הדירה נמסרה באיחור של שנתיים - וזה הפיצוי
היזמית, מריבו, הטילה את האחריות על החברה שנשכרה לצורך ניהול ופיקוח על הפרויקט - מרכז העיר נדל"ן ותשתיות, שלטענתה נהפכה לקבלן בפועל, ולא עמדה בלוחות הזמנים. מרכז העיר הציגה בבית המשפט מסמכים ועדויות שהציבעו על קשיים שנגרמו בגלל היזמית, בנוסף למשבר כלכלי
של מריבו
פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בהרצליה שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום הנדל"ן, כשהחברה היזמית שמעורבת במקרה, מריבו, ניסתה להטיל את האחריות לאיחור בן 25 חודשים במסירת דירה על צד שלישי. בתום הליך משפטי סבוך ומעמיק, קבע השופט דוד יצחק כי הצד השלישי, חברה לניהול ופיקוח פרויקטים בשם מרכז העיר נדל"ן ותשתיות, לא רק שאינו אחראי לאיחור - אלא אף היה גורם מפתח בכך שהפרויקט הושלם בסופו של דבר.
המקרה החל כשהתובע רכש דירה בפרויקט מגורים בהרצליה מהחברה היזמית. על פי ההסכם שנחתם ביולי 2017, התחייבה מריבו למסור את הדירה עד יוני 2018. ואולם בפועל, הדירה נמסרה לו רק באוגוסט 2020 - באיחור של יותר משנתיים מהמועד שעליו הוסכם בחוזה. כתוצאה מכך, הוגשה תביעה לפיצוי בסכום כולל של 216,125 שקל, בהתאם לסעיף 5א לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.
במהלך המשפט טענה החברה היזמית כי האחריות לאיחור אינה מוטלת עליה, אלא על צד שלישי - החברה שנשכרה לניהול ופיקוח על הפרויקט. לטענתה, ההסכם עם מרכז העיר נדל"ן ותשתיות לפיקוח הפך אותה לקבלן הפרויקט "לכל דבר ועניין", כך לטענת מריבו, ולכן יש להטיל עליה את האחריות הישירה לעיכובים. בנוסף, היזמית טענה כי החברה לפיקוח לא עמדה בלוחות הזמנים הקבועים בהסכם.
מריבו: החברה לפיקוח לקחה על עצמה תפקידים רחבים יותר
היזמית אף הצביעה על סעיפים מסוימים בהסכם ההתקשרות בין הצדדים, שלדבריה מעידים על כך שהחברה לפיקוח נטלה על עצמה תפקידים רחבים יותר מניהול ופיקוח בלבד. היא טענה כי החברה לפיקוח לא רק שלא מנעה עיכובים, אלא אף גרמה להם בעצמה בשל חוסר מקצועיות ותקשורת לקויה מול קבלני המשנה.
מנגד, החברה לניהול ופיקוח טענה כי לא שימשה קבלן אלא מפקחת בלבד, וכי העיכובים נבעו ממשבר כלכלי חמור שבו היתה שרויה מריבו. היא הצביעה על קשיים תזרימיים, עזיבת קבלנים, ועיכובים נוספים שהיו מחוץ לשליטתה. מרכז העיר נדל"ן ותשתיות אף ציינה כי “בזכות פעילותנו המאומצת, הפרויקט הגיע לקו הסיום".
החברה לפיקוח הגישה לבית המשפט מסמכים ועדויות שהצביעו על כך שהיא נאלצה להתמודד עם קשיים תפעוליים שנגרמו כתוצאה מאי-עמידה של היזמית בהתחייבויותיה הכספיות. לדברי נציג החברה, "פעלנו מעל ומעבר לתפקידנו כדי להבטיח שהפרויקט יושלם, למרות העיכובים שיצרה היזמית עצמה".
השופט יצחק דחה את טענות היזמית במלואן, תוך שהוא מסתמך על עדויות והסכמים שהוצגו בפניו. "אין כל ראיה כי החברה לפיקוח נטלה על עצמה התחייבות כלשהי למסור את הדירה לתובע," כתב השופט בפסק הדין שפרסם. הוא הוסיף כי ההסכם בין הצדדים מבהיר במפורש שמדובר בפיקוח בלבד, ולא בנטילת אחריות ישירה לביצוע העבודות.
- נפצע בטרמפולינה בטיול בית ספר - וזה הסכום שיקבל
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
בפסק הדין צוין כי, "הפרויקט התעכב בשל מחדלים חמורים מצד היזמית, לרבות היעדר מקורות מימון, עיכובים בתשלומים לקבלנים והטלת עיקולים". עוד הוסיף השופט כי החברה לפיקוח לא רק שלא תרמה לעיכובים, אלא היתה הגורם המרכזי שאפשר את השלמת הפרויקט.
"לא הוכח כי החברה לפיקוח הפרה את ההסכם"
בית המשפט פסק כי מריבו אחראית לפצות את התובע בסכום של 216,125 ש"ח, בהתאם לחוק המכר (דירות). במקביל, דחה השופט את ההודעה לצד שלישי שהגישה היזמית נגד החברה לפיקוח, וקבע כי "לא הוכח כי החברה לפיקוח הפרה את ההסכם או הייתה אחראית לעיכובים". בנוסף, נגזרו עליה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 45 אלף שקל.
ההחלטה הזו לוותה בהדגשה כי חובותיה של היזמית כלפי הרוכשים הן מוחלטות, ואינן תלויות בצדדים שלישיים שנשכרו לסייע בניהול הפרויקט. "על היזמית לשאת במלוא האחריות לתוצאות עיכוביה ולנהל את הפרויקט בצורה מקצועית", ציין השופט יצחק בפסק הדין שלו.
פסק הדין מדגיש את החשיבות שבהבחנה בין תפקידיו וסמכויותיו של כל צד בפרויקטים נדל"ניים. הוא מחדד את החובות של היזמים לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי רוכשים, גם כשיש קשיים בניהול הפרויקט. כמו כן, הוא מעניק רוח גבית לחברות פיקוח וניהול פרויקטים, תוך הגנה על מעמדן כגורם נייטרלי שלא אחראי באופן ישיר לעיכובים שנגרמים בשל כשלי היזמים.
בהתחשב במורכבות של הפרויקטים הנדל"ניים בישראל ובשכיחות התביעות בגין איחורים במסירה, לפסק הדין הנ"ל עשויות להיות השלכות רוחב משמעותיות. השופט הדגיש כי על יזמים לנהל את הפרויקטים באחריות ובשקיפות, מבלי לנסות להטיל את כשליהם על גורמים אחרים. פסק הדין גם עשוי להוביל חברות פיקוח וניהול לנסח חוזים ברורים יותר, שיגנו על מעמדן וימנעו סכסוכים משפטיים דומים בעתיד.
בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.
חופשת לידה ומלחמה: החלטה חשובה בהליכי היטל השבחה
פסק דין חשוב שניתן באחרונה קובע כי צירוף נסיבות של חופשת לידה, שירות מילואים ותקופת המלחמה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד בהליך מינוי שמאי מכריע. השופט גלעד הס מתח בהחלטתו ביקורת על גישת הרשויות, הדגיש את חשיבות השוויון המגדרי ואת ההשפעה המעשית של שירות
המילואים על שגרת העבודה, וקבע כי התעלמות מסיכויי ההפחתה בשומה עלולה לגרום לעוול
אווירת המלחמה שפרצה אוקטובר 2023 מתחילה להתפוגג, ומשרדי החברות במשק ממשיכים לחזור לשגרה, או לפחות לנסות. באחד הדיונים באולם שקט בבית המשפט לעניינים מנהליים, הונחה על שולחנו של השופט גלעד הס תביעה עם סיטואציה שנראית לכאורה טכנית לחלוטין: בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למינוי שמאי מכריע בהליך של היטל השבחה. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר סיפור על התנגשות בין כללים נוקשים של משפט מנהלי לבין מציאות אנושית שכלל לא מתיישרת עם לוחות זמנים, בוודאי שלא בתקופה שבה עובדים נמצאים בחופשת לידה, המחליפים נמצאים בשירות מילואים ומדינה שלמה מתנהלת תחת מתקפה.
כך מצאה עצמה י.ע.ז יזמות ובניה והתחדשות עירונית מול מועצת שמאי המקרקעין והוועדה המקומית תל אביב, לאחר שהגישה בקשה למינוי שמאי מכריע באיחור של עשרות ימים. המשיב, משרד המשפטים באמצעות מועצת שמאי המקרקעין, סירבה להאריך את המועד בטענה שאין טעם מיוחד המצדיק זאת. החברה מצדה, טענה כי הנסיבות של חופשת לידה של מנהלת הכספים ושירות מילואים של המחליף שמונה לצדה בזמן המלחמה, יצרו תקלה תפעולית שלא איפשרה לה לעמוד בלוחות הזמנים.
פסק הדין שניתן מאיר החלטה מנהלית זו מזווית נדירה, ומציב במרכז הבמה את העובדה הפשוטה שלפעמים החיים, ובייחוד חופשת לידה ומילואים בעיצומה של מלחמה, חזקים יותר מהחוקים. השופט הס ציין כבר בראשית הדברים כי אין מחלוקת על כך שהאיחור היה משמעותי, אבל הוא מדגיש כי בחינה של “טעם מיוחד” אינה בחינה טכנית בלבד אלא מחייבת התבוננות רחבה. לדבריו, “ככל שהטעם המיוחד חזק יותר, הרי נדרוש טעמים אחרים חלשים יותר, וכן להיפך”, ובכך הוא הופך את ההבחנה המקובלת לשני שלבים - קיומו של טעם מיוחד ואז בחינת נסיבות נוספות - למעין “מקבילית כוחות”, כפי שהוא מגדיר זאת בספק הדין שפורסם.
המונח חופשת לידה הוא "מונח מטעה"
הבחינה הזו הביאה אותו למסקנה כי במקרה הנוכחי אמנם מדובר בטעם מיוחד “חלש”, אך עדיין כזה שיש להתחשב בו. חופשת לידה, שמטבע הדברים יוצרת עומס וקשיים תפעוליים, אינה יכולה להיתפש כתקלה שולית. השופט ציין במפורש כי אפילו המונח “חופשת לידה” הוא “מונח מטעה”, והוסיף כי “אין מדובר בחופשה אלא בתקופה קשה בה נדרש לטפל בתינוק מסביב לשעון”. הוא אף הזכיר בהכרעתו כי החוק עצמו תיקן את שם המונח ל“תקופת לידה והורות” כדי לשקף את המציאות.
- 2,200 דירות ללא היטל השבחה? הכנסת בדרך לסגור את פרצת "כפר בתיה" שברעננה
- מניע כלכלי? עיריית ת"א מבקשת דיון חוזר בהיטל השבחה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט התייחס גם להשלכות רחבות יותר של תקופת הלידה, בייחוד לנוכח פערי השכר המגדריים. השופט ציין כי “קיים פער בין שכר של אשה לשכר של גבר בישראל… כאשר אחת הסיבות לכך הינה חופשת הלידה והמשמעות הכלכלית הנובעת מכך”, והסביר בהכרעתו כי החובה של החברה ושל בתי המשפט היא להתחשב בכך. לדבריו, לעתים על מערכת המשפט “לוותר על עיקרון חשוב כגון יעילות הדיון, על מנת לקדם עיקרון אחר, במקרה שלנו - השוויון המגדרי בחברה”. מדובר באמירה חריגה בנוף פסקי הדין בתחום התכנון והבנייה, המעידה על ראייה חברתית רחבה.
