הדירה נמסרה באיחור של שנתיים - וזה הפיצוי
היזמית, מריבו, הטילה את האחריות על החברה שנשכרה לצורך ניהול ופיקוח על הפרויקט - מרכז העיר נדל"ן ותשתיות, שלטענתה נהפכה לקבלן בפועל, ולא עמדה בלוחות הזמנים. מרכז העיר הציגה בבית המשפט מסמכים ועדויות שהציבעו על קשיים שנגרמו בגלל היזמית, בנוסף למשבר כלכלי
של מריבו
פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בהרצליה שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום הנדל"ן, כשהחברה היזמית שמעורבת במקרה, מריבו, ניסתה להטיל את האחריות לאיחור בן 25 חודשים במסירת דירה על צד שלישי. בתום הליך משפטי סבוך ומעמיק, קבע השופט דוד יצחק כי הצד השלישי, חברה לניהול ופיקוח פרויקטים בשם מרכז העיר נדל"ן ותשתיות, לא רק שאינו אחראי לאיחור - אלא אף היה גורם מפתח בכך שהפרויקט הושלם בסופו של דבר.
המקרה החל כשהתובע רכש דירה בפרויקט מגורים בהרצליה מהחברה היזמית. על פי ההסכם שנחתם ביולי 2017, התחייבה מריבו למסור את הדירה עד יוני 2018. ואולם בפועל, הדירה נמסרה לו רק באוגוסט 2020 - באיחור של יותר משנתיים מהמועד שעליו הוסכם בחוזה. כתוצאה מכך, הוגשה תביעה לפיצוי בסכום כולל של 216,125 שקל, בהתאם לסעיף 5א לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.
במהלך המשפט טענה החברה היזמית כי האחריות לאיחור אינה מוטלת עליה, אלא על צד שלישי - החברה שנשכרה לניהול ופיקוח על הפרויקט. לטענתה, ההסכם עם מרכז העיר נדל"ן ותשתיות לפיקוח הפך אותה לקבלן הפרויקט "לכל דבר ועניין", כך לטענת מריבו, ולכן יש להטיל עליה את האחריות הישירה לעיכובים. בנוסף, היזמית טענה כי החברה לפיקוח לא עמדה בלוחות הזמנים הקבועים בהסכם.
מריבו: החברה לפיקוח לקחה על עצמה תפקידים רחבים יותר
היזמית אף הצביעה על סעיפים מסוימים בהסכם ההתקשרות בין הצדדים, שלדבריה מעידים על כך שהחברה לפיקוח נטלה על עצמה תפקידים רחבים יותר מניהול ופיקוח בלבד. היא טענה כי החברה לפיקוח לא רק שלא מנעה עיכובים, אלא אף גרמה להם בעצמה בשל חוסר מקצועיות ותקשורת לקויה מול קבלני המשנה.
מנגד, החברה לניהול ופיקוח טענה כי לא שימשה קבלן אלא מפקחת בלבד, וכי העיכובים נבעו ממשבר כלכלי חמור שבו היתה שרויה מריבו. היא הצביעה על קשיים תזרימיים, עזיבת קבלנים, ועיכובים נוספים שהיו מחוץ לשליטתה. מרכז העיר נדל"ן ותשתיות אף ציינה כי “בזכות פעילותנו המאומצת, הפרויקט הגיע לקו הסיום".
החברה לפיקוח הגישה לבית המשפט מסמכים ועדויות שהצביעו על כך שהיא נאלצה להתמודד עם קשיים תפעוליים שנגרמו כתוצאה מאי-עמידה של היזמית בהתחייבויותיה הכספיות. לדברי נציג החברה, "פעלנו מעל ומעבר לתפקידנו כדי להבטיח שהפרויקט יושלם, למרות העיכובים שיצרה היזמית עצמה".
השופט יצחק דחה את טענות היזמית במלואן, תוך שהוא מסתמך על עדויות והסכמים שהוצגו בפניו. "אין כל ראיה כי החברה לפיקוח נטלה על עצמה התחייבות כלשהי למסור את הדירה לתובע," כתב השופט בפסק הדין שפרסם. הוא הוסיף כי ההסכם בין הצדדים מבהיר במפורש שמדובר בפיקוח בלבד, ולא בנטילת אחריות ישירה לביצוע העבודות.
- ניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני
- רכשה דירה, חיכתה שנה וחצי - ולא תקבל פיצוי
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
בפסק הדין צוין כי, "הפרויקט התעכב בשל מחדלים חמורים מצד היזמית, לרבות היעדר מקורות מימון, עיכובים בתשלומים לקבלנים והטלת עיקולים". עוד הוסיף השופט כי החברה לפיקוח לא רק שלא תרמה לעיכובים, אלא היתה הגורם המרכזי שאפשר את השלמת הפרויקט.
"לא הוכח כי החברה לפיקוח הפרה את ההסכם"
בית המשפט פסק כי מריבו אחראית לפצות את התובע בסכום של 216,125 ש"ח, בהתאם לחוק המכר (דירות). במקביל, דחה השופט את ההודעה לצד שלישי שהגישה היזמית נגד החברה לפיקוח, וקבע כי "לא הוכח כי החברה לפיקוח הפרה את ההסכם או הייתה אחראית לעיכובים". בנוסף, נגזרו עליה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 45 אלף שקל.
ההחלטה הזו לוותה בהדגשה כי חובותיה של היזמית כלפי הרוכשים הן מוחלטות, ואינן תלויות בצדדים שלישיים שנשכרו לסייע בניהול הפרויקט. "על היזמית לשאת במלוא האחריות לתוצאות עיכוביה ולנהל את הפרויקט בצורה מקצועית", ציין השופט יצחק בפסק הדין שלו.
פסק הדין מדגיש את החשיבות שבהבחנה בין תפקידיו וסמכויותיו של כל צד בפרויקטים נדל"ניים. הוא מחדד את החובות של היזמים לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי רוכשים, גם כשיש קשיים בניהול הפרויקט. כמו כן, הוא מעניק רוח גבית לחברות פיקוח וניהול פרויקטים, תוך הגנה על מעמדן כגורם נייטרלי שלא אחראי באופן ישיר לעיכובים שנגרמים בשל כשלי היזמים.
בהתחשב במורכבות של הפרויקטים הנדל"ניים בישראל ובשכיחות התביעות בגין איחורים במסירה, לפסק הדין הנ"ל עשויות להיות השלכות רוחב משמעותיות. השופט הדגיש כי על יזמים לנהל את הפרויקטים באחריות ובשקיפות, מבלי לנסות להטיל את כשליהם על גורמים אחרים. פסק הדין גם עשוי להוביל חברות פיקוח וניהול לנסח חוזים ברורים יותר, שיגנו על מעמדן וימנעו סכסוכים משפטיים דומים בעתיד.
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
חוזה מכירת דירה CHATGPTניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני
עמדתם של רוכשי הדירות התקבלה על ידי המחוזי מרכז לוד, שאישר להחיות חברת נדל"ן שפורקה, במקביל למינוי עורך הדין שלהם לכונס נכסים לצורך רישום הזכויות בטאבו. בניגוד לעמדת משרד המשפטים, נקבע כי פיצול ההליך לשני הליכים נפרדים רק יכביד על הצדדים ויבזבז משאבים
שיפוטיים, ללא כל הצדקה עניינית
בשולי המרשם היבש של רשם החברות, הרחק מהכותרות היומיומיות על עסקות ענק ויזמים גדולים, התנהלה במשך שנים מציאות מורכבת עבור רוכשי דירות שביקשו לעשות דבר בסיסי לכאורה: להשלים רישום זכויות במקרקעין על שמם. החברה המשכנת שהיתה אמורה לבצע את הפעולה כבר חדלה מלהתקיים, נמחקה ממרשם החברות, והשאירה אחריה נכס לא רשום, בעלי זכויות חסרי אונים, ומבוי סתום ביורוקרטי. השבוע קבע בית המשפט המחוזי מרכז לוד כי במצב שכזה, אין סיבה להוסיף עוד מכשולים בדרך, וקיבל את בקשת הרוכשים להחיות את החברה ולמנות כונס נכסים במסגרת הליך אחד.
ההחלטה ניתנה על ידי השופט הבכיר יעקב שפסר, בתיק שעסק בבקשה להחייאת בלו גולדמן חברה לבניין, חברת נדל"ן שחוסלה בעבר. המבקשים - קבוצת רוכשי דירות, כולם בעלי זכויות במקרקעין נשוא הבקשה - פנו לבית המשפט בבקשה חריגה יחסית בהיקפה אך לא במהותה: להחיות את החברה באופן זמני, אך ורק לצורך הסדרת רישום המקרקעין, ובמקביל למנות את בא כוחם ככונס נכסים כדי שיבצע את פעולות הרישום בטאבו. מול הבקשה הזו ניצבה עמדת משרד המשפטים, באמצעות רשמת החברות והשותפויות, שהתנגדה לכריכת הסעדים. לטענת המדינה, יש להיצמד לכלל הדיוני שלפיו תחילה יש לדון אך ורק בשאלת החייאת החברה, ורק לאחר שהחברה אכן הוחייתה, לפנות בהליך נוסף, נפרד, לקבלת סעדים משלימים, ובראשם מינוי כונס נכסים והסמכתו לבצע פעולות רישום.
אלא שבית המשפט בחר לסטות מהכלל, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מדובר בסטייה בלתי מוצדקת, אלא בהכרעה מתבקשת, יעילה והוגנת כלפי המבקשים. בפסק הדין ציין השופט שפסר כי לאחר שעיין בבקשה ובנספחיה, ולאחר שבוצע יידוע לכל בעלי העניין בדבר הגשת הבקשה להחייאת החברה, וכשלא הוגשו התנגדויות, אין מניעה עקרונית לאשר את ההחייאה. עוד צוין בפסק הדין שפורסם כי מולאו כל התנאים שאליהם הפנתה המשיבה, ובכללם הסכמת המבקשים לכך שבתום הפעולה שלשמה התבקשה ההחייאה, יינתן צו להשבת החברה לסטטוס של חברה מחוסלת.
"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית"
בהקשר הזה, הדגיש בית המשפט בהכרעת הדין כי מדובר בהחייאת חברה לצורך פעולה נקודתית ומוגדרת היטב. בפסק הדין נכתב כי מדובר ב"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית של הסדרת רישום מקרקעין, באופן שבסופו של יום לא יווצר מצב בו תוותר במרשם חברה שאין בה פעילות תוך הטעיית הציבור". הדברים האלה שימשו בסיס להחלטה לאשר את החייאת החברה והשבתה לרישומי רשמת החברות.
- בעל שליטה בחברה שקרסה ב-2014 ישלם את חובותיה
- רשם החברות מאפשר פטור מאגרה על פירוק חברות לא פעילות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שעיקר המחלוקת לא נסב סביב עצם ההחייאה, אלא סביב השאלה האם ניתן וראוי לכרוך בהליך אחד גם את מינוי כונס הנכסים והסמכתו להשלים את פעולות הרישום. משרד המשפטים הפנה לפסיקה שלפיה הכלל הוא שיש להפריד את הסעדים, וציין כי תחילה יש לדון רק בהחייאת החברה, ורק לאחר מכן - ובהליך נוסף - לדון בסעדים נוספים. בית המשפט לא התעלם מן הכלל, ואף ציין במפורש בהחלטתו כי, "אכן, הכלל הוא יש לדון מלכתחילה רק בשאלת החייאת החברה, וככל שהוחייתה, יש לעתור בהליך נוסף ונפרד, לקבלת סעדים נוספים". עם זאת, כאן בדיוק נכנס החריג לכלל. השופט שפסר הבהיר כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, הכלל הדיוני אינו משרת את תכלית ההליך, אלא להפך.
