בעל חברה ניסה לחמוק מחובות לעובדים - השופטת תפסה אותו

שני עובדים לשעבר של אינפלסטיק זכו בתביעות שהגישו נגד החברה עוד ב-2000 וב-2005, אבל הכסף שנפסק לטובתם מעולם לא הגיע אליהם. עכשיו, אחרי יותר מ-20 שנה, בעל השליטה בחברה ניסה למנוע מהם לקבל את מלוא החוב, ובית המשפט המחוזי בחיפה סגר לו את הדלת בפנים.

מדובר בחברה שנמצאת בהליכי פירוק מדצמבר 2023. עו"ד ניצן בר-אילן מונה כנאמן בהליך. שני עובדים לשעבר - סלימאן חלאילה ועוזי מדר - הגישו תביעות חוב למוסד לביטוח לאומי. חלאילה תבע כ-32.5 אלף שקל ומדר כ-72.9 אלף שקל. הביטוח הלאומי אישר להם תשלום חלקי בלבד: 743 שקל לחלאילה ו-10,065 שקל למדר - רק את סכומי הקרן המקוריים מפסקי הדין, בלי ריבית, הצמדה או הוצאות.

אלא שהנאמן לא הסתפק בזה. ב-12 לנובמבר 2024 הוא הכריע בתביעות החוב ואישר לחלאילה סכום של 31,726 שקל ולמדר 62,807 שקל - הרבה מעבר למה שהביטוח הלאומי שילם, תוך צירוף הפרשי הצמדה וריבית.

האם יש לנאמן סמכות לדון בתביעות של עובדים?

על ההחלטה הזו הגיש יעקב דוד פרייס, בעל השליטה בחברה, ערעור לבית המשפט המחוזי. הטענה המרכזית שלו? שלנאמן אין בכלל סמכות לדון בתביעות חוב של עובדים, משום שהסמכות הזו שייכת באופן בלעדי למוסד לביטוח לאומי. לטענתו, אם הביטוח הלאומי אישר 10,808 שקל לשני העובדים ביחד, זה מה שמגיע, ואין צורך להוסיף על כך.

פרייס אפילו הציג חישוב משלו, שלפיו סך החובות לשני העובדים מסתכם ב-42,024 שקל בלבד. הוא גם שיתף את בית המשפט בנסיבות אישיות כואבות: לטענתו, החברה משמשת "מעין אנדרטת זיכרון לבנו ולאביו", וביקש שהנאמן יתחשב בכך ויאפשר את המשך פעילותה.

אבל השופטת גלית ציגלר לא השתכנעה. ראשית, היא קבעה שההכרעות של הנאמן לא חורגות ממתחם הסבירות, ולכן אין מקום להתערבות. היא אף ציטטה מפסיקת בית המשפט העליון, שלפיה "התערבותו של בית המשפט בפעולותיו מתאפיינת בריסון, ומצטמצמת למצבים של סטייה קיצונית ומהותית מסבירות ותקינות ההחלטה".

אבל בהתייחסות לטענות עצמן, דחתה השופטת את הערעור. היא הסבירה שמדובר בשני מנגנונים נפרדים: הביטוח הלאומי אחראי לשלם את הגמלה הסוציאלית לעובדים, אבל כשיש רכיבי חוב נוספים שחורגים מתקרת הגמלה, כמו ריבית, הצמדה והוצאות משפט שנפסקו בפסקי דין חלוטים - הסמכות להכריע בהם עוברת לנאמן. "פרשנות אחרת היתה יוצרת עיוות מהותי, לפיו עובד או המל"ל הבא בנעליו יימצא בעמדת נחיתות לעומת נושים אחרים", כתבה השופטת ציגלר.

הטענות לגבי חישוב הריבית נדחו

גם הטענות של פרייס לגבי חישוב הריבית נדחו. השופטת הבהירה שהנאמן פעל בהתאם לסעיף 236 לחוק חדלות פירעון, שמאפשר לכלול ריבית נוספת על חובות עבר, וציינה שהתחשיב שהגיש הנאמן "משקף שיעור ריבית חוקי", ואף אינו מגלם את מלוא הפרשי ההצמדה והריבית שהעובדים זכאים להם.

מכה נוספת ספג פרייס בעניין השתק העילה. התברר שהוא כבר העלה טענות זהות בתיק חדלות הפירעון המקורי, ובית המשפט דחה אותן בהחלטות מאוגוסט ומספטמבר 2024. "פרייס מנוע מלהעלות טענות זהות שהוכרעו", קבעה השופטת בהחלטתה.

ומה לגבי הנסיבות האישיות הקשות? השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם שהיא "אינה מקלה בהן כלל וכלל", אבל גם הוסיפה שהן "אינן יכולות לשנות את המצב המשפטי או להצדיק הפחתה מחובות החברה לנושיה".

בסיכומו של דבר, הערעור נדחה. פרייס חויב לשלם לנאמן הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 שקל בתוספת מע"מ מתוך העירבון שהפקיד.