למה מס רכוש על קרקעות הוא טעות כלכלית ודמוקרטית

בימים שבהם המשק הישראלי בכלל, וענף הנדל"ן בפרט, מנסה לאסוף את השברים, נדמה היה שמשרד האוצר יתמקד במנועי צמיחה, בשיקום ובנטיעת ביטחון בקרב המגזר העסקי והאזרחים. במקום זאת, קיבלנו בוועדת הכספים הצצה למהלך שניתן להגדירו רק כ"שליפה מהמותן": החייאת מס הרכוש על קרקעות פנויות. זהו מהלך שגוי מיסודו, הן מבחינה מהותית והן מבחינה פרוצדורלית, ודווקא עכשיו - הוא מסוכן יותר מתמיד.

העיתוי: לבעוט בענף כשהוא על הרצפה

הטיעון הרשמי של משרד האוצר הוא שמס בשיעור של 1.5% על קרקע פנויה יתמרץ בנייה וימנע "דגירה" על עתודות קרקע. על הנייר, זה נשמע כמעט הגיוני. במציאות של 2026, זוהי התעלמות מוחלטת מהשטח. ענף הנדל"ן נמצא באחת משעותיו הקשות: מחסור חריף בידיים עובדות, עלויות מימון שנוסקות בגלל סביבת הריבית, ואי-ודאות ביטחונית שמעכבת פרויקטים שלמים.

להטיל כעת מס נוסף על יזמים ובעלי קרקעות זה לא "תמריץ בנייה", אלא קנס על מציאות שנכפתה עליהם. כאשר המדינה עצמה היא החסם המרכזי - דרך מוסדות התכנון המקרטעים, הבירוקרטיה בוועדות המחוזיות והעיכובים בתשתיות - הגבייה של מס רכוש הופכת לצינית. המדינה אומרת לאזרח: "אני לא מאפשרת לך לבנות, אבל אני אקנוס אותך על כך שאתה לא בונה". בעת הזו, המס הזה רק יעמיק את המחנק האשראי של הקבלנים, יגולגל ישירות למחיר הדירה הסופי, יחריף את משבר הדיור שכולנו משלמים עליו, ויעמיס על יוקר המחיה.

הפגיעה בפריפריה: מכת מוות לחלום היציבות

מעבר למספרים היבשים, המס הזה טומן בחובו פגיעה חברתית קשה דווקא בפריפריה הגיאוגרפית. בעוד שבמרכז הארץ הקרקע היא מוצר נזיל ומבוקש, בנגב ובגליל הקרקע היא לרוב עוגן של יציבות משפחתית - קרקעות שנרכשו בזיעת אפיים כדי להבטיח עתיד לילדים. הטלת מס של 1.5% בשנה ביישובים שבהם הליכי הפיתוח והתכנון איטיים ממילא, היא למעשה הזמנה ל"טרנספר" כלכלי. משפחות ממעמד הביניים בפריפריה, שלא יוכלו לעמוד בנטל התשלומים השנתי המצטבר, ייאלצו למכור את קרקעותיהן במחירי הפסד ליזמי נדל"ן ולספקולנטים. במקום לעודד התיישבות ופיזור אוכלוסין, המדינה הופכת את הבעלות על קרקע בפריפריה למותרות ששמורות לעשירים בלבד.

• פגיעה ישירה בכיס: מה קורה לשכירות כשהדירה נפגעת מטיל?
• כשהפיצוי נהפך לעונש: העיוות השקט במיסוי נזקי מלחמה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

חוק ההסדרים: מסלול עוקף דמוקרטיה

מעבר לטעות הכלכלית, קיימת הבעיה המבנית: ההחלטה לדחוף את המהלך הזה דרך חוק ההסדרים. חוק ההסדרים נועד במקור לתיקונים תקציביים דחופים, אך עם השנים הוא הפך למכונה שדורסת דיון פרלמנטרי מעמיק. החייאת מס שבוטל לפני 26 שנים בגלל כישלון מוכח, היא לא "תיקון טכני". זוהי רפורמה דרמטית בדיני המיסוי ובזכות הקניין בישראל.

נושא מורכב כל כך מחייב דיון ציבורי שקוף, בחינה של השגות וקביעת מנגנוני שומה הוגנים. דחיסתו לתוך "חבילה" של מאות סעיפים בחוק ההסדרים היא ניסיון להעביר החלטה קשה מתחת לרדאר, מבלי לתת לחברי הכנסת ולציבור את הכלים או את הזמן להתנגד או לתקן, ומבלי להתייחס למקור ביטולו של החוק מלכתחילה.

הלקח שלא נלמד משנת 2000

ההיסטוריה לא משקרת. בשנת 2000 בוטל מס הרכוש מכיוון שהוא יצר מפלצת בירוקרטית. עלות הגבייה וההתדיינויות המשפטיות סביב שומות הקרקע הפכו את המס ללא כדאי למדינה ולסיוט לאזרח. חזרה למודל הזה ב-2026, כשהמשק זקוק ליציבות ולא למלחמות מול רשות המיסים, היא טעות אסטרטגית.

• השמיים בטוחים? בואינג בדרך ליציאה ממשבר בתעשיית התעופה האזרחית
• עוצמתו והצלחתו של המשק אינם קשורים לממשלה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תסריט החלומות של אמ"ן מחקר מתממש מול עינינו

אם הממשלה רוצה באמת להוריד את מחירי הדיור, עליה להשקיע בקיצור הליכי התכנון ובסבסוד תשתיות. הטלת "מס רפאים" מהעבר היא פתרון קל מדי לגירעון התקציבי, אך מחירה בטווח הארוך יהיה כבד: פגיעה באמון המשקיעים, העלאת מחירי הדיור ופגיעה אנושה בזכויות הקניין. זה לא הזמן לניסויים כלכליים על חשבון הציבור, ובוודאי שלא בדרך של מחטף חקיקתי.

אדם בלומנברג, סמנכ"ל כלכלה ומדיניות בהסתדרות