החלטה של סין לתקוף את טאיוואן היא הסיכון הכלכלי החמור ביותר למשק הישראלי והעולמי, כי מתקפה כזו עלולה לגרום לכל ענף השבבים העולמי לקרוס. תרחיש כזה יהיה פצצת אטום בלב ההייטק העולמי והישראלי כמו גם בכלכלה העולמית ככלל. כל העולם ייפגע קשה מאד אך ישראל כנראה יותר מכולם, כי היא המדינה שמצליחה להפיק את התועלות הגדולות ביותר מההייטק.

ההסתברות של תרחיש כזה היא נמוכה אך היא עלתה באחרונה. ההשלכות קולוסליות.

חברות ישראליות יכולות להתגונן חלקית מהסיכון העצום הזה ע"י צבירת מלאים של שבבים ורכיבים אלקטרוניים והסטת רכש מטאיוואן ומסין למדינות אחרות. זה פתרון יקר אך יתכן ואין ברירה.

ולמי שחושב שאם סין תכבוש את טאיוואן או תשתלט על מפעלי ייצור שלה המצויים בסין, הזרמת השבבים לעולם תימשך כסדרה, החצי שנה האחרונה הוכיחה שזה לא בהכרח מה שיקרה. מלבד פגיעה פוטנציאלית קשה בשרשראות האספקה תיתכנה בהחלט גם סנקציות עולמיות שימנעו אפשרות יבוא מסין (ומטאיוואן הכבושה). הסינים עצמם יכולים לעצור את היצוא, כדי ללחוץ על מדינות המערב, בדיוק כפי שהאירופאים חווים על בשרם את עצירת הגז במלחמת רוסיה אוקראינה.

ברור שההשלכות של תרחיש כזה על שוקי ההון העולמיים תהיינה קשות ביותר.

סין מעולם לא הכירה בטאיוואן, אשר הפכה לישות עצמאית ב-1949 כאשר הצבא הסיני הלאומי נמלט מהיבשת לאי לאחר הניצחון הקומוניסטי בראשות מאו דזה דונג. עמדתה הרשמית היא שיש לאחד את טאיוואן עם סין, בדרכי שלום או בכוח. אך הגלובליזציה והרצון הכלכלי להעביר את הייצור למקומות שהכי מתמחים והכי זולים, גרמה לסקטור הפרטי העולמי להוביל מהלך שבו תעשיית השבבים הכה רגישה ממוקמת במספר מצומצם ביותר של מדינות ובראשן טאייוואן. בסקטור הפרטי בו כל גוף חושב רק על עצמו וכל מה שמעניין הוא המחיר והאיכות טאיוואן מיצבה עצמה בעשרות השנים האחרונות כמרכז תעשיית השבבים העולמית.

• איך אנבידיה הצליחה לשנות את מדיניות היצוא לסין
• סין נגד ארה"ב: לא מוכנים לקבל מאנבידיה שבבים נחותים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

שבבים כידוע מצויים בכל מכשיר סביבנו וקיים משבר שהתחיל עוד לפני הקורונה בגלל ביקוש עולמי שעלה על ההיצע. בין השאר תרמו לכך החדירה של טכנולוגיית התקשורת G5 על כלל הציוד החדש שנדרש עבורה והזינוק בביקושים לרכב חשמלי.

חברות טאיוואניות מהוות מעל ל-50% משוק השבבים העולמי ומעל ל-80% מהיצוא העולמי של שבבים מתקדמים. כל זאת על אדמת אי שמאוים תמידית ע"י סין. אמנם לא כל המפעלים ממוקמים פיסית בטאיוואן עצמה אך יש לטאיוואנים למרבה הסיכון, גם סדרה של מפעלי שבבים של TSMC ו-UMC, שתי היצרניות הגדולות ביותר של טאיוואן (TSMC היא גם הגדולה בעולם), בסין עצמה...

סין עצמה מייצרת רק 17% מהשבבים שהיא צורכת והיא גם בפיגור טכנולוגי ניכר בתחום. גם 130 מיליארדי דולרים שהממשלה הקומוניסטית השקיעה בשנים האחרונות כדי להקפיץ את הייצור לא עזרו לסגירת הפער. בשנים האחרונות הממשל האמריקני (רפובליקנים ודמוקרטים כאחד) בלמו ניסיונות רכישה סיניים של מפעלים וטכנולוגיות. הממשל האמריקני גם מגביל יצוא של שבבים מדורות מתקדמים המשמשים לבינה מלאכותית, כפי שהגביל ממש לאחרונה את ענקיות השבבים Nvidia ו-AMD מלמכור לסין, מתוך חשש שהשבבים ישמשו לתעשיות הביטחוניות הסיניות או שהם יועתקו.

• אופיר נאור ניצח את צים - החברה תכניס שני דירקטורים חיצוניים
• לקראת דוחות מיקרון: מחירי הזיכרון עולים והציפיות גבוהות במיוחד
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• אילון מאסק = 2 מיליון ישראלים = 1 מיליון אמריקאים

זה דוחף את הסינים לשאול את עצמם מה לעשות? אחת האפשרויות היא איחוד עם טאיוואן כולל מרכז השבבים העולמי שלה שהוא גם איחוד אליו שאפה סין הקומוניסטית מאז ומעולם. אך מכיוון שהטאיוואנים לא רוצים זאת, הפתרון הוא להשתלט על טאיוואן ו/או תעשיית השבבים שלה בכוח. זה יביא למצב בו סין תחזיק את כל העולם בגרון, לפחות בטווח הקצר.

בכל מקרה מדובר בטעות קולוסלית של המערב בניהול סיכונים ברמה הכלכלית הגלובאלית, אולי הטעות הקשה ביותר שנעשתה בעידן המודרני. מוקד חיכוך נפיץ. ארה"ב מכריזה השכם והערב שהיא תגן על טאייוואן במלוא עוצמתה הצבאית, משמע קרב ענקים צבאי בין ארה"ב לסין ואולי אפילו מלחמת עולם שלישית, שלא נדע. ולמי שחושב שזה לא יקרה כי זה לא לוגי כי כולם מפסידים, בא פוטין והראה שמה שלא לוגי בעיניים מערביות יכול להיות מאד לוגי בעיניים רוסיות (או סיניות). מכאן שעל אף שההסתברות נותרה נמוכה הרי בגלל הנזק האדיר שעלול להיווצר, עצימות הסיכון הופכת לגבוהה.

מגיפת הקורונה שהביאה לשבירת שרשראות האספקה היתה קריאת השכמה עולמית ומלחמת רוסיה אוקראינה הגבירה את הלחץ. מה בדיוק לא היה ברור בעובדה שהטכנולוגיה העולמית מבוססת על ייצור שבבים שמרביתו נעשה במדינת אי יחסית קטנה, שמאוימת תמידית ע"י שכנתה הענקית והמפחידה? ולא רק זאת, טאיוואן היא גם מעצמת רכיבים טכנולוגיים ותעשיות ההייטק בעולם רוכשות ממנה רכיבים קריטיים להן.

בכל תרחיש של פלישה סינית לטאיוואן או כיתור או השתלטות על מפעלים טאייוואנים על אדמת סין, יופעלו ככל הנראה סנקציות מערביות על סין. ז"א לא רק שיהיה בלתי ניתן להשיג סחורה טאיוואנית אלא גם קשה לרכוש סחורה סינית. יתירה מזו, גם אם העולם ייאלץ מחוסר ברירה להמשיך ולרכוש שבבים מטאיוואן הכבושה או המכותרת, יתכן שהסינים יעצרו בעצמם את היצוא הזה, כדי ללחוץ על המערב. בדיוק כמו שפוטין לוחץ כעת על אירופה בנושא הגז הטבעי. כמובן שזה אומר גם שלא יהיה ניתן לקנות מסין מוצרים וסחורות אחרים ולכן תהיה קפיצה אינפלציונית אדירה בכל העולם.

הסיכון הזה אף מחמיר כאשר מבינים שכדי להשיג יעילות מרבית ועלויות נמוכות פועלים רוב המפעלים בעולם בשיטת "בדיוק בזמן" – כלומר שאין צבירת מלאי של רכיבים וחלקים וכל מה שנדרש לייצור מגיע מן הספקים הרלבנטיים רק ברגע שצריך אותו.

ברור שבתרחיש כזה מי שיהיה מוכן לשלם יותר יצליח לקבל ממדינות אחרות בעוד אחרים "יתייבשו". רואים זאת כעת שכתוצאה מהמחסור העולמי בגז טבעי מכליות גז נוזלי LNG הוסטו ממסלולן המקורי בדרכן למדינות עניות ונותבו למסלול חדש למדינות אירופה שהיו מוכנות לשלם יותר, הרבה יותר.

מה עושה העולם המערבי כדי להתכונן?

כדי לפתור את כאב הראש האסטרטגי הזה ממשל ביידן הכריז לאחרונה על סיוע בהיקף של 52 מיליארדי דולרים לתעשיית השבבים האמריקנית, כסף קטן ביחס לחשיבות הנושא ברמה הגיאופוליטית. ממשלת דרום קוריאה, מתכננת לדחוף את תעשיית השבבים המקומית שלה באמצעות השקעה גדולה פי תשעה - בהיקף של 450 מיליארדי דולרים. האיחוד האירופאי הקצה לאותה מטרה 160 מיליארדי דולרים. העולם המערבי פועל סוף כל סוף בכיוון הנכון אך זה ייקח זמן. מעבר לידע ספציפי רב שנדרש בתעשיית השבבים מדובר במשאב אסטרטגי שדורש ראייה ארוכת טווח: עלות הקמה של מפעל שבבים מודרני מתחילה בכ-15 מיליארדי דולרים ואורכת בין 3 ל-5 שנים.

הסיכון למשק הישראלי

המשק הישראלי נשען על ההייטק בהיקף עצום, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. כ-14% מהעובדים במשק שייכים להייטק באופן ישיר ועוד כ-10% הם "תומכי הייטק" באופן עקיף. כשמסתכלים על התמונה המלאה כנראה שכ-35% מהמיסים במשק מגיעים מהתוצר הישיר והעקיף שמייצר ההייטק.

אמנם פחות מ-20% מההייטק הישראלי (כולל התעשיות הביטחוניות) הינו יצרני וזקוק באופן ישיר לשבבים, כרטיסים אלקטרוניים ורכיבים אלקטרוניים אחרים, עדיין מחסור עולמי יפגע בכל הענפים ובמיוחד בענפים הטכנולוגיים ולכן כל חברות ההייטק הישראליות תסבולנה מפגיעות עקיפות. החל מירידה בהכנסות, חוסר יכולת לגייס כספים, ועד ירידה בשוויים. אלו יובילו לפיטורים המוניים, לגירעונות תקציביים, לגירעון במאזן התשלומים ולפגיעה בחסכונות הציבור (כתוצאה מהפגיעה בשוקי ההון).

במצטבר, מימוש תרחיש כזה עלול להיות הפגיעה הכלכלית החמורה ביותר שהמשק הישראלי חווה מאז מלחמת יום כיפור וגם הפגיעה הקשה ביותר בכלכלה העולמית מאז מלחמת העולם השנייה.

סיכון לשוקי ההון

אם אתם שומעים בחדשות שסין פלשה לטאיוואן, תמכרו את כל המניות שלכם – מיד. תמכרו גם את האג"ח כי גם האינפלציה תקפוץ חזק ובנקים מרכזיים יעלו ריביות. בקיצור, צאו משוק ההון. אך זו כנראה לא תהיה הודעה מפתיעה באינטרנט על הבוקר. קיומם של לוויינים שרואים כל מהלך כבר תבשר לנו על הסיכון הזה חודשים רבים מראש וזה יתחיל לכרסם את השווקים. סין צריכה לצבור ארמדה של כלי שיט אמפיביים כדי לחצות את המצרים הימיים שרוחבם בנקודה הצרה מעל 160 ק"מ. זה ייקח זמן ועד אז כל העולם ידע על כוונותיה. לכן השווקים ירדו עוד הרבה לפני שהפלישה עצמה תתחיל בפועל.

זה גם יכול לקרות באופן מזדחל: סין תלך ותצר את צעדיה של טאייוואן. היא יכולה לכתר אותה מבלי לפלוש לאי, או רק להציק למטוסי וספינות התובלה המגיעות ויוצאות ממנה ועוד כל מיני רעיונות כיד הדמיון הטובה של הסינים. מין עינוי סיני שכזה שמטרתו שהטאיוואנים ייכנעו ויסכימו לאיחוד מבלי שסין תצטרך לפלוש פיסית. תרחיש כזה יהיה יותר קשה לאבחנה ובמצב דברים כזה הרבה יהיה תלוי בתגובה האמריקנית.

אז מה יכולות חברות ישראליות לעשות כדי להתגונן?

להגדיל ככל הניתן את מלאי השבבים והרכיבים האלקטרוניים. נכון, זה יותר יקר. אבל ניהול סיכונים אסטרטגיים של חברה מצריך גם החלטות שאינן אופטימליות ברמה הכלכלית. זה לא לתמיד, זה רק עד שתסתיים בנייתם של המפעלים החדשים בארה"ב ובאירופה, שיקטינו את התלות בטאיוואן. כן, זה ייקח זמן, בין שלוש לחמש שנים. זה מה יש.

באותה מידה כדאי גם להסיט כמה שניתן רכש שבבים מטאיוואן למדינות אחרות. כנ"ל בכל הנוגע לרכיבים אלקטרוניים המיובאים מטאיוואן ומסין.