"המשלוח אבד" - אז למה הנתבעת לא רצתה לתת זאת בכתב?

כנראה שכל מי שמזמין מסין מכיר את הסיפורים האלה: ירדן אברץ הזמין מוצרים באתר עליאקספרס באוקטובר 2023, החברה איחדה את ההזמנות למשלוח אחד, וזה היה צריך לעבור דרך צ'יטה שליחויות. רק שהחבילה לא הגיעה. ולא רק זה: לפי הטענה, המערכת של החברה עדכנה בשקט שהמשלוח "נמסר/נאסף", בלי שהתובע קיבל אותו בפועל.

אברץ לא נשאר אדיש. הוא בדק בשני סניפים שונים של החברה, פנה שוב ושוב בכל דרך אפשרית, ולפי הטענה גם קיבל אישור בלתי רשמי שהחבילה אבדה - אבל לא הצליח לקבל מהחברה אישור רשמי לכך. למה זה משנה? כי בלי אישור רשמי על אובדן, עליאקספרס לא הסכימה להחזיר לו את הכסף עבור המוצרים. גם המועצה הישראלית לצרכנות ניסתה לעזור ולפנות לחברה - ולא קיבלה מענה. בסוף, אברץ תבע 1,170 שקל: 170 שקל עלות המוצרים, ו-1,000 שקל על "בזבוז זמן, טרחה, נסיעות ועוגמת נפש".

צ'יטה שליחויות בחרה בקו הגנה שמוכר היטב בתביעות מהסוג של "אין יריבות". לטענת החברה, עד שהחבילה לא נמסרת בפועל לנמען, היא בבעלות השולח - כלומר עליאקספרס - ולכן אם יש למישהו תביעה, היא צריכה להיות מופנית לשולח ולא לחברת המשלוחים. החברה גם טענה שהסכום שנתבע מנופח לחלוטין - 1,170 שקל על נזק נטען של 170 שקל בלבד הם, לפי החשבון שלה, 1,000% מהנזק. היא הדגישה שאין לה שום קשר עסקי או חוזי עם אברץ, שתכולת החבילה לא בשליטתה, ושבמקרה של אי-קבלת חבילה חלים תנאי השימוש של עליאקספרס, שמאפשרים לנמען לקבל זיכוי. החברה אף טענה שהיא עצמה פנתה לעליאקספרס וביקשה לזכות את התובע, וביקשה מבית המשפט לדחות את התביעה או לפחות לחייב את אברץ בהוצאות.

הרשם הבכיר אדי לכנר לא קנה את הטענה המרכזית. הוא הסתמך על פסיקה קודמת באותו עניין ממש, נגד אותה החברה, וקבע כי ניתן לראות בהתקשרות שבין חברת השליחויות לבין השולח חוזה לטובת צד שלישי, שהוא בדיוק התובע. כלומר גם בלי חוזה ישיר, לאברץ יש זכות לתבוע. הרשם ציטט בהקשר הזה פסק דין קודם שבו נקבע כי "אינני מקבל את טענת נציג הנתבעת כי בשל היעדרה של התקשרות חוזית ישירה בין הצדדים, אין לה חובות משום סוג כלפי התובע", משום שניתן לראות בהתקשרות בין החברה לעליאקספרס כחוזה לטובת אדם שלישי.

"שומרת שכר" שלא הוכיחה את ההפך

מעבר לזה, הרשם לכנר קבע שצ'יטה שליחויות נחשבת "שומרת שכר" על פי חוק השומרים - מי שמקבלת תשלום עבור שמירה והעברה של חבילות, ולכן היא אחראית לאובדן או נזק שקרה בזמן שהחבילה היתה ברשותה, אלא אם תוכיח שהיו נסיבות שלא ניתן היה לצפות אותן או למנוע אותן. וכאן בדיוק החברה נכשלה: היא לא הציגה שום ראיה רשמית לכך שהמשלוח אבד, ולא הרימה את הנטל המוטל עליה. הסימון השגוי של "נמסר" כשבעצם החבילה לא נמסרה, יוצרת מבחינת הרשם רשלנות ברורה מצד החברה.

הסיפור המעניין הוא איך הרשם תרגם את הקביעה לכסף. הוא הפנה ל"הודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות החברה לדבר דואר ולחבילה בשירות הבין-לאומי" - תקנה שמגבילה את הפיצוי על חבילה שאבדה ל-40 יחידות SDR (זכויות משיכה מיוחדות), בתוספת 4.5 SDR לכל ק"ג. מכיוון שאף אחד מהצדדים לא טען או הוכיח מה משקל החבילה, אברץ קיבל את המינימום: 40 SDR, ששווים כ-168 שקל. לזה נוסף החזר מלא עבור שווי החבילה - 170 שקל. ומה עם עוגמת הנפש בסכום של 1,000 שקל שהתובע ביקש? כאן הרשם היה זהיר יותר: הוא הכיר באי-הנעימות, אבל קבע שזה לא המקרה החמור ביותר שמצדיק פיצוי כזה גבוה, ופסק 200 שקל בלבד - שכוללים גם עוגמת נפש וגם הוצאות משפט. הסכום הכולל שנפסק עבור אברץ: 538 שקל, כולל החזר של אגרת בית המשפט, שייכנס לחשבון של אברץ בתוך 30 יום.