ניסתה לרשום דירה בת"א על שמה - בית המשפט מנע זאת

דירה בתל אביב, ייפוי כוח בלתי חוזר שנחתם ב-2005, ומנוח שהלך לעולמו ב-2007 - אלה היו המרכיבים של סכסוך משפחתי שהגיע השבוע לסיומו בבית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה. התובעת ביקשה להצהיר שהדירה שייכת לה, אך השופטת נאוה גדיש דחתה את התביעה וחייבה אותה בהוצאות כבדות.

הסיפור התחיל ב-2005, כשהאיש ובת זוגו, חתמו על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר. המסמך הסמיך את עורך הדין שערך אותו, את בת הזוג (התובעת 2) ואת בתה (התובעת 1) "לעשות עסקה בשמי ובמקומי", ולבצע פעולות שונות הקשורות לנכס, כולל העברת הזכויות. שנה לאחר מכן, ב-2006, נרשמה הדירה בתל אביב - מחציתה על שם המנוח ומחציתה על שם בת זוגו. המנוח הלך לעולמו ב-2007, והשאיר אחריו צוואה שקוימה ב-2012, שלפיה הנכסים הועברו ליורשיו - שמונה אחיינים.

כאן מתחילה המהומה האמיתית. ב-2020, כך העידה הבת של בת הזוג היא גילתה לראשונה שהדירה רשומה גם על שם המנוח. היא טענה שתמיד חשבה שהדירה שייכת לאמה בלבד, וניסתה להעביר את חלקו של המנוח על שם אמה באמצעות ייפוי הכוח הבלתי חוזר. כשהמהלך נכשל ברשויות מיסוי מקרקעין, היא פנתה לבית המשפט. במרכז המחלוקת עמדה השאלה: האם ייפוי כוח בלתי חוזר, גם אם נחתם לפני שנים רבות, מספיק כדי להעביר זכויות במקרקעין? התשובה, לפי השופטת גדיש, היא שלילית באופן ברור. "למעשה, למעט ייפוי הכוח לא הוצג מסמך כלשהו שנחתם על ידי המנוח בעניין הדירה", כתבה השופטת. היא הוסיפה כי, "לא ניתן לראות בייפוי הכוח כמספיק לשם רישום הזכויות במחצית הדירה על שם התובעות".

לפי בית המשפט, הבעיה המרכזית היא שייפוי הכוח לא כלל את הפרטים המהותיים הנדרשים לעסקת מקרקעין. "לא ברור על פי ייפוי הכוח אם הוא נותן זכות להעביר את הזכויות לתובעת 1, או לתובעת 2, או לצד ג' אחר", קבעה השופטת בהחלטתה. "לא ברור אם מדובר בהעברה ללא תמורה או בתמורה; ואם מדובר בתמורה - לא ברור מה גובהה". אבל זה לא הכל. השופטת גדיש זיהתה בעדותה של התובעת 1 חוסר עקביות מטריד. מצד אחד, היא טענה שאמה סיפרה לה שהדירה שייכת לה. מצד שני, היא הציגה גרסאות משתנות לשאלה האם המנוח נתן לאמה הלוואה לרכישת הדירה, ואם כן - האם היא הוחזרה. "התובעת לא הוכיחה את עצם קיומה של ההלוואה, לא את גובהה ולא את השבתה", קבעה השופטת בפסק הדין שפורסם. "שינוי הגרסאות מעיד לא רק על חוסר אמינות, אלא גם ובעיקר על היעדר גמירות הדעת והמסוימות הנדרשות".

• בית המשפט ביטל צוואה - ואף תקף נוטריון שערך אותה
• לא הבינה על מה חתמה: נפסלה צוואה של 40% לילד אחד
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השיהוי הרב בהגשת התביעה - 14 שנה אחרי פטירת המנוח - גם הוא עבד נגד התובעת. "הכשל הראייתי שנגרם בשל חלוף הזמן, עומד לחובת התובעת," כתבה השופטת בהכרעת הדין, תוך שהיא מציינת כי גם עורך הדין שערך את ייפוי הכוח כבר נפטר, וכי לא ניתן להשיג את תיק המסמכים ממשרדו.

אך מכה נוספת לתובעת הגיעה מכיוון אחר. ב-2020 הציגה התובעת 1 לרשויות המס תצהיר שבו חתמה אמה, התובעת 2, על מסמכי העברה. הבעיה? באותה העת, האם כבר לא היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית. "התרשמתי כי הפניה לרשויות מיסוי מקרקעין על ידי התובעת 1 נגועה בחוסר תום לב", קבעה השופטת. "כאשר בעל דין מבקש סעד מבית המשפט בכלל וסעד הצהרתי, שמקורו בדיני היושר, בפרט, עליו לבוא בידיים נקיות".

לבסוף, בית המשפט דחה גם את הטענה כי ניתן "להשלים" את הפרטים החסרים בייפוי הכוח לפי אומד דעתם של הצדדים. "בענייננו, כאשר התובעת 1 מצד אחד והנתבעים מהצד השני, לא ידעו פרטים מהותיים על העסקה, או שניזונו מדברים ששמעו וכאשר שני הצדדים לעסקה כבר אינם בין החיים, אין די במידע שהוצג", כתבה השופטת.

• מרכז הספורט באוניב' ת"א יקבל פיצויי מלחמה מוגדלים
• נדחתה התנגדות הבת לצוואה שהשאירה הכל לשכן
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מייבש תקול ושירות גרוע: היבואנית תפצה את הרוכשים

פסק הדין מדגיש את החשיבות של רישום מדויק ומלא בעסקות מקרקעין. בהתאם לסעיף 125 לחוק המקרקעין, "הרישום בפנקסי המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנו", ועל מי שמבקש לערער על הרישום מוטל נטל הוכחה גבוה במיוחד. התובעת, לדברי בית המשפט, לא עמדה בנטל זה. התוצאה של כל זה היא שהתביעה נדחתה במלואה, והתובעת 1 חויבה לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסכום כולל של 40 אלף שקל. הדירה נותרה רשומה כפי שנרשמה מלכתחילה - מחציתה על שם התובעת 2, ומחציתה על שם היורשים של המנוח.