם שהבן היורש השפיע על התהליך, שכן הוא זה שדאג להביא את הנוטריון לבית. אך בית המשפט לא מצא סימנים לכך שהוא התערב בתוכן הצוואה או ידע מה היא כוללת לפני החתימה. הנוטריון עצמו העיד שהאב היה מודע למה שהוא עושה במעמד החתימה, וזו הייתה עדות מפתח. למרות שלא היתה תעודה רפואית מעודכנת שהנפטר היה צלול (אלא רק תעודה מלפני שבועיים) העדות של הנוטריון הספיקה לשופטים. הפסיקה הסופית קבעה שהצוואה עומדת בדרישות החוק ושהיא מתאימה לסיפור המשפחתי כשמדובר בהחלטות שהתגבשו לאורך שנים.

צוואות על הקצה בישראל

הסיפור הזה אינו עומד לבדו - קיימים מקרים רבים שבהם צוואות נכתבות ממש לפני הסוף – לעיתים על ערש דווי . הסיפורים האלו מביאים איתם דרמות משפחתיות שמגיעות עד לפתחו של בית המשפט. ב-2020, למשל, אישר בית המשפט המחוזי בחיפה צוואה של אלמנה בת 85 שנכתבה יום לפני מותה בבית חולים. היא הורישה את ביתה בנהריה ואת חסכונותיה לבתה היחידה, תוך שהותירה את שלושת אחיה של הבת מחוץ לתמונה. האחים טענו שהאם הייתה תחת השפעת תרופות כבדות ולא ידעה מה היא חותמת עליו, אך עדויות של רופא ואחות שהיו נוכחים במעמד הוכיחו שהיא הבינה את מעשיה. בית המשפט קבע שהצוואה תקפה, והדגיש שמצב רפואי קשה אינו שולל כשירות נפשית.

קיראו עוד ב"משפט"

מקרה נוסף התרחש ב-2018 בירושלים, כשאיש עסקים בן 79 שינה את צוואתו שלושה ימים לפני מותו מסרטן. הוא הוריש את כל החברה שבבעלותו – בשווי עשרות מיליונים – לבנו הצעיר, שהיה שותף פעיל בעסק, והותיר את שתי בנותיו ללא נגיעה בירושה. הבנות נלחמו בבית המשפט בטענה שהאח השפיע על האב החולה, אך הקלטות של שיחות עם עורך הדין שהכין את הצוואה הראו שהאב היה עקבי ברצונו לתגמל את הבן על תרומתו לעסק. גם כאן, השופטים אישרו את המסמך, וקבעו שרצון המצווה הוא הקובע, כל עוד הוא נעשה בדעה צלולה.

הפסיקות האלה מדגישות עיקרון מרכזי: בתי המשפט בישראל נוטים לכבד את רצונו האחרון של אדם, גם אם הוא נכתב תחת תנאים קשים או זמן קצר לפני המוות, כל עוד יש עדויות לכך שהמצווה היה מודע למעשיו. מצב סיעודי, מחלה סופנית או אפילו תלות בזולת לא נתפסים אוטומטית כפגיעה בכשירות – הכל תלוי בראיות, בעדויות ובסיפור שמאחורי המשפחה. בית המשפט מחפש את האמת מאחורי המסמך: האם הוא משקף את היחסים האמיתיים, את ההיסטוריה ואת הכוונות של המנוח? במקרה של הנפטר שהוריש את הכל לבן אחד תשובה הייתה חיובית, והצוואה נשארה על כנה.

תגובות לכתבה(8):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 5.
    אנונימי 24/03/2025 06:08
    הגב לתגובה זו
    כל הנושא של הרגע האחרון בעייתי מאוד ומטריד למרות שמקרה זה בהחלט יתכן והאמת יצאה לאור
  • 4.
    משה 23/03/2025 04:34
    הגב לתגובה זו
    אם באמת ובתמים בתי המשפט היו בודקים את כל מכלול הראיות אשר הוצגו בפניהם יתכן שאפילו היו מורים למשטרת ישראל לפתוח במידית בחקירה ושלא לדבר על הסיוע שקיבל מעורכי דין
  • 3.
    אנונימי 22/03/2025 16:48
    הגב לתגובה זו
    שופטים חסרי לב והגיון אין שכל אין דאגה אין סיכוי שילד אחד מקבל הכל פשוט אין סיכוי
  • 2.
    פייסל 22/03/2025 14:38
    הגב לתגובה זו
    כאן הכל מניפולציות
  • 1.
    אזרח 22/03/2025 09:54
    הגב לתגובה זו
    לא לוקחים את כל הקופה כי תמכת ב10 שנים האחרונות צריך להסתכל על כל התקופה האם שאר הילדים היו בנתק גם שאבא היה בריא ומתפקד בכל מקרה לא אומר שצריך להיות שיוויון אבל יש דרך לחלק את הירושה שכן מי שהיה שם יותר יקבל יותר אבל להשאיר את שאר המשפחה בלי כלום זה לא מוסרי וזה אומר הרבה על האופי של הבן אדם.
  • אנונימי 22/03/2025 15:37
    הגב לתגובה זו
    אבל מצד שני גם אם זה לא נראה טוב יש את מה שקבע האבאאני חושב שבמקרים כאלה עדיף למצוא דרך להתחלק אולי לא שווה בשווה אבל כן לתת חלק כלשהו
  • משה 22/03/2025 14:21
    הגב לתגובה זו
    מי שואל אותך או את בית מישפט למי להוריש כל אדם לגופו של אדם יש ילדים שלא מגיע להם כלום וזאת הדרך להביעה להורה לילד המועדף
  • דוד הגנן 22/03/2025 12:05
    הגב לתגובה זו
    אני אישית אף על פי שדאגתי לבד לאימי במהלך השנים חילקתי הכל השווה עם אחותי כי ככה חונכתי אבל היו בני משפחה נשמות טובות שיום אחרי הלוויה אמרו לי שמגיע לי הכל כי רק אני דאגתי לאימי. בגלל זה אסור לשפוט !!!
שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.