טען שהובטחה לו תעודה בתום שנה - ותבע כשגילה אחרת

אור ברכה חלם להיכנס לעולם הכלבנות הטיפולית. הוא נרשם למסלול תואר ראשון במדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס, שכולל הכשרה בכלבנות טיפולית, וציפה שבתום שנת הלימודים הראשונה יקבל תעודה מקצועית שתאפשר לו כבר לצאת לעבוד ולממן את המשך לימודיו. אלא שבמרץ 2024, כמה חודשים אחרי תחילת הלימודים, התבררה לו המציאות: התעודה ניתנת רק בסיום שלוש שנות לימוד. ברכה הרגיש שהוטעה, הפסיק את לימודיו ופנה לבית המשפט.

התביעה הוגשה לבית משפט לתביעות קטנות ברחובות, בסכום כולל של 30,407 שקל. מתוך הסכום, 15,407 שקל התייחסו לתשלומים שלטענת ברכה נגבו ממנו שלא כדין גם אחרי שהודיע על הפסקת לימודיו, ו-15 אלף שקל נוספים נתבעו עבור עוגמת נפש. הוא גם ביקש מבית המשפט להורות למכללה להפסיק לגבות כספים דרך כרטיס האשראי של סבתו, שבאמצעותו שולם שכר הלימוד.

ברכה טען שלפני ההרשמה, הבטיח לו נציג של המכללה במפורש שיקבל תעודה מקצועית בכלבנות טיפולית כבר בסוף שנה א'. לדבריו, הבטחה זו היתה השיקול המרכזי בהחלטתו להירשם. כדי לתמוך בטענותיו, הוא צירף תכתובות ווטסאפ בין סטודנטים, קבלות ותמלול שיחה עם סטודנטית נוספת.

בתקנון כתוב שרק אחרי שלוש שנים ניתנת התעודה

מהצד השני, המרכז האקדמי פרס הכחיש את הטענות מכל וכל. המכללה טענה שברכה חתם על טופס הרשמה שמפנה לתקנון הלימודים ולתקנון שכר הלימוד, ושם כתוב בצורה ברורה שמדובר במסלול של שלוש שנים, ושרק בסיומו ניתנת התעודה. לפי התקנון, סטודנט שמפסיק את לימודיו אחרי תחילת השנה מחויב במלוא שכר הלימוד, ולכן הגבייה נעשתה כדין.

השופט ישראל פת, שדן בתיק על סמך כתבי הטענות בלבד בהתאם לסמכותו, הגיע למסקנה חד-משמעית: התביעה נדחית. הנקודה המרכזית בפסק הדין היתה שברכה לא הציג שום ראיה ישירה לכך שנציג מוסמך של המכללה הבטיח לו תעודה בתום שנה אחת. כפי שכתב השופט: "לא הוצגה הקלטה, תכתובת או כל תיעוד אחר של שיחה עם הנתבעת עצמה, לא בשלב הייעוץ שקדם להרשמה, לא במסגרת מפגש או שיחת זום, ואף לא לאחר מכן".

לגבי הראיות שכן הוגשו - ההתכתבויות בין הסטודנטים ותמלול השיחה עם הסטודנטית - השופט קבע שהן לא מספיקות. לדבריו, מדובר לכל היותר ב"הבנה סובייקטיבית של גורמים שלישיים", ואין בהן כדי להוכיח שהמכללה עצמה הציגה מצג מחייב. מנגד, המכללה הציגה מסמכים חתומים - טופס הרשמה ותקנונים - שמהם עולה בבירור שמדובר במסלול תלת-שנתי. השופט ציין כי "מדובר בטענות התובע בעל פה כנגד מסמך בכתב", וברור מי גובר.

"המצב הרגיל והמקובל"

השופט גם התייחס לטענה שהמכללה היתה צריכה לגלות מיוזמתה שהתעודה ניתנת רק בסוף התואר. כאן הוא כתב שדווקא המצב שבו תעודה ניתנת רק בסוף הלימודים הוא "המצב הרגיל והמקובל", ולכן לא היתה על המכללה חובה מיוחדת להדגיש זאת. קבלת תעודה כבר בשנה הראשונה, ציין השופט, היא "חריג" ולא הסטנדרט.

עם זאת, בשולי פסק הדין הוסיף השופט המלצה למכללות. "טוב יעשה מוסד אקדמי אם יקפיד להבהיר למועמדים, באופן ברור ונהיר, את מועד קבלת ההסמכה המקצועית, בהיותו נתון מהותי בהחלטת ההתקשרות", הוא כתב בפסק הדין שפורסם.

השופט גם נזף בתובע על כך שתבע סכום כפול מהנזק הישיר שנגרם לו לטענתו, כשמחצית מהסכום יוחסה לעוגמת נפש. "אין מקום להגיש תביעה בסכום כפול מהנזק הישיר שנגרם לתובע לטענתו", הוא העיר. מכיוון שההכרעה ניתנה על סמך כתבי הטענות, לא נפסקו הוצאות משפט לטובת אף צד.