הדירה נמסרה באיחור של שנתיים - וזה הפיצוי
היזמית, מריבו, הטילה את האחריות על החברה שנשכרה לצורך ניהול ופיקוח על הפרויקט - מרכז העיר נדל"ן ותשתיות, שלטענתה נהפכה לקבלן בפועל, ולא עמדה בלוחות הזמנים. מרכז העיר הציגה בבית המשפט מסמכים ועדויות שהציבעו על קשיים שנגרמו בגלל היזמית, בנוסף למשבר כלכלי
של מריבו
פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בהרצליה שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום הנדל"ן, כשהחברה היזמית שמעורבת במקרה, מריבו, ניסתה להטיל את האחריות לאיחור בן 25 חודשים במסירת דירה על צד שלישי. בתום הליך משפטי סבוך ומעמיק, קבע השופט דוד יצחק כי הצד השלישי, חברה לניהול ופיקוח פרויקטים בשם מרכז העיר נדל"ן ותשתיות, לא רק שאינו אחראי לאיחור - אלא אף היה גורם מפתח בכך שהפרויקט הושלם בסופו של דבר.
המקרה החל כשהתובע רכש דירה בפרויקט מגורים בהרצליה מהחברה היזמית. על פי ההסכם שנחתם ביולי 2017, התחייבה מריבו למסור את הדירה עד יוני 2018. ואולם בפועל, הדירה נמסרה לו רק באוגוסט 2020 - באיחור של יותר משנתיים מהמועד שעליו הוסכם בחוזה. כתוצאה מכך, הוגשה תביעה לפיצוי בסכום כולל של 216,125 שקל, בהתאם לסעיף 5א לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.
במהלך המשפט טענה החברה היזמית כי האחריות לאיחור אינה מוטלת עליה, אלא על צד שלישי - החברה שנשכרה לניהול ופיקוח על הפרויקט. לטענתה, ההסכם עם מרכז העיר נדל"ן ותשתיות לפיקוח הפך אותה לקבלן הפרויקט "לכל דבר ועניין", כך לטענת מריבו, ולכן יש להטיל עליה את האחריות הישירה לעיכובים. בנוסף, היזמית טענה כי החברה לפיקוח לא עמדה בלוחות הזמנים הקבועים בהסכם.
מריבו: החברה לפיקוח לקחה על עצמה תפקידים רחבים יותר
היזמית אף הצביעה על סעיפים מסוימים בהסכם ההתקשרות בין הצדדים, שלדבריה מעידים על כך שהחברה לפיקוח נטלה על עצמה תפקידים רחבים יותר מניהול ופיקוח בלבד. היא טענה כי החברה לפיקוח לא רק שלא מנעה עיכובים, אלא אף גרמה להם בעצמה בשל חוסר מקצועיות ותקשורת לקויה מול קבלני המשנה.
מנגד, החברה לניהול ופיקוח טענה כי לא שימשה קבלן אלא מפקחת בלבד, וכי העיכובים נבעו ממשבר כלכלי חמור שבו היתה שרויה מריבו. היא הצביעה על קשיים תזרימיים, עזיבת קבלנים, ועיכובים נוספים שהיו מחוץ לשליטתה. מרכז העיר נדל"ן ותשתיות אף ציינה כי “בזכות פעילותנו המאומצת, הפרויקט הגיע לקו הסיום".
החברה לפיקוח הגישה לבית המשפט מסמכים ועדויות שהצביעו על כך שהיא נאלצה להתמודד עם קשיים תפעוליים שנגרמו כתוצאה מאי-עמידה של היזמית בהתחייבויותיה הכספיות. לדברי נציג החברה, "פעלנו מעל ומעבר לתפקידנו כדי להבטיח שהפרויקט יושלם, למרות העיכובים שיצרה היזמית עצמה".
השופט יצחק דחה את טענות היזמית במלואן, תוך שהוא מסתמך על עדויות והסכמים שהוצגו בפניו. "אין כל ראיה כי החברה לפיקוח נטלה על עצמה התחייבות כלשהי למסור את הדירה לתובע," כתב השופט בפסק הדין שפרסם. הוא הוסיף כי ההסכם בין הצדדים מבהיר במפורש שמדובר בפיקוח בלבד, ולא בנטילת אחריות ישירה לביצוע העבודות.
- ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
- האם חוב מזונות יכול לשמש להחזר לנושים?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- משווי של מיליארדים לפשיטת רגל? צו פשיטת רגל ליזם ההייטק משה...
בפסק הדין צוין כי, "הפרויקט התעכב בשל מחדלים חמורים מצד היזמית, לרבות היעדר מקורות מימון, עיכובים בתשלומים לקבלנים והטלת עיקולים". עוד הוסיף השופט כי החברה לפיקוח לא רק שלא תרמה לעיכובים, אלא היתה הגורם המרכזי שאפשר את השלמת הפרויקט.
"לא הוכח כי החברה לפיקוח הפרה את ההסכם"
בית המשפט פסק כי מריבו אחראית לפצות את התובע בסכום של 216,125 ש"ח, בהתאם לחוק המכר (דירות). במקביל, דחה השופט את ההודעה לצד שלישי שהגישה היזמית נגד החברה לפיקוח, וקבע כי "לא הוכח כי החברה לפיקוח הפרה את ההסכם או הייתה אחראית לעיכובים". בנוסף, נגזרו עליה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 45 אלף שקל.
ההחלטה הזו לוותה בהדגשה כי חובותיה של היזמית כלפי הרוכשים הן מוחלטות, ואינן תלויות בצדדים שלישיים שנשכרו לסייע בניהול הפרויקט. "על היזמית לשאת במלוא האחריות לתוצאות עיכוביה ולנהל את הפרויקט בצורה מקצועית", ציין השופט יצחק בפסק הדין שלו.
פסק הדין מדגיש את החשיבות שבהבחנה בין תפקידיו וסמכויותיו של כל צד בפרויקטים נדל"ניים. הוא מחדד את החובות של היזמים לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי רוכשים, גם כשיש קשיים בניהול הפרויקט. כמו כן, הוא מעניק רוח גבית לחברות פיקוח וניהול פרויקטים, תוך הגנה על מעמדן כגורם נייטרלי שלא אחראי באופן ישיר לעיכובים שנגרמים בשל כשלי היזמים.
בהתחשב במורכבות של הפרויקטים הנדל"ניים בישראל ובשכיחות התביעות בגין איחורים במסירה, לפסק הדין הנ"ל עשויות להיות השלכות רוחב משמעותיות. השופט הדגיש כי על יזמים לנהל את הפרויקטים באחריות ובשקיפות, מבלי לנסות להטיל את כשליהם על גורמים אחרים. פסק הדין גם עשוי להוביל חברות פיקוח וניהול לנסח חוזים ברורים יותר, שיגנו על מעמדן וימנעו סכסוכים משפטיים דומים בעתיד.
ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
פסק דין תקדימי מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הכריע בסוגיה בינלאומית נדירה: מהו הדין שיחול על צוואת אדם בעל אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית, שבחר להוריש את רכושו כולו לאשתו, בניגוד לכללים המחייבים בצרפת להותיר לילדים חלק קבוע בירושה. השופטת הילה
מלר-שלו קבעה כי יש לקיים את הצוואה לפי הדין הישראלי, וכי היא מבטאת את רצונו החופשי של המנוח
זה היה סכסוך משפחתי מורכב שחצה גבולות ויבשות, ועסק בשאלה שאינה רק משפטית אלא גם ערכית: עד כמה יכול אדם לבחור בעצמו למי יותיר את עזבונו, כשהחוק במדינתו האחרת מחייב חלוקה שונה מזו שהוא ביקש בצוואתו. המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ונדון בפני השופטת הילה מלר-שלו, שהציבה קו מנחה חשוב בתחום דיני הירושה הבינלאומיים. המנוח, אזרח ישראלי וצרפתי שנפטר בצרפת ב-2016, הותיר אחריו צוואה שערך בישראל שש שנים קודם לכן, ב-2010, בפני נוטריון. בצוואה הזו הוא ביקש להוריש את כל רכושו שבישראל לאשתו מנישואיו השניים, מבלי להותיר דבר לבנו מנישואיו הראשונים. בצרפת, לעומת זאת, הוצא לאחר מותו צו ירושה שנקבע לפי הדין הצרפתי, ולפיו חולק העזבון ביחס של 55% לאלמנה ו-45% לבן. זאת בהתאם להוראות הדין בצרפת, המחייבות להשאיר לילדים חלק קבוע בעיזבון - עיקרון המכונה הוראות השריון.
בישראל הגישה האלמנה, באמצעות עו"ד דוד אמסלם, בקשה לקיום צוואת המנוח. הבן, שיוצג בידי עו"ד אסף כהן, התנגד לכך בטענה כי יש להחיל את הדין הצרפתי, וכי צוואת האב מנוגדת לעקרונות המשפט בצרפת. לטענתו, לפי החוק הצרפתי, האב לא היה רשאי להדיר אותו מהעזבון. ואולם האלמנה טענה אחרת: לדבריה, מכיוון שהמנוח היה אזרח ישראלי וערך את צוואתו בישראל, הרי שהוא בחר - במפורש או לפחות במשתמע - שהדין הישראלי יחול על עזבונו. הדין הישראלי, בניגוד לצרפתי, מאפשר חופש כמעט מוחלט בציווי הרכוש לאחר המוות.
השופטת מלר-שלו פתחה את הכרעתה בקביעה שהשאלה העיקרית היא איזה דין חל על צוואת המנוח: "האם הדין הישראלי, כטענת המבקשת, או שמא הדין הצרפתי, כטענת המשיב?". כדי להשיב על כך, נדרש בית המשפט להכריע על פי תקנות האיחוד האירופי בנוגע לדיני ירושה בינלאומיים - תקנה 650/2012UE, הידועה כ"תקנת הירושה האירופית". תקנה זו, שנכנסה לתוקף באוגוסט 2015, קובעת כי ברירת המחדל היא החלת הדין של מקום מושבו האחרון של המנוח, אך מאפשרת חריג חשוב: אדם רשאי לבחור שהדין שיחול על עזבונו יהיה דין מדינת אזרחותו.
הבן טען שלא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית
הבן טען כי מכיוון שהאב היה תושב צרפת בעת פטירתו, הרי שיש להחיל את הדין הצרפתי, וכי לא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית. לדבריו, “המנוח היה מנוע מלנשל את בנו מעזבונו בישראל כפי שעשה בצוואתו. עוד הוסיף כי לא הוכח שהאב התכוון לבחור בדין הישראלי, שכן הצוואה נערכה עוד לפני כניסת התקנה האירופית לתוקף". האלמנה השיבה כי התקנה חלה גם על צוואות שנערכו לפני 2015, וכי כוונת המחוקק האירופי היתה לאפשר למצווה לבחור בדין אחר גם אם עשה זאת בעקיפין. לדבריה, “המנוח ביקש להחיל את הדין הישראלי כדי להבטיח שגם נכסי הניידי והדלא ניידי יעברו לבעלות המבקשת”.
- נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
- הצוואה תקפה גם לאחר 50 שנה - אף שהעדים מתו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצורך הגעה להכרעה בסוגיה, מינה בית המשפט מומחית לדין הצרפתי, עו"ד לורנס בנטולילה, שהגישה חוות דעת מקיפה. בנטולילה, המשמשת גם נוטריון בצרפת, הבהירה כי לפי הדין האירופי החדש, ניתן לזהות בחירה משתמעת של דין גם מתוך לשון הצוואה. “בחירת הדין נובעת גם מלשון הצוואה”, היא הסבירה בעדותה, והוסיפה כי לשון הצוואה של המנוח מצביעה על כך שהתכוון להחיל את הדין הישראלי על נכסיו בישראל. הבן ניסה לערער על אמינותה של המומחית וטען שחוות דעתה מבוססת על דעה אישית בלבד. ואולם השופטת דחתה טענה זו, וציינה כי עדותה היתה "מקצועית ומהימנה", והדגישה כי בית המשפט נוטה לאמץ את ממצאיו של מומחה מטעמו כל עוד לא הוכח אחרת.
ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
פסק דין תקדימי מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הכריע בסוגיה בינלאומית נדירה: מהו הדין שיחול על צוואת אדם בעל אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית, שבחר להוריש את רכושו כולו לאשתו, בניגוד לכללים המחייבים בצרפת להותיר לילדים חלק קבוע בירושה. השופטת הילה
מלר-שלו קבעה כי יש לקיים את הצוואה לפי הדין הישראלי, וכי היא מבטאת את רצונו החופשי של המנוח
זה היה סכסוך משפחתי מורכב שחצה גבולות ויבשות, ועסק בשאלה שאינה רק משפטית אלא גם ערכית: עד כמה יכול אדם לבחור בעצמו למי יותיר את עזבונו, כשהחוק במדינתו האחרת מחייב חלוקה שונה מזו שהוא ביקש בצוואתו. המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ונדון בפני השופטת הילה מלר-שלו, שהציבה קו מנחה חשוב בתחום דיני הירושה הבינלאומיים. המנוח, אזרח ישראלי וצרפתי שנפטר בצרפת ב-2016, הותיר אחריו צוואה שערך בישראל שש שנים קודם לכן, ב-2010, בפני נוטריון. בצוואה הזו הוא ביקש להוריש את כל רכושו שבישראל לאשתו מנישואיו השניים, מבלי להותיר דבר לבנו מנישואיו הראשונים. בצרפת, לעומת זאת, הוצא לאחר מותו צו ירושה שנקבע לפי הדין הצרפתי, ולפיו חולק העזבון ביחס של 55% לאלמנה ו-45% לבן. זאת בהתאם להוראות הדין בצרפת, המחייבות להשאיר לילדים חלק קבוע בעיזבון - עיקרון המכונה הוראות השריון.
בישראל הגישה האלמנה, באמצעות עו"ד דוד אמסלם, בקשה לקיום צוואת המנוח. הבן, שיוצג בידי עו"ד אסף כהן, התנגד לכך בטענה כי יש להחיל את הדין הצרפתי, וכי צוואת האב מנוגדת לעקרונות המשפט בצרפת. לטענתו, לפי החוק הצרפתי, האב לא היה רשאי להדיר אותו מהעזבון. ואולם האלמנה טענה אחרת: לדבריה, מכיוון שהמנוח היה אזרח ישראלי וערך את צוואתו בישראל, הרי שהוא בחר - במפורש או לפחות במשתמע - שהדין הישראלי יחול על עזבונו. הדין הישראלי, בניגוד לצרפתי, מאפשר חופש כמעט מוחלט בציווי הרכוש לאחר המוות.
השופטת מלר-שלו פתחה את הכרעתה בקביעה שהשאלה העיקרית היא איזה דין חל על צוואת המנוח: "האם הדין הישראלי, כטענת המבקשת, או שמא הדין הצרפתי, כטענת המשיב?". כדי להשיב על כך, נדרש בית המשפט להכריע על פי תקנות האיחוד האירופי בנוגע לדיני ירושה בינלאומיים - תקנה 650/2012UE, הידועה כ"תקנת הירושה האירופית". תקנה זו, שנכנסה לתוקף באוגוסט 2015, קובעת כי ברירת המחדל היא החלת הדין של מקום מושבו האחרון של המנוח, אך מאפשרת חריג חשוב: אדם רשאי לבחור שהדין שיחול על עזבונו יהיה דין מדינת אזרחותו.
הבן טען שלא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית
הבן טען כי מכיוון שהאב היה תושב צרפת בעת פטירתו, הרי שיש להחיל את הדין הצרפתי, וכי לא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית. לדבריו, “המנוח היה מנוע מלנשל את בנו מעזבונו בישראל כפי שעשה בצוואתו. עוד הוסיף כי לא הוכח שהאב התכוון לבחור בדין הישראלי, שכן הצוואה נערכה עוד לפני כניסת התקנה האירופית לתוקף". האלמנה השיבה כי התקנה חלה גם על צוואות שנערכו לפני 2015, וכי כוונת המחוקק האירופי היתה לאפשר למצווה לבחור בדין אחר גם אם עשה זאת בעקיפין. לדבריה, “המנוח ביקש להחיל את הדין הישראלי כדי להבטיח שגם נכסי הניידי והדלא ניידי יעברו לבעלות המבקשת”.
- נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
- הצוואה תקפה גם לאחר 50 שנה - אף שהעדים מתו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצורך הגעה להכרעה בסוגיה, מינה בית המשפט מומחית לדין הצרפתי, עו"ד לורנס בנטולילה, שהגישה חוות דעת מקיפה. בנטולילה, המשמשת גם נוטריון בצרפת, הבהירה כי לפי הדין האירופי החדש, ניתן לזהות בחירה משתמעת של דין גם מתוך לשון הצוואה. “בחירת הדין נובעת גם מלשון הצוואה”, היא הסבירה בעדותה, והוסיפה כי לשון הצוואה של המנוח מצביעה על כך שהתכוון להחיל את הדין הישראלי על נכסיו בישראל. הבן ניסה לערער על אמינותה של המומחית וטען שחוות דעתה מבוססת על דעה אישית בלבד. ואולם השופטת דחתה טענה זו, וציינה כי עדותה היתה "מקצועית ומהימנה", והדגישה כי בית המשפט נוטה לאמץ את ממצאיו של מומחה מטעמו כל עוד לא הוכח אחרת.
