התיאור הזה ממשיך את התיאור בפסוק הקודם של חיי המדבר כעינוי והרעבה. אולם המפרשים מתקשים בהבנת הקשר בין העינוי וההרעבה לבין אכילת המן בחלק השני של הפסוק. לפי פשוט הפסוק אכילת המן היא חלק מהעינוי, והרי המן ידוע במסורת כמאכל פלאי וטוב, אז איך המן הפך פתאום לחלק מהעינוי? 

• לשכת התעסוקה: יותר משכילים ובעלי מיומנויות הפכו לדורשי עבודה
• התרגיל של פטריק דרהי - טייקון בישראל, פושט רגל בצרפת
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• התרגיל של פטריק דרהי - טייקון בישראל, פושט רגל בצרפת

כך מתארת התורה את המן בספר שמות: "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש". ובספר במדבר:  "שטו העם ולקטו... ועשו אתו עגות והיה טעמו כטעם לשד השמן". מאכל שמן במקרא הוא מאכל טעים ומבריא וכך מתואר המן.

גם בספר תהילים מתואר המן בצורה חיובית. במזמור ע"ח מתוארים קורות עם ישראל במדבר והניסים שליוו אותם שם: נס הבאר הפלאית שליוותה את ישראל במדבר מתואר כך: "יבקע צרים במדבר, וישק כתהמות רבה, ויוצא נוזלים מסלע, ויורד כנהרות מים". ובהמשך מתואר גם נס המן: "ויצו שחקים ממעל, ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכל, ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש, צידה שלח להם לשבע". המן מכונה אם כן "דגן שמים, ו"לחם אבירים" שאכלו בני ישראל "לשובע".

מלבד פשוטו של מקרא המדרשים מייחסים למן תכונות מופלאות נוספות: "והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה" ומדרשים נוספים מתארים איך הצדיקים היו מוצאים אותו בפתח אוהליהם ואילו הרשעים היו צריכים לחפש אותו במרחקים. 

בספר אור החיים (ר' חיים בן עטר, 1969 - 1743) מנסח את השאלה הזאת באופן הבא: "לפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד (המקרא) שאכילת המן הייתה לצד הרעבון (כלומר שאכילת המן נחשבת כרעב), וזה אינו (כלומר, הפרוש הזה אינו נכון) שמצינו שהתורה הרבה בשבחי המן  כאמור והמן וגו' ואמרו רבותינו ז"ל שכל הכתוב בשבחו מדבר, וגם הוא מזון המלאכים (יומא עה) כאומרו לחם אבירים אכל איש". או בספר תולדות יצחק (רבי יצחק קארו, דודו של מחבר השולחן ערוך וממגורשי ספרד 1458 - 1535): " איך אמר ויענך ויריעבך ויאכילך את המן שנראה מזה שהמן הוא עינוי, ואינו כן אלא עונג שנאמר וטעמו כצפיחית בדבש והיה כטעם לשד השמן?"

חלק מהמפרשים ניסו להפריד בין שני חלקי הפסוק. האבן עזרא אומר: "ויענך - בדרך, וירעיבך - "קודם בוא המן". כלומר העינוי הוא עינוי הדרך והרעב הוא לפני שהיה מן, אבל כשהיה מן אין זה נחשב עינוי. בדרך זו הלכו מפרשים אחרים שניסו להפריד בין חלקי הפסוק. 

אולם כמה מפרשים כן מסבירים שהמן עצמו נחשב כהרעבה או עינוי. כך לדוגמה בפרוש בכור שור (רבי יוסף בכור שור, בן המאה ה-12): "וירעיבך - במן!, שלא היה נותן לו אלא דבר יום ביומו. והיינו וירעיבך, שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו". הפרוש הזה מבוסס על הגמרא במסכת יומא (עד): המאכילך מן במדבר למען ענותך... אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". 

פרוש המושג פת בסלו שמופיע בעוד מקומות בתלמוד הוא ביטחון בפרנסה העתידית. אדם שיש לו "פת בסלו" לא מודאג מהשאלה מה יאכל, שהרי יש לו כבר פת בסלו. אדם שאין לו בטחון בארוחה הבאה נחשב רעב כיון שהוא מודאג מהיכן תגיע הארוחה הבאה, גם אם לפני כמה דקות סיים ארוחת מלכים. 

מפרש הבכור שור שייתכן שהמן היה אוכל נפלא, טעים, מזין ומשביע. אוכל חלומי שהיה נוחת בפתח האוהל כל יום ומפרנס את עם ישראל במשך ארבעים שנה. הבעיה איתו הייתה שהוא לא היה בטוח. מי יאמר שמחר ירד המן? והרי השכן שלי (כנראה שהיה רשע) נאלץ אתמול לנדוד שעות ארוכות כדי לחפש אותו? אומר רש"י על הגמרא הנ"ל: "אוכל היום ודואג על למחר". זהו רעב ועינוי תמידי גם אחרי הארוחה הטעימה בעולם, חוסר היכולת לדעת האם עתידי מובטח, ואם אוכל לשים לחם על השולחן גם ביום המחר. המן היה שני ציפורים דשנות ויפות אבל עומדות על ענף מרוחק מבלי יכולת לדעת האם אוכל בסופו של דבר לתפוס אותן. 

המצב הזה, של חוסר וודאות לגבי העתיד, נקרא בפסוק על פי הפרוש הזה "עינוי" ו"הרעבה". אם ניקח את העיקרון הזה אל שוק ההשקעות נראה שזו השאלה שהמשקיע צריך לשאול את עצמו בבואו להחליט מה עדיף לו, האם הציפור ביד של ההשקעות הסולידיות, או שמא פוטנציאל הרווח של שני הציפורים על העץ של ההשקעות היותר מסוכנות. אם הוא מרגיש "עינוי" ו"רעב" וחשש שלא נותן מנוח ולא מאפשר חיים שלווים הרי שכנראה הוא לקח סיכון גדול מדי שלא מתאים לאופיו.

כמו כן, עולה מכאן עיקרון חשוב נוסף. האדם חייב תמיד להישאר עם "פת בסלו". השקעות בשוק ההון לא יכולות לסכן את הארוחה הבאה ואת הבטחון הכלכלי היומיומי. אדם לא יכול להשקיע כסף שאין לו ולא לסכן את כרית הבטחון הכלכלית שלו. התופעה שבה אדם לוקח הלוואות על מנת להשקיע בנכסים ספקלטיביים ש"בטוח יעלו" היא רעה חולה שגרמה ליותר מאדם אחד למשבר כלכלי חריף. הכלל הוא שאפשר להשקיע בשוק המניות רק כסף שאתה יכול להרשות לעצמך להפסיד מבלי לפגוע באופן מהותי ברמת החיים היומיומית שלך.

החזקוני (1250 -1310) הוא מפרש נוסף מאותה תקופה ומאותו אזור של הבכור שור - צרפת של המאה ה-13, והוא מפרש פרוש נוסף עם לקח אחר. תחילה הוא מפרש כמו הבכור  שור, ולאחר מכן מוסיף: "דבר אחר: וירעבך - שאם הוריד לך מן בעוד שהיית שבע מן הצידה שהייתה בידך לא היית משגיח עליו לטעמו, שלא היית מניח לחם שהיית רגיל בו בשביל מן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, ולכך הרעיבך". 

אומר החזקוני, שאילו היה מוריד ה' את המן מיד, אף אחד לא היה טורח לנסות אותו, שכן היה להם מספיק צידה ממצריים עם אוכל מוכר ואהוב. לכן היה צורך בהתחלה בהרעבה ועינוי, ומתוך הכורח והרעב נאלץ העם לטעום את המן, ואז ראה שטעמו כצפיחית בדבש וכטעם לשד השמן. דווקא ההרעבה אם כן הביאה למצב של אכילת המן - לחם אבירים. 

פרוש הדבר הוא שלעיתים קרובות אדם מעדיף את המוכר והידוע, ולא מנסה דברים חדשים מתוך השגרה הנוחה, והדבר גורם לו להפסיד הזדמנויות חדשות. לפעמים דווקא מצוקה ומחסור מאפשרים יציאה מהקופסא והתנסויות חדשות שמביאות לגילוי דברים חדשים ומועילים.