הדירה נמסרה באיחור של שנתיים - וזה הפיצוי
היזמית, מריבו, הטילה את האחריות על החברה שנשכרה לצורך ניהול ופיקוח על הפרויקט - מרכז העיר נדל"ן ותשתיות, שלטענתה נהפכה לקבלן בפועל, ולא עמדה בלוחות הזמנים. מרכז העיר הציגה בבית המשפט מסמכים ועדויות שהציבעו על קשיים שנגרמו בגלל היזמית, בנוסף למשבר כלכלי
של מריבו
פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בהרצליה שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום הנדל"ן, כשהחברה היזמית שמעורבת במקרה, מריבו, ניסתה להטיל את האחריות לאיחור בן 25 חודשים במסירת דירה על צד שלישי. בתום הליך משפטי סבוך ומעמיק, קבע השופט דוד יצחק כי הצד השלישי, חברה לניהול ופיקוח פרויקטים בשם מרכז העיר נדל"ן ותשתיות, לא רק שאינו אחראי לאיחור - אלא אף היה גורם מפתח בכך שהפרויקט הושלם בסופו של דבר.
המקרה החל כשהתובע רכש דירה בפרויקט מגורים בהרצליה מהחברה היזמית. על פי ההסכם שנחתם ביולי 2017, התחייבה מריבו למסור את הדירה עד יוני 2018. ואולם בפועל, הדירה נמסרה לו רק באוגוסט 2020 - באיחור של יותר משנתיים מהמועד שעליו הוסכם בחוזה. כתוצאה מכך, הוגשה תביעה לפיצוי בסכום כולל של 216,125 שקל, בהתאם לסעיף 5א לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.
במהלך המשפט טענה החברה היזמית כי האחריות לאיחור אינה מוטלת עליה, אלא על צד שלישי - החברה שנשכרה לניהול ופיקוח על הפרויקט. לטענתה, ההסכם עם מרכז העיר נדל"ן ותשתיות לפיקוח הפך אותה לקבלן הפרויקט "לכל דבר ועניין", כך לטענת מריבו, ולכן יש להטיל עליה את האחריות הישירה לעיכובים. בנוסף, היזמית טענה כי החברה לפיקוח לא עמדה בלוחות הזמנים הקבועים בהסכם.
מריבו: החברה לפיקוח לקחה על עצמה תפקידים רחבים יותר
היזמית אף הצביעה על סעיפים מסוימים בהסכם ההתקשרות בין הצדדים, שלדבריה מעידים על כך שהחברה לפיקוח נטלה על עצמה תפקידים רחבים יותר מניהול ופיקוח בלבד. היא טענה כי החברה לפיקוח לא רק שלא מנעה עיכובים, אלא אף גרמה להם בעצמה בשל חוסר מקצועיות ותקשורת לקויה מול קבלני המשנה.
מנגד, החברה לניהול ופיקוח טענה כי לא שימשה קבלן אלא מפקחת בלבד, וכי העיכובים נבעו ממשבר כלכלי חמור שבו היתה שרויה מריבו. היא הצביעה על קשיים תזרימיים, עזיבת קבלנים, ועיכובים נוספים שהיו מחוץ לשליטתה. מרכז העיר נדל"ן ותשתיות אף ציינה כי “בזכות פעילותנו המאומצת, הפרויקט הגיע לקו הסיום".
החברה לפיקוח הגישה לבית המשפט מסמכים ועדויות שהצביעו על כך שהיא נאלצה להתמודד עם קשיים תפעוליים שנגרמו כתוצאה מאי-עמידה של היזמית בהתחייבויותיה הכספיות. לדברי נציג החברה, "פעלנו מעל ומעבר לתפקידנו כדי להבטיח שהפרויקט יושלם, למרות העיכובים שיצרה היזמית עצמה".
השופט יצחק דחה את טענות היזמית במלואן, תוך שהוא מסתמך על עדויות והסכמים שהוצגו בפניו. "אין כל ראיה כי החברה לפיקוח נטלה על עצמה התחייבות כלשהי למסור את הדירה לתובע," כתב השופט בפסק הדין שפרסם. הוא הוסיף כי ההסכם בין הצדדים מבהיר במפורש שמדובר בפיקוח בלבד, ולא בנטילת אחריות ישירה לביצוע העבודות.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
בפסק הדין צוין כי, "הפרויקט התעכב בשל מחדלים חמורים מצד היזמית, לרבות היעדר מקורות מימון, עיכובים בתשלומים לקבלנים והטלת עיקולים". עוד הוסיף השופט כי החברה לפיקוח לא רק שלא תרמה לעיכובים, אלא היתה הגורם המרכזי שאפשר את השלמת הפרויקט.
"לא הוכח כי החברה לפיקוח הפרה את ההסכם"
בית המשפט פסק כי מריבו אחראית לפצות את התובע בסכום של 216,125 ש"ח, בהתאם לחוק המכר (דירות). במקביל, דחה השופט את ההודעה לצד שלישי שהגישה היזמית נגד החברה לפיקוח, וקבע כי "לא הוכח כי החברה לפיקוח הפרה את ההסכם או הייתה אחראית לעיכובים". בנוסף, נגזרו עליה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 45 אלף שקל.
ההחלטה הזו לוותה בהדגשה כי חובותיה של היזמית כלפי הרוכשים הן מוחלטות, ואינן תלויות בצדדים שלישיים שנשכרו לסייע בניהול הפרויקט. "על היזמית לשאת במלוא האחריות לתוצאות עיכוביה ולנהל את הפרויקט בצורה מקצועית", ציין השופט יצחק בפסק הדין שלו.
פסק הדין מדגיש את החשיבות שבהבחנה בין תפקידיו וסמכויותיו של כל צד בפרויקטים נדל"ניים. הוא מחדד את החובות של היזמים לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי רוכשים, גם כשיש קשיים בניהול הפרויקט. כמו כן, הוא מעניק רוח גבית לחברות פיקוח וניהול פרויקטים, תוך הגנה על מעמדן כגורם נייטרלי שלא אחראי באופן ישיר לעיכובים שנגרמים בשל כשלי היזמים.
בהתחשב במורכבות של הפרויקטים הנדל"ניים בישראל ובשכיחות התביעות בגין איחורים במסירה, לפסק הדין הנ"ל עשויות להיות השלכות רוחב משמעותיות. השופט הדגיש כי על יזמים לנהל את הפרויקטים באחריות ובשקיפות, מבלי לנסות להטיל את כשליהם על גורמים אחרים. פסק הדין גם עשוי להוביל חברות פיקוח וניהול לנסח חוזים ברורים יותר, שיגנו על מעמדן וימנעו סכסוכים משפטיים דומים בעתיד.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא כבר היה עם אחרת - וזה המחיר
פסק דין חדש של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב חושף מערכת יחסים שהידרדרה על רקע מחלתה הקשה של האשה, השקעותיה הכספיות הגדולות בדירת המגורים והפירוד שהתרחש בזמן שטיפלה בעצמה ובבית. האשה טענה כי בעוד שפדתה חסכונות ופנסיה כדי להקטין את המשכנתה, בעלה ניהל
קשר עם אחרת. אף שחלקו בדירה נרשם כ-25%, קבעה השופטת כי ינוכו ממנו עוד 119 אלף שקל
באוקטובר 2022 התעוררה אשה למציאות חדשה. בן זוגה מזה יותר מעשור הודיע לה שהוא עוזב את הבית. לא היה מדובר בפרידה שמגיעה בהפתעה מוחלטת, אך הזמן שבו התרחש הכל הדגיש, לדברי האשה, פער שנפער בין הצדדים כבר חודשים רבים. בעוד שהיא מתמודדת עם מחלה אוטואימונית נדירה וקשה, לאחר שנאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, ובעודה מנסה לשמור על הבית ועל התשלומים, הוא החל לבנות לעצמו חיים חדשים - ולפי הראיות שהוצגו לבית המשפט, הוא כבר התגורר אצל אשה אחרת.
פסק הדין, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו על ידי השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר, עוסק בשורת תביעות הדדיות בין שני בני זוג לשעבר: תביעה לפירוק שיתוף בדירה, תביעה לדמי שימוש ותביעה לאיזון רכושי. אלא שמעבר לגבולות המשפטיים הצרים, הוא מציג מערכת יחסים שנשחקה עד דק, הרבה בשל נסיבות החיים המורכבות, ובעיקר מחלתה הקשה של האשה, שהשפיעה על כל תחומי חייה.
הצדדים נישאו ב-2012, לאחר שהכירו במלון שבו עבדה האשה כסגנית מנהל מזון ומשקאות. היא היתה בת 34, והוא בן 22 בלבד, אך ההבדל בגיל לא מנע מהם לקיים זוגיות ארוכה. במשך שנים ניסו השניים להביא ילדים לעולם, עברו טיפולי פוריות רבים ואף שקלו תרומת ביצית, אך ללא הצלחה. ב-2019 פרצה מחלתה של האשה במלוא העוצמה. היא אושפזה ונותחה, ובהמשך נאלצה לקבל טיפולים כימותרפיים שבועיים וטיפול ביולוגי חודשי. בשל כך היא איבדה את יכולתה לעבוד, ובסופו של דבר פוטרה וקיבלה גמלת נכות מהביטוח הלאומי.
רוב סכום הרכישה של הדירה הגיע מהאשה
בתוך כל זה, באוגוסט 2019 רכשו בני הזוג דירה בסכום של 2.975 מיליון שקל. רוב סכום הרכישה הגיע מכספי הירושה של האשה - כ-2.15 מיליון שקל - והיא גם מכרה חלקת קבר של אביה המנוח כדי להשלים את הסכום. לצורך מימון היתרה לקחו בני הזוג משכנתה של 850 אלף שקל, שנועדה לכסות כחמישית ממחיר הדירה. בהסכמה ביניהם נרשמה הדירה 75% על שם האשה ו-25% על שם האיש.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם למרות ההסכמה הרשמית, חיי הזוגיות לא התנהלו עוד בשותפות אמיתית. לפי פסק הדין, במאי ויוני 2020 פדתה האשה כספים ניכרים מחסכונותיה הפנסיוניים כדי להקטין את המשכנתה. "האשה פדתה את הכספים שקיבלה עם סיום עבודתה, בסך כולל של כ-238,150 שקל, לצורך הקטנת סכום המשכנתא", נכתב בפסק הדין שפורסם. הסכומים המדויקים פורטו בפסק הדין, ובסך הכל הופחתה המשכנתה ב-291,275 שקל. האשה טענה כי עשתה זאת לאחר שהאיש שכנע אותה לעשות זאת, בכך שאמר לה כי כך יוכלו לצמצם את התשלומים החודשיים ולהקל על המצב הכלכלי שלהם. לאחר פדיון הכספים, היא נותרה כמעט ללא זכויות פנסיוניות.
