סוכן ביטוח רצה לפרוש מהסכם ייעוץ - וקיבל תביעה של 24 אלף שקל

אסף הוכמן, סוכן ביטוח נסיעות לחו"ל, חתם ב-2018 על הסכם ייעוץ עסקי עם א.מ טייגר, שמוכרת ללקוחותיה בשם Success. התמורה שנקבעה: 2,900 שקל בתוספת מע"מ לחודש, ל-12 חודשים. כעבור כמה חודשים החליט הוכמן שהוא רוצה לצאת מההסכם. טייגר לא הסכימה לשחרר אותו בלי לשלם, ומכאן התגלגל סיפור משפטי שנמשך שנים, ובסופו בית משפט השלום בבת ים דחה את כל התביעה נגדו.

מה שבלט יותר מכל בפסק הדין הוא חוסר העקביות של טייגר עצמה. בתחילת הדרך, במכתב גמר חשבון, טענה החברה שהוכמן קיבל הנחה שמתבטלת אם הוא לא ממשיך שנה שלמה, ולכן הוא חייב 14,417 שקל. אחר כך, כשהוגשה תביעה בהוצאה לפועל, שונה הסכום. כשהתביעה המקורית בהליך הזה הוגשה, הדרישה הגיעה ל-22,253 שקל, והיא התבססה על חישוב אחר לגמרי. ובגירסה המתוקנת של כתב התביעה, טייגר דרשה תשלום מלא על כל 12 החודשים - 23,938 שקל.

השופטת מיטל בן בסט לא התרשמה. היא כתבה כי "עצם העובדה שטייגר שינתה עמדתה באופן תדיר ומהותי לגבי אופן חישוב סיום ההתקשרות מאירה בזרקור חזק את אי הבהירות הבסיסית והמהותית בהסכם". השופטת גם הוסיפה שהדבר "מטילה צל כבד על עקביות ומהימנות טענותיה" לאורך כל ההליך.

"התוכנית נמשכת 12 חודשים", אבל לא כתוב שאסור לצאת

טייגר טענה שההסכם מחייב את הלקוח לשלם עבור שנה שלמה, גם אם הוא מפסיק את השירות קודם לכן. אלא שכשנציג החברה, אלעד הדר, נשאל בחקירה איפה בדיוק כתוב שמדובר בהתחייבות לשנה מלאה, הוא הפנה לניסוח "כאשר התוכנית נמשכת 12 חודשים", משפט שמופיע תחת הכותרת "התמורה", ולא תחת כותרת נפרדת שעוסקת בתקופת ההסכם.

השופטת לא קיבלה את הפרשנות הזו. לדבריה, "אין בהסכם הייעוץ משנת 2018 כותרת נפרדת לגבי תקופת ההסכם", ומדובר ב"תניה מהותית ביותר, אשר יש לה השלכות כספיות משמעותיות ללקוח והיה על התובעת לנסח אותה בצורה ברורה ונפרדת". כשספק מנסח חוזה בעצמו ומשאיר בו עמימות, הפרשנות פועלת נגדו ולא לטובתו.

מעבר לפרשנות של החוזה, טייגר גם לא הצליחה להוכיח שהוכמן קיבל בפועל את השירותים שהובטחו לו: ייעוץ עסקי, תוכנית אסטרטגית, קורסים במכללה. החברה לא זימנה לעדות את היועצים שכביכול טיפלו בו, וגפ לא את האחראית שכתבה את מכתב גמר החשבון. במקום זאת, הדר - שהודה בעצמו שלא הוא היה היועץ של הוכמן - ניסה להסביר את החוסר בתיעוד: "הייעוץ נעשה בעל פה... לא תיעדנו את כל השיחות. זה כמו שיחה עם פסיכולוג, וזה לא מתועד באף מקום".

מנגד, הוכמן טען בעדותו כי, "לא צרכתי שום שירות, לא קיבלתי דבר, ולראייה, אינכם יכולים להראות אפילו הוכחה של המוצר שנמסר לי". השופטת קבעה שגרסתו לא נסתרה, וכי חברה עסקית שגובה כסף עבור שירותי ייעוץ אמורה לתעד את פעילותה - בייחוד כשהיא זו שתובעת.

דרישה לוותר על תרופות פסיכיאטריות כתנאי להטבה

נקודה נוספת שעלתה בעדויות: כדי לקבל את הקורסים המובטחים בהסכם בהאברד קולג', נדרש הוכמן לפי הנטען לשנות הרגלים ולהפסיק ליטול תרופות פסיכיאטריות, בהתאם לגישה שיוחסה לתורת הסיינטולוגיה. אחראי הכספים בחברה אישר זאת בעדותו, כשציין ש"תחת השירות הוא צריך להוריד את התרופות כדי לקבל שירות". השופטת ראתה בכך חיזוק לכך שטייגר עצמה מנעה מהוכמן לצרוך את מה שהובטח לו.

מעבר לכל אלה, השופטת קבעה שההסכם הוא חוזה אחיד, וכי התנאי המחייב תשלום מלא גם כשההתקשרות מסתיימת מוקדם הוא "תנאי מקפח" שדינו להתבטל. כשהתבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנושא, המדינה הבהירה שהיא לא מתערבת לגופו של עניין, אך ציינה כי במשרד המשפטים התקבלו פניות רבות מלקוחות נגד פעילות החברה, בעיקר בנוגע לסיום התקשרויות, וכי היא "מנהלת מאות תביעות כנגד לקוחותיה".

• "רצו למכור" את הדירה - ואז השכירו ביוקר לאחרים
• מכר דירה ב-14 מיליון שקל, ואז רצה עוד 120 אלף על ריהוט

בשורה התחתונה, בית המשפט דחה את התביעה במלואה, וחייב את טייגר לשלם להוכמן הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 שקל בתוך 30 יום.