נכה שילם רק חלק ממה שהתחייב לחברה שהתאימה את רכבו - מה קבע בית המשפט?
בית משפט השלום בבאר שבע חייב באחרונה נכה לשלם כ-50 אלף שקל לחברה שעוסקת בהתקנת אביזרים לרכב. הנכה החליט לשמור לעצמו חלק מההלוואה שקיבל מהמדינה לצורך התאמת רכבו לצרכים המיוחדים שלו, במקום להעביר אותה במלואה לחברה שביצעה את העבודה, כנדרש. נשיא בית המשפט, השופט עמית יריב, קבע כי במעשה הזה הפר הנתבע את ההתחייבות שלו כלפי הביטוח הלאומי וגם כלפי חברת התקנות האביזרים לרכב. הוא חייב אותו לשלם את הסכום שנתבע, בתוספת של הוצאות משפט.
בתביעה שהגישה החברה לבית המשפט, באמצעות עורכי הדין רן שדה וליטל פאשה, נטען כי ביוני 2015 חתם הנתבע מולה על טופס התקשרות להתקנת אבזור וציוד לרכב, במטרה להתאים אותו לנכות שלו, בסכום כולל של 274,516 שקל. ואולם לטענת החברה, הוא לא רצה לשלם את הסכום במלואו, וסירב לשלם לה סכום של כ-40 אלף שקל שהיה אמור להעביר עבור העבודה שבוצעה.
מנגד, טען הנתבע, שיוצג על ידי עו"ד שרון ברבי, כי בתביעתה מבקשת החברה למעשה לנכס לעצמה שלא כדין את מלוא הכספים שקיבל מהביטוח הלאומי בעניין התאמת הרכב. לדבריו, הוא פרע את החוב שלו לתובעת במלואו, כשיתרת הכספים שקיבל מביטוח לאומי, בסכום של 40 אלף שקל, נועדה לכסות את הרכישה של אביזרים ברכב אחר, שאינו קשור להליך.
השופט יריב ציין כי בשל הנכות שלו, העניק הביטוח הלאומי לנתבע הלוואה בסכום של כ-185 אלף שקל לצורך אבזור רכבו, כשלפי הנהלים הוא מחויב לשלם לחברה המתקינה את התשלומים המגיעים לה עבור האבזור ללא דיחוי. השופט הדגיש כי בשונה מקצבת נכות, כספי הלוואת אבזור מיועדים מלכתחילה לחברה המאבזרת ולא לנכה, ואילו הפרה של ההתחייבות מצדו להעביר אליה את הכספים, עלולה להוביל לכך שהוא יהיה חייב להחזיר אותם למוסד לביטוח לאומי, ובכך למעשה תתבטל ההטבה שלו.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- פנתה לטיפול רק אחרי חודשיים - ותוכר בביטוח לאומי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לדברי השופט, במקרה הזה ההלוואה הועברה לחשבון של הנתבע בשני חלקים – הראשונה היתה בסכום של כ-105 אלף שקל, והשנייה בסכום של כ-80 אלף שקל. לטענת התובעת, החלק הראשון הועבר אליה במלואו, ואליו מהחלק השני הועברה אליה מחצית הסכום בלבד. כלומר הסכום הכולל שהועבר אליה היה כ-145 אלף שקל. לדבריה, המחצית השנייה מתוך החלק השני - סכום של כ-40 אלף שקל, שייכת בעצם לה, ואילו הנתבע לא רשאי היה להחליט בעצמו ולשמור את הכסף ברשות עצמו.
השופט קבע כי החברה צודקת בטענות שלה, ובנוסף דחה את הניסיונות של הנכה להתנער מהמחויבות שלו כלפיה, שאחד מהם היה, כאמור, הטענה כי הסכום הנ"ל נועד לכסות את העלויות של אבזור ברכב שאינו קשור לתביעה הנוכחית, במסגרת פשרה שאליה הגיע לכאורה עם הביטוח הלאומי. לדברי עמית, הטענה לא גובתה בראיה כלשהי, ואף היתה בניגוד למכתב מפורש שהעביר המוסד לביטוח לאומי, שלפיו ההלוואה שהועברה לחשבון הבנק שלו נועדה כולה לתשלום לחברה התובעת בגין האבזור של הרכב הנוכחי שלו.
"הפועל היוצא הוא שהנתבע התחייב בחתימתו להעביר לתובעת באופן מיידי כל סכום שיקבל מהמוסד לביטוח לאומי בעבור אבזור הרכב. הנתבע הפר התחייבותו כלפי התובעת (וכלפי המוסד), כך שעליו לשלם לתובעת סך של 42.2 אלף שקל", כתב השופט בפסק הדין שלו. בנוסף השופט חייב את הנתבע לשלם לחברה גם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,350 שקל.
- בקרוב? ההחלטה שעלולה לעלות למדינה מאות מיליונים
- עזבה את הבית וביקשה שבעלה ימשיך לפרנס אותה: מה קבע בית המשפט?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
אנשים שמוגבלים בניידות וזקוקים לכסא גלגלים עשויים לקבל הלוואה לרכישה ולהתקנה של אבזרים לרכב מותאם. הסיוע ניתן למי שנוהג בעצמו ולמי שאדם אחר נוהג עבורו ומסיע אותו, בין אם מדובר בסיוע ראשון או בסיוע חוזר. הסיוע ניתן עבור אביזרים חדשים בלבד. ההלוואה תיהפך למענק כעבור חמש שנים, אלא אם המוסד לביטוח לאומי דרש להחזיר אותה לפני כן.
מי שזכאים לקבל את ההלוואה לצורך אבזור רכב הם נכים שמקבלים קצבת ניידות, שעונים על התנאים הבאים: הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי הם זקוקים לכסא גלגלים ומשתמשים בו; המכון הרפואי לבטיחות בדרכים קבע כי הרכב המתאים להם הוא רכב לאבזרים - רכב שניתן להיכנס לתוכו, או לנהוג בו בישיבה בכסא גלגלים, וקבע אילו אביזרים נדרשים להם לצורך נהיגה או הסעה ברכב; הם לא זכאים לפי כל חוק או הסדר אחר לקבל אביזרים מסוג האביזרים המיוחדים, או מענק לרכישת אביזרים ולהתקנה שלהם ברכב, ואם הם זכאים - בחרו לקבל את ההלוואה הנ"ל במסגרת הסכם הניידות. הם, או האפוטרופוס שלהם או מורשה הנהיגה, חתמו על כתב התחייבות שבו התחייבו, בין השאר, לבטח את האביזרים במלוא ערכם, שהיה נכון לזמן שבו הם הותקנו ברכב, וכל עוד הם מחזיקים ברכב הזה.
.jpg "חיסכון ארוך טווח")
בקרוב? ההחלטה שעלולה לעלות למדינה מאות מיליונים
האם מורה שמקבלת שעות נוספות ללא הפקדות מעסיק, או רופא המשלב בין עבודה בבית חולים לפרקטיקה פרטית, זכאים להטבת זיכוי פנסיוני מוגדל - גם אם לא הפקידו לפנסיה כעצמאיים? בזמן שרשות המסים טוענת שהזיכוי מותנה בהפקדה נוספת כעמית עצמאי, טוענים התובעים - והמחוזי
קיבל זאת - כי הזיכוי מגיע מכוח החוק עצמו, ללא תנאים שלא נכתבו בו. כעת, העליון ידון לעומק בשאלה שמעצבת את דיני המס של מאות אלפי שכירים
באחד התיקים הסבוכים ביותר שעסקו ביחסי הגומלין שבין דיני המס לדיני החיסכון הפנסיוני, נדרש בית המשפט העליון לפרשנותו של סעיף צר ומורכב בפקודת מס הכנסה, אך כזה שעשוי להשפיע על מאות אלפי שכירים בישראל. מאחורי המונחים הטכניים, התקרות והאחוזים, מסתתרת מציאות פשוטה: האם המדינה העניקה במשך שנים פחות זיכוי מס ממה שחוקק המחוקק?
הסיפור הזה מתחיל בעובד שכיר, כזה שמקבל משכורת חודשית סדירה בעבור עבודתו, אך לצדה גם מחזיק בהכנסה נוספת שאינה מבוטחת בפנסיה. זה יכול להיות מורה שמקבלת שעות נוספות שהמעסיק אינו מפריש בגינן כסף לפנסיה, או אותה מורה שנותנת שיעורים פרטיים כעצמאית. זה יכול להיות גם רופא בבית חולים שמפעיל במקביל קליניקה פרטית. המשותף לכולם הוא שבחלק מהכנסתם אין הפרשות מעסיק, ולכן חלק מההכנסה נחשב “הכנסה בלתי מבוטחת”.
סעיף 45א(ה)(2)(ב)(2) לפקודת מס הכנסה אמור להגדיל לעובד כזה את תקרת הזיכוי בגין הפקדות לפנסיה. אלא שהשאלה שהתגלגלה לבית המשפט היתה מהו תנאי הזכאות לזיכוי הזה - האם די בכך שקיימת הכנסה בלתי מבוטחת, או שאולי השכיר אמור להפקיד לפנסיה גם כעצמאי, כלומר לבצע הפקדה נוספת ומובחנת בגין ההכנסה הזו? רשות המסים, כך מתברר, יישמה במשך שנים את האפשרות השנייה. מנגד, התובעים המייצגים טענו שהחוק מעולם לא דרש זאת, ובית המשפט המחוזי קיבל את עמדתם. כעת, פסק הדין של השופט עופר גרוסקופף בבית המשפט העליון מציג את הסוגיה בהרחבה, משחזר את תכליות המחוקק, מעמת אותן עם לשון החוק, ומנסה לפתור את אחד הוויכוחים המורכבים שנוהלו בשנים האחרונות בתחום מיסוי החיסכון הפנסיוני.
ההוראה שמבלבלת כל שכיר
השופט גרוסקופף פותח את פסק הדין בתיאור קולח ומשועשע של מורכבותה של הוראת החוק. “אכן קוד מוצפן הכתוב ליודעי ח"ן, ואשר כל השומר נפשו ירחק ממנו”, הוא כותב כשהוא מתאר את סעיף־המשנה המדובר. אלא שמאחורי הקוד נמצא עניין בעל משמעות ממשית לציבור רחב מאוד של שכירים. החוק מעודד חיסכון פנסיוני באמצעות הטבות מס. שכיר מפקיד לפנסיה 6% משכרו, ואילו המעסיק מוסיף 12.5% נוספים. אלא שההטבה מוגבלת בתקרה: גם אם העובד מפקיד יותר, הזיכוי ניתן רק עד סכום מסוים.
- מנורה משכה 90 אלף שקל מקרן הפנסיה של מורה - מה הסיבה ולמה בית המשפט גער בה?
- השכר שלכם מעל 30 אלף שקל בחודש? היזהרו מפני פעולה פזיזה בסימון קצבה מוכרת בהפקדות הפנסיוניות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
כשלעובד יש גם הכנסה לא מבוטחת, המחוקק יצר מנגנון שמאפשר להגדיל את התקרה. ברמה המעשית, זו היתה אמורה להיות הטבה שמסייעת לשכירים להשלים חיסכון פנסיוני על הכנסותיהם שאינן מכוסות על ידי המעסיק. ואולם רשות המסים קבעה לאורך שנים כי ההטבה תינתן רק אם העובד ביצע הפקדה נוספת לקופת גמל כעמית עצמאי, כלומר הפקדה נפרדת, מעבר להפרשות הרגילות שלו כשכיר. לדבריה, זו הפרשנות היחידה שמתיישבת עם העיקרון שלפיו הטבת מס בגין חיסכון פנסיוני ניתנת כדי לעודד הפקדה בפועל, ולא כשהנישום לא הפקיד בעצמו בגין הכנסתו הבלתי מבוטחת.
עזבה את הבית וביקשה שבעלה ימשיך לפרנס אותה: מה קבע בית המשפט?
אשה שנישאה לפני יותר מ-50 שנה ועזבה את הבית לאחר שטענה להתעללות נפשית מתמשכת, ביקשה לחייב את בעלה במזונות ובמדור זמניים. לטענתה, היא יצאה מהבית “עם נייר וארנק בלבד” והחלה חיים חדשים הרחק ממנו. הבעל טען שמדובר בעלילת שווא שנועדה להצדיק מעבר לצפון ודרישת
מזונות. השופט בחן את הטענות, את מכתב העזיבה החריג ואת מצבם הכלכלי - והכריע
באוגוסט האחרון, לאחר יותר מ-50 שנות נישואים, לקחה אשה את תיקה ויצאה מבית המשפחה בחדרה. לא היה זה צעד רגעי או גחמה פתאומית; לפחות כך היא טענה בבקשה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה. לדבריה, במשך שנים היא נשאה לבדה תחושת מועקה, פחד ושחיקה רגשית, עד שהגיעה לנקודת שבירה. “יצאתי ואני לא חוזרת, כבד את החלטתי”, כתבה לבעלה בהודעה שנשלחה זמן קצר לאחר שעזבה. היא תיארה יציאה כמעט טקסית, “עם נייר וארנק בלבד”, ועם תחושת חירות שלא הכירה שנים ארוכות. כעת, כשהיא חיה בצפון בדירה שכורה, ביקשה האשה שבעלה - שממנו התרחקה פיזית ונפשית - ימשיך לפרנס אותה עד הגירושים.
מנגד, הבעל מצייר תמונה אחרת: אדם בן 77, נכה צה"ל, שננטש לפתע על־ידי אשתו אחרי חיים של שקט, תמיכה ושיתוף, לטענתו. בין הטענות הקשות שהעלו שני הצדדים, עמד בית המשפט בפני השאלה המורכבת: האם על גבר שכבר אינו חי עם אשתו, לאחר שהיא זו שעזבה את הבית ומצהירה שאינה חוזרת, להמשיך ולשאת במזונותיה? פסק הדין מספק הצצה נדירה לדילמות שבין סכסוך זוגי מתמשך לבין עקרונות יסוד בדין העברי, ובעיקר למקום שבו מסתיימת החובה הזוגית ומתחילה עצמאות כלכלית.
הצדדים נישאו ב-1971 וחיו יחד רוב חייהם הבוגרים. שלושת ילדיהם כבר בוגרים, והזוג חי בבית משותף עד ה-21 לאוגוסט 2024 - היום שבו האשה עזבה את הבית מבלי לשוב. בכתב התביעה תיארה את נסיבות עזיבתה כצעד שננקט אחרי “שנים של התעללות נפשית ואלימות מילולית”, כלשונה. לדבריה, בעלה שלט בכל היבט בחייה: מהמפגשים החברתיים ועד השימוש בכספים המשותפים. היא טענה כי נאלצה להסתיר ממנו את כתובת דירתה החדשה מחשש לביטחונה.
האשה טענה גם כי המשיב נהנה מפנסיה מכובדת וקצבת נכות, בעוד שהיא מתקיימת מקצבאות בלבד ונדרשת להיעזר באמה כדי לשלם שכירות. לדבריה, במשק הבית המשותף נצברו סכומים נכבדים, כולל מט"ח בכספת ויתרות בחשבון הבנק של הבעל, אך אין לה גישה לכספים. בפנייתה לבית המשפט היא ביקשה לחייב את הבעל במזונות זמניים בסכום של 10,800 שקל בחודש, בטענה כי הוא מחויב, לפי הדין העברי, לפרנס את אשתו עד למועד הגט. עוד טענה האשה כי היא זכאית למזונות שיקום גם לאחר הגירושים, עד לחלוקת הזכויות הפנסיוניות.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- האשה חזרה בה: “אוהבת את בעלה ומבקשת שלום בית”
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
"עלילת דם", “תלונת שווא” ונטישה לא מוסברת
הבעל דחה מכל וכל את טענותיה של אשתו. הוא תיאר מערכת יחסים אחרת לחלוטין: זוגיות רגילה, יציבה, נטולת אלימות. לדבריו, אשתו עברה בחודשים האחרונים “שינוי לא מובן”, החליטה לפרק את הבית ועזבה ללא סיבה אמיתית. לדבריו, הוא זה שנפגע ומשלם את המחיר. הוא טען כי תלונת האלימות שהגישה נגדו היתה תלונת שווא, וכי גם בית המשפט בדיון על צו ההגנה לא התרשם שהאשה מצויה בסיכון, אך בחר להשאיר את הצו על כנו משיקולים טכניים. עוד הוא הוסיף כי האשה חיה בסך הכל מכספיה שלה, נהנתה מחיי חברה, ואף הצטרפה אליו לטיולים ולפעילויות - עד שלפתע נטשה. מבחינתו, האשה היא זו שמרדה, פעלה בזדון, הביאה למעצרו שלא בצדק ונטשה אותו לעת זקנתו.
