אמבולנס
צילום: יחצ

נהג סרב להעלות נוסעת בשל "לבוש לא צנוע"

האשה, שחלתה בקורונה ב-2020, היתה אמורה להתפנות למלונית והמתינה ליד ביתה כשהיא לבושה במכנסיים קצרים וגופייה. נהג האמבולנס שהגיע למקום סירב להעלותה לרכב בשל לבושה - מה שהוביל לעיכוב בפינויה. התובעת נאלצה להמתין זמן נוסף עד להגעת אמבולנס חלופי - מה שגרם לה, לטענתה, לעוגמת נפש ולתחושת השפלה, והיא החליטה לתבוע את הנהג ואת החברה של האמבולנסים

עוזי גרסטמן | (10)

בפסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום ברחובות, נקבע כי סירובו של נהג אמבולנס לפנות חולת קורונה למלונית בשל לבושה "הלא צנוע" כהגדרתו, מהווה הטרדה מינית. המקרה התרחש באוקטובר 2020, כשהתובעת, חולת קורונה, המתינה לפינוי כשהיא לבושה במכנסיים קצרים וגופייה. נהג האמבולנס שהגיע למקום סירב להעלותה לרכב בשל לבושה - מה שהוביל לעיכוב בפינויה.


התובעת, תושבת תל אביב, נדבקה בנגיף הקורונה באוקטובר 2020. בהתאם להנחיות משרד הבריאות, היא היתה אמורה להתפנות למלונית ייעודית לחולי קורונה. ביום הפינוי, היא המתינה מחוץ לביתה כשהיא לבושה במכנסיים קצרים וגופייה. כשהגיע האמבולנס של חברת אמבולנס אלפא, נהג האמבולנס סירב להעלותה לרכב בשל לבושה, בטענה שהוא "לא צנוע". הנהג דרש ממנה להחליף לבוש לבגדים צנועים יותר כתנאי לפינויה.


האשה תבעה בטענה להטרדה מינית, אפליה ופגיעה בכבודה


בעקבות הסירוב, התובעת נאלצה להמתין זמן נוסף עד להגעת אמבולנס חלופי - מה שגרם לה, לטענתה, לעוגמת נפש ולתחושת השפלה. היא הגישה תביעה נגד חברת האמבולנסים והנהג שלה, בטענה להטרדה מינית, אפליה ופגיעה בכבודה.


התובעת טענה כי סירובו של הנהג להעלותה לאמבולנס בשל לבושה מהווה הטרדה מינית כהגדרתה בחוק למניעת הטרדה מינית, שכן מדובר בהתייחסות מבזה ומשפילה המופנית כלפי מינה של האשה, ואין כל הצדקה לסירוב לספק לה שירות רפואי חיוני בשל כך. לטענתה, הלבוש שלה היה סביר ולגיטימי לחלוטין, בייחוד בהתחשב בכך שמדובר בפינוי חירום רפואי. היא הדגישה כי הדרישה להחליף בגדים היתה כפייה לא מקובלת, פגיעה חמורה בכבודה והכתבה של נורמות צניעות אישיות.


מנגד, הנתבעים – חברת האמבולנסים והנהג שלה – טענו כי לא היתה כל כוונה להטריד או לפגוע בתובעת, וכי הנהג פעל לפי אמונתו הדתית שלפיה אין זה מקובל להימצא בסביבה כה אינטימית עם אשה שאינה לבושה בצניעות מספקת. עוד נטען כי לא מדובר בהתנהגות שיש לפרשה כהטרדה מינית, שכן הנהג לא העיר לתובעת הערות מיניות, אלא הביע עמדה אישית על נורמות הלבוש שהוא עצמו רואה לנכון.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופטת אדנקו סבחת-חיימוביץ מבית משפט השלום ברחובות קיבלה את תביעתה של האשה, וקבעה כי סירובו של נהג האמבולנס לפנותה בשל לבושה מהווה הטרדה מינית ואפליה אסורה. היא דחתה את טענות הנתבעים, וציינה כי לא ניתן להצדיק סירוב למתן שירות רפואי חיוני באף נימוק הקשור ללבוש הנוסעת. "מדובר באשה ששהתה בבית מגוריה, ולא היתה מחויבת להתאים את לבושה לנורמות מסוימות שנוחות לנהג האמבולנס", קבעה השופטת.


בית המשפט הדגיש כי החוק לא מאפשר התניית מתן שירות חיוני לנשים על פי קוד לבוש שנקבע על ידי נותן השירות. השופטת ציינה כי נהג האמבולנס השתמש בכוחו ובסמכותו כדי לכפות נורמות צניעות אישיות על התובעת, וכי עצם הדרישה להיכנס הביתה ולהחליף בגדים מהווה השפלה ופגיעה חמורה בכבוד האשה.

קיראו עוד ב"משפט"


"הדבר עשוי לעלות לכדי הטרדה מינית כהגדרתה בחוק"


השופטת ניתחה בפסק הדין שפורסם את היסודות המשפטיים של הטרדה מינית, וקבעה כי, "כאשר אדם מביע זלזול או יחס פוגעני כלפי אשה בשל אופן לבושה – במיוחד כאשר מדובר בלבוש לגיטימי לחלוטין – הדבר עשוי לעלות לכדי הטרדה מינית כהגדרתה בחוק".


בפסק הדין פורטו כמה שיקולים מרכזיים שהובילו להכרעה:

  • הפעלת סמכות לרעה – נהג האמבולנס היה אמור להעניק שירות רפואי נייטרלי, אך השתמש במעמדו כדי לכפות נורמות צניעות פרטיות על התובעת.
  • השפלה ואפליה על רקע מיני – השופטת קבעה כי התובעת הופלתה בגלל היותה אשה, וכי לא היה סביר שנהג האמבולנס ידרוש מגבר להתאים את לבושו.
  • פגיעה בזכויות יסוד – הדרישה להחליף בגדים מנוגדת לזכות לפרטיות, לכבוד ולחירות אישית.
  • היבט מגדרי ברור – בית המשפט ציין כי מדובר במקרה שבו גבר ניצל את כוחו כדי לכפות סטנדרט צניעות על אשה - מה שמצביע על יחסי כוח מגדריים ברורים.


השופטת הפנתה בפסק דינה לפסיקות קודמות בנושא הטרדה מינית והתנהגות מפלה על רקע מיני, ובפרט לעיקרון שנקבע בע"א 5678/22 פלונית נגד פלוני, שבה נקבע כי "התבטאויות והתנהגות שמבזות אדם בשל השתייכותו המגדרית עשויות להיחשב כהטרדה מינית, גם אם אינן בעלות גוון מיני ישיר". במקרה נוסף (בג"ץ 4542/02 שדולת הנשים נגד השר לביטחון פנים), נפסק כי אפליה מגדרית בכל שירות ציבורי היא אסורה, וכי המדינה מחויבת לוודא שנשים אינן מופלות בקבלת שירותים מכל סוג שהוא.


לבסוף, בית המשפט חייב את אמבולנס אלפא ואת נהג האמבולנס לשלם לתובעת פיצויים בסכום כולל של 50 אלף שקל בגין הטרדה מינית ופגיעה בכבודה. בנוסף, הנתבעים חויבו לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 7,500 שקל.


במקרה אחר, פסק הדין שניתן בנובמבר האחרון בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, עסק בתביעה שהגישה עובדת ותיקה במועדון ספורט נגד מעסיקיה, בטענה כי סבלה מהתעמרות והטרדה מינית מתמשכת מצד המנהל הישיר שלה במשך שנים. מדובר בעובדת שהועסקה במועדון במשך יותר מ-12 שנה. לטענתה, מאז כניסתו של המנהל לתפקידו ב-2013, נהפך היחס אליה למשפיל, עוין ובוטה. כתב התביעה כולל טענות חמורות על הערות מיניות והערות פוגעניות מצד המנהל, שלטענת העובדת, הידרדרו עם הזמן ואף נכללו בהן ניסיונות להשפיל אותה בפומבי, מול עובדים אחרים ולקוחות. העובדת טענה כי ההתעמרות החלה כבר בראשית כהונתו של המנהל, והמשיכה לאורך השנים. התנהגותו כללה, לטענתה, הערות גסות והצעות פוגעניות, שנועדו להקטין ולהשפיל אותה במקום העבודה. באחת ההודעות למשל, כתב המנהל לעובדת כי תשובותיה הן "תשובות של נמלה שעולמה צר כמו גשר צר מאוד" והוסיף כי היא צריכה "להתעלות ולהשתפר" כדי להבין את רמת החשיבה הגבוהה שלו.

תגובות לכתבה(10):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 6.
    אלי 23/02/2025 01:18
    הגב לתגובה זו
    זה רק הנדסת תודעה!!
  • 5.
    איך פינוי למלונית קורונה הפך למשהו דחוף וחיוני כולה הסעה של מונית (ל"ת)
    אנונימי 16/02/2025 16:33
    הגב לתגובה זו
  • 4.
    איש באמונתו יחיה 15/02/2025 14:48
    הגב לתגובה זו
    איך גבול לטמטום וכפיית ערכים של בית המשפט יש לפרק את מערכת המשפט ולהרכיבה מחדש.איש באמונתו יחיה
  • פצ 15/02/2025 22:23
    הגב לתגובה זו
    לכפות הערכים שלו על מישהו אחר זה הנהג
  • 3.
    מתן 14/02/2025 19:42
    הגב לתגובה זו
    יש שם נשים שמסתובבות עם אוהל שחור עליהן בול בסטייל שלו .
  • 2.
    50 אלף שקל על זה הגזמה פראית.שווה לתבוע היום (ל"ת)
    אנונימי 13/02/2025 14:14
    הגב לתגובה זו
  • 1.
    אדם חושב 13/02/2025 13:02
    הגב לתגובה זו
    לפי השופטת אין ערכים שיש לדבוק בהם. אישה לא לבושה בהתאם והכל בסדרהיא בעצם כופה על ציבור שאינו מעוניין בזה להיות חשוף למצבים שנוגדים את אמונתם.היא לא שופטת היא בריונית פרוגרסיבית.אין אמת אין טוב אין ערכים. רק רצונות האדם ויצריו.בושה
  • פצ 14/02/2025 13:46
    הגב לתגובה זו
    החרדים שכופים על כולנו את האמונות שלהם
  • יש לך הוכחה שהנהג לא היה מוסלמי (ל"ת)
    רפי 23/02/2025 01:19
  • Business 14/02/2025 19:51
    רק אתה חושב שאתה חושב.. . עובדתית אתה נבער .לך תלמד צניעות ומתן כבוד לאחרים לחיות כרצונם . מי אתה בכלל שתגביל אחרים אין לך אמונה אמיתית רק כפיתית .
BMW M135
צילום: יצרן

רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?

רשם ההוצאה לפועל בחיפה, ניר שפר, קבע בהחלטה תקדימית כי רכב יוקרה מסוג ב.מ.וו שנמצא בחזקתו של חייב מזונות יעוקל, אף שהוא רשום על שם של אדם אחר. הרשם קבע כי החייב עשה שימוש ברכב “כמנהג בעלים”, וכי הבעלים הרשום לא הצליח להוכיח שהרכב אינו של החייב. הבעלים חויב גם בהוצאות משפט, והרכב יימסר למימוש חוב המזונות

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה כשהזוכה בתיק מזונות, אשה שבעלה לשעבר צבר חוב של כ-83 אלף שקל, ביקשה לעקל רכב מסוג ב.מ.וו שנמצא ברשותו של החייב. אף שהרכב היה רשום על שם אדם אחר, היא טענה כי החייב הוא המשתמש היחיד ברכב, וכי למעשה הוא עושה בו שימוש "כמנהג בעלים". הרשם ניר שפר מלשכת ההוצאה לפועל בחיפה נדרש להכריע אם הרכב שייך באמת לבעלים הרשום, או שמדובר בניסיון להסתיר רכוש מפני הנושים.

בתחילת ההליך טען הבעלים הרשום, אדם המנהל עסק משפחתי בתחום הביטחוני, כי הרכב הועבר לחייב רק לצורך מכירה. לדבריו, הוא ביקש מהחייב - חבר קרוב שלו ושל לאביו - "למצוא לי קונה, ותו לא". הוא סיפר כי החייב עוסק בתיווך כלי רכב, כי הרכב חונה ליד ביתו של החייב רק כדי שיוכל להציגו לקונים פוטנציאליים, וכי אין לו כל שימוש אחר בו. אלא שבמהלך הדיון התברר כי הגרסה הזו רחוקה מלהיות משכנעת. הרשם ציין בהחלטתו כי החייב עצמו הודה שהוא מקבל תשלום עבור "חלטורות" שונות, ובין היתר בעבור מציאת קונים לכלי רכב. החייב הוסיף כי הוא גם זה שמבצע עבור הבעלים מבחני רישוי (טסטים) לכל כלי הרכב שברשותו, ובמקרה הזה אף ערך את הטסט לרכב הב.מ.וו. “אני האיש של הטסטים”, אמר בחקירתו, “אני לוקח 100 שקלים עלות טסט, משלם והם מחזירים לי במזומן”.

בהחלטתו ציין הרשם כי לפי סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, מיטלטלין שעוקלו כשהם בחזקתו של החייב נחשבים רכושו, כל עוד לא הוכח אחרת. כלומר כשנכס נמצא בידי חייב, הנטל להוכיח שהוא לא שייך לו מוטל על מי שטוען לבעלות. “מקום בו הרכב עוקל נוכח הטענה כי החייב עושה בו שימוש כמנהג בעלים, אין ברישום כשלעצמו בכדי לקבוע כי מדובר ברכבו של צד ג'”, כתב הרשם בהחלטתו, “וככל וייקבע כי הרכב נמצא בחזקתו או בחצריו של החייב, יהיה על צד ג' ו/או החייב להוכיח מהות הזכות ברכב להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל”.

סתירות בגרסאות של הבעלים הרשום

דו"ח חקירה כלכלית שהוגש לתיק אישש את טענות הזוכה: החוקר הפרטי גילה כי הרכב חונה בקביעות ליד ביתו של החייב וכי הוא זה שנוהג בו. גם בחקירות שנערכו לשני הצדדים, עלו סתירות בגרסאותיהם. הבעלים הרשום, שטען בתחילה כי לרכב אין טסט בתוקף, ונאלץ להודות בהמשך כי דווקא יש לו טסט תקף עד סוף נובמבר 2025. הרשם העיר על כך כי, “מצופה היה שאדם במעמדו, המעסיק 220 עובדים ומחזיק בצי רכבים, יבדוק היטב את העובדות טרם מתן תצהיר”.

עוד קבע הרשם כי טענותיו של הבעלים הרשום, שלפיהן הרכב נמסר רק לצורך מכירה, אינן מתיישבות עם התנהלותו. לדבריו, אדם כזה היה אמור לשמור תיעוד או אסמכתאות על העסקות שבוצעו ועל הכספים ששולמו, אך היא לא הוצגה ולו ראיה אחת לכך. “מעבר לכך שכאיש עסקים במעמדו ניתן היה לצפות כי צד ג' יהיה מסודר יותר ויידע לתמוך טענותיו באסמכתאות, טענת צד ג' לפיה לפעמים הוא משלם לחייב עבור הדלק מלמדת, לכל הפחות, כי צד ג' מודע לשימוש בו עושה החייב ברכב וסבור כי אינו נדרש לשאת בהוצאות”, נכתב בהחלטה.

משאית
צילום: Istock

כלל סירבה - נהג משאית יקבל בכל זאת 190 אלף שקל

הנהג, שנפצע בעת ירידה מהרכב, ניהל מאבק משפטי ממושך מול חברת הביטוח, שטענה כי אינו זכאי לפיצוי וכי המקרה כלל אינו תאונת דרכים. בית משפט השלום ברמלה חשב אחרת, קבע כי גרסת הנהג אמינה ומגובה בראיות, והעניק לו נכות רפואית תפקודית של 10%. פסק הדין מותח ביקורת חריפה על התנהלות כלל ומדגיש שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהפציעה נגרמה לאיש עקב שימוש רגיל במשאית

עוזי גרסטמן |

בשעות אחר הצהריים של אחד הימים בתחילת ספטמבר 2020, לאחר יום עבודה ארוך, עצר נהג משאית את הרכב סמוך לביתו. הוא כבר הכיר היטב את שגרת סיום הנהיגה, את כיבוי המנוע, את פתיחת הדלת ואת הירידה במדרגות הגבוהות של תא הנהג. ואולם הפעם, בתוך שבריר שנייה, מעידה פשוטה נהפכה לפציעה לא קלה ולמאבק משפטי של שנים. כפי שתיאר זאת האיש בעדותו, "תוך כדי ירידתי מהמדרגות של המשאית מעדתי על המדרגות ונפלתי על הרצפה" - גרסה שחזרה שוב ושוב בכל אחד מהמסמכים, עוד לפני שהוא חשב לפנות לערכאות.

התוצאה היתה שבר בקרסול שמאל, אשפוז וניתוח שכללו קיבוע באמצעות פלטות וברגים, חודשים ארוכים של שיקום, כאבים, צליעה ומגבלות שהפכו את עבודתו הפיזית מאתגרת בהרבה. אלא שבעוד שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לו גמלאות ונכות זמנית וקבועה, חברת הביטוח כלל, שביטחה את המשאית בביטוח חובה, סירבה לראות במקרה תאונת דרכים, וטענה כי הנהג הוא לא זכאי לפיצוי כלל. המאבק הגיע לפתחו של בית משפט השלום ברמלה בפני השופטת קרן אביסרור, שפסק דינה הקיף ועבר ביסודיות על כל שלב ושלב בתיק. כבר בתחילת פסק הדין היא הבהירה כי המחלוקת בין הצדדים מקיפה הן את שאלת האחריות והן את שיעור הנזק, אך בסופו של דבר היא דחתה לחלוטין את עמדת חברת הביטוח.

הנתבעת טענה כי מדובר ב"עדות יחידה של בעל דין" וכי התובע לא זימן עדים נוספים, אף שהיו אנשים שהגיעו למקום לאחר הנפילה. אלא שבית המשפט קבע כי התובע כלל לא טען שהיו עדים לנפילה עצמה, וכי העובדה שאנשים הוזעקו בדיעבד אינה רלוונטית לשאלת עצם התרחשות התאונה. יתרה מכך, השופטת מדגישה כי גרסתו של התובע נמסרה באופן עקבי - במסמכי בית החולים ביום התאונה ("אובחן שבר... בקרסול שמאל שנגרם כשנפל ממשאית"), במסמכי הביטוח הלאומי ("תוך כדי ירידה ממדרגות המשאית עמדתי על המדרגות ונפלתי") ובעדותו בבית המשפט. חוות דעת המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט, ד"ר אופנהיים, אף היא סייעה בהכרעה, שכן טיב הפגיעה - שבר בימלאולרי בקרסול, תואם לחלוטין נפילה ממשאית. השופטת כתבה בפסק הדין שפורסם כי, "גרסה זו של התובע ביחס לנסיבות קרות התאונה הוכחה ולא נסתרה", ומוסיפה כי גם סרטוני המעקב שהציגה חברת הביטוח כשנתיים לאחר האירוע אינם סותרים את גרסתו.

בית המשפט לא הותיר מקום לספק

במוקד המחלוקת עמדה השאלה המשפטית: האם נפילה בעת ירידה ממשאית נעוצה "בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כנדרש בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד). כאן בית המשפט לא השאיר מקום לספק. בהתאם להגדרה הרחבה של החוק, הכוללת במפורש "כניסה לרכב או ירידה ממנו", קבעה השופטת בהכרעתה כי תנאי החוק מתקיימים, וכי "הוכח שהשימוש במשאית הוא 'שימוש ברכב מנועי', שהמאורע שבו נגרם לתובע נזק גוף הוא עקב השימוש ברכב המנועי, ושהשימוש ברכב מנועי היה למטרות תחבורה". מדובר בקביעה מהותית, מכיוון שאם התאונה מוכרת כתאונת דרכים, חובת הפיצוי חלה על מבטחת החובה, ללא צורך בהוכחת רשלנות.

המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר אופנהיים, קבע לתובע 10% נכות צמיתה בקרסול שמאל, לצד נכויות זמניות משמעותיות: 100% בשלושת החודשים הראשונים ו-50% בשלושת החודשים הבאים. חוות דעתו כללה ממצאים ברורים בצילום הרנטגן, ובהם "אי סדירות של הסחוס המפרקי בקרסול... ופתיחה קלה של המורטיס", תוצאה של הניתוח וקיבוע השבר. המומחה הסביר כי גם אם בבדיקה הפיזיקלית הגבלת התנועה נראתה "קלה", הרי שממצאי הדימות מעידים על פגיעה עמוקה יותר. הוא ציין כי, "חוסר סדירות של המפרק מתבטא גם בכאב ולא רק בתנועה... בכאב, בהתעייפות של המפרק ושינויים שיכולים לחול עם השנים".