מידע פנים: המשקיעים הקטנים ימשיכו לסבול
אם נמשיל את שוק ההון למנוע מכונית, הרי ששקיפות יכולה להיות משולה לדלק. עד כדי כך חשיבותה. ללא שקיפות שוק ההון ייתקע ויהפוך למעין "שוק מקורבים". השקיפות מתבטאת, בראש ובראשונה, במערכת דיווחים ענפה לרשות ניירות ערך כולל דיווחים מיידיים, רבעוניים ושנתיים. אחת הדרכים שמצא המחוקק הישראלי לחזק את השקיפות היא הוראת איסור שימוש במידע פנים בחוק ניירות ערך.
הוראה זו כוללת שתי הגדרות מעניינות:
1. "מידע פנים" מוגדר כ"מידע על התפתחות בחברה, על שינוי במצבה, על התפתחות או שינוי צפויים, או מידע אחר על החברה, אשר אינו ידוע לציבור ואשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך של החברה".
2. "איש פנים" הוא כל אדם אשר קרוב בצורה כזו או אחרת לחברה דוגמת דירקטור, מנכ"ל או בעל מניות עיקרי.
ניתן ללמוד מקריאת חוק ניירות ערך כי איש פנים, אשר יעשה שימוש במידע פנים לצורך רכישת נייר ערך, צפוי לעונשים כבדים ובכללם גם מאסר בפועל.
בית המשפט העליון כבר התבטא בעבר בשתי הזדמנויות בנושא חשיבות האיסור על שימוש במידע פנים:
1. איסור על שימוש במידע-פנים מביא ליעילותו של השוק, שכן הכל יודעים כי כל המידע שלעניין פרוש כשולחן ערוך לפני כל המשתתפים במשחק השוק, כי המשחק הוא "פתוח". ההנחה היא, כי שוק יהא שוק יעיל, רק אם מחיריהם של ניירות-הערך ייקבעו כשקלול כלל המידע. באותו הקשר ייאמר, כי אם יותַר למקורבים לנצל מידע-פנים לטובתם, יגבר החשש כי משקיעים "קטנים" ידירו רגליהם מן השוק, או לחלופין, יעלו את "מחיר" כניסתם לשוק.
2. תכליתו העיקרית של האיסור על שימוש במידע פנים היא למנוע ניצול יתרון בלתי הוגן במסחר בניירות ערך, הנובע מנגישות למידע אודות חברה, שנגישות זו איננה נחלתו של כלל ציבור המשקיעים. התרת ניצול בלתי הוגן של מידע תפגע בציפיותיו של ציבור המשקיעים ל'כללי משחק' הוגנים בבורסה, היא תפגע באמינותו של שוק ההון, ולהדרת רגליהם של משקיעים ממנו.
סוגיית איסור שימוש במידע פנים עולה לרוב במקרים בו נייר ערך מזנק טרם פרסום הודעה מסודרת מטעם החברה. הזינוק לרוב מוסבר בקנייה מאסיבית של הנייר על ידי אנשים בעלי מידע פנים. במאמר זה לא אדון בשאלה האם ההסבר הנ"ל נכון או לא, אך אין ספק כי תופעה זו, בין אם קיימת בהיקפים נמוכים או גבוהים, פוגעת במסחר ההוגן, ביעילות השוק וברצון אנשים מהציבור לראות בשוק כאפיק השקעה אלטרנטיבי. עבור אנשי המקצוע, ה"חיים" את השוק יום- יום, מצב כזה יהווה בעיה קשה, שתשתקף במשיכת כספים מקרנות נאמנות, ירידה במחזורי המסחר ואדישות כלפי הנעשה בשוק.
בצלאל סמוטריץ (דוברות האוצר, מירי שמעונוביץ)"המס על הבנקים הוא מס על הציבור - והוא זה שישלם את המחיר"
בהמשך לכוונת שר האוצר סמוטריץ’ למסות את הבנקים, איגוד הבנקים מגיש את תגובתו לדו"ח עבודת צוות האוצר וטוען כי הדו"ח חסר השוואות לרווחיות בענפים אחרים, לא בחנו את ההשלכות הכלכליות, והמס צפוי לפגוע בציבור הרחב; מנכ"ל איגוד הבנקים, איתן מדמון "שר האוצר מבקש,
באמצעות המהלך הזה, לגבות מס נוסף, בדרך עקיפה ולכאורה מתוחכמת מהציבור"
ברקע הכוונה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ להטיל מס מיוחד נוסף על הבנקים, איגוד הבנקים מגיש את עמדתו לדו"ח עבודת הצוות שבחן את המהלך. לטענת האיגוד, הדו"ח שאמור היה לשמש בסיס מקצועי להחלטה, לוקה בחוסרים מהותיים, מדלג על בדיקות קריטיות ובעיקר אינו מתמודד עם השאלה מי ישלם בסופו של דבר את מחיר המס.
המסמך מוגש אף שעמדת בנק ישראל, שהוא חלק בלתי נפרד מהצוות, טרם פורסמה, ובאיגוד סבורים כי מדובר בהליך שמתקדם מהר מדי, בלי בחינה כלכלית מלאה של ההשלכות על הציבור והמשק.
לטענת איגוד הבנקים, הדו"ח שפרסם הצוות באוצר לא כולל את שתי הבדיקות המרכזיות שעל הבסיס שלהן אפשר בכלל לדון בהטלת מס על סקטור ספציפי. קודם כל, בדו"ח אין כל השוואה בין הרווחיות של הבנקים לבין הרווחיות של ענפים אחרים במשק. באיגוד מדגישים כי זה בדיוק הבדיקה שנדרשה מהצוות לבצע, כדי לבחון האם מתקיימות נסיבות חריגות שמצדיקות מיסוי מיוחד של ענף אחד בלבד. למרות זאת, הדו"ח, כך נטען, מדלג לחלוטין על השוואה כזאת.
שנית, הדו"ח לא בוחן את ההשלכות הכלכליות של המהלך על המשק הישראלי. אמנם מצויין בדו"ח כי הטלת מס על הבנקים עלולה להוביל לעליית ריבית, לצמצום האשראי, לפגיעה במשקיעים ולנזק לציבור הרחב, אבל בפועל לא ניסו לאמוד את ההשפעות האלה או להעריך את ההיקף שלהן. באיגוד מציינים כי מדובר בתוצאות שכבר התרחשו בפועל במדינות שבהן הוטל מס דומה, ולכן היעדר ניתוח עלות־תועלת מהווה, לדבריהם, כשל מהותי בעבודת הצוות ואף עומד בניגוד לעקרונות חוק האסדרה.
- אושר: בנקים יציעו פקדונות ללא חשבון עו"ש
- איגוד הבנקים במכתב חריף: "המס מעמיד את ישראל בשורה אחת עם הונגריה"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
כמו כן, באיגוד טוענים כי הדו"ח מציג נתון שגוי שלפיו הציבור מחזיק בכ-70% ממניות הבנקים, בעוד שבפועל שיעור אחזקות הציבור עומד על כ-90%. לטענתם, מדובר בפער מהותי, שכן הציבור הוא זה שנושא בפועל בעלות של כל מס שיוטל על הבנקים. למרות זאת, בדו"ח אין כל ניסיון לאמוד את הפגיעה הצפויה בחיסכון הציבורי, בדיבידנדים או בשווי אחזקות הציבור. באיגוד מדגישים כי מבנה בעלות כזה אינו קיים באף מדינה אחרת שהטילה מס על הבנקים, ולכן השוואות בינלאומיות מחייבות זהירות מיוחדת.
