העוזר אישי שהיה גם מנכ"ל תבע 1.3 מיליון שקל
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע: איש עסקים שהעסיק במשך כתשע שנים אדם במשרת אמון בלי תלושים, בלי הסכם ובלי הפרשות - חייב לו כעת קרוב ל-1.4 מיליון שקל. נציגת ציבור אחת חלקה על המסקנה וטענה שהתמונה הפוכה לחלוטין
לא בכל יום קורה שבית דין לעבודה נדרש להכריע אם עובד "עשק וניצל" את מעסיקו, או שדווקא קרה ההפך. אבל זה בדיוק מה שעמד על הפרק בתיק שהגיע להכרעה באחרונה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בין שלום יפרח, ששימש שנים יד ימינו של איש העסקים אלברט אברהם בוסו, לבין בוסו ואס.אי.אס.פי שבבעלותו.
השופט עמיצור איתם, שכתב את חוות הדעת המרכזית, לא חסך במלים כשתיאר את מערכת היחסים בין הצדדים: "האם התובע הועסק לאורך שנים במסכת של ניצול מחפיר הכולל הלנת שכר ואי תשלומם כלל במשך חודשים ואף שנים, מתן הלוואות למעסיקו ללא שהוחזרו והימנעות מתשלום תנאים סוציאליים? שמא התמונה הפוכה בתכלית, ודווקא התובע שהועסק על ידי הנתבעים, עשק וניצל אותם?".
יפרח התחיל לעבוד אצל בוסו ב-2011, אחרי שנים ששימש עובד תחזוקה בישיבה. במשך כל התקופה לא היה לו הסכם עבודה, לא תלושי שכר סדורים ולא הפרשות פנסיוניות. השכר, כשהוא בכלל הגיע, שולם בדרכים שונות - מזומן, כרטיס אשראי של המעסיק, צ'קים של צד ג'.
מעדויות שונות עלה שיפרח תפקד בפועל כעוזר אישי קרוב של בוסו ושל אשתו לשעבר, אורלי בוסו, כולל טיפול בכלי הרכב, הסעות וקניות פרטיות. אורלי עצמה תיארה זאת כך בעדותה: "היו כמה חברות ושלי בעצם הוא היה סוג של עוזר... היה אפשר לשלוח אותו למטלות וכדי שאני ואברהם בתור מנהלים נוכל לתפקד כמנהלים טובים, אתה לקחת מישהו ונתת לו, זה מצבור חברות". המצב הגיע לכזה אבסורד שיפרח נרשם ברשם החברות כמנכ"ל של אס.אי.אס.פי כבר ב-2015, בלי שהיה לו תפקיד ניהולי בפועל. ההסבר שנתנה אורלי בוסו לעניין: "מבחינה טכנית, ורק בתקופה הזו, כדי לקבל אישורי יצוא ממשרד הביטחון, היה צריך מישהו שהוא ישראלי".
ההסכם מ-2018: הציר של כל הסיפור
המסמך המרכזי בתיק הוא הסכם מפברואר 2018, שבו פירטו הצדדים את החובות שהצטברו: הלוואות שיפרח נתן לבוסו ממכירת דירת מגוריו ומכספים פרטיים נוספים, חוב שכר עבודה מצטבר וחוב דמי שכירות מחנויות. בית הדין קבע שההסכם תקף ומחייב, ודחה את הטענות של בוסו, שלפיהן הוא נחתם תחת הטעיה או עושק. השופט איתם לא היסס לתאר את הטענות האלה כלא רציניות: "בין היתר טוען הנתבע טענות שמוטב שלא היו עולות. למשל שהתובע 'הסתיר' את ההסכם מגב' בוסו" - טענה שמתעלמת מכך ש"איש לא מנע מהנתבע להציג את ההסכם" לאשתו לפני שחתם.
נקודת מפתח נוספת היתה הערת אזהרה שיפרח רשם על בית המגורים הפרטי של בוסו, ששוויו עשרות מיליוני שקלים, כבטוחה לחוב. בית הדין לא מצא בכך פסול: "המדובר במסמך שהוא לכוליה עלמא, מסמך משפטי מהותי ביותר המאפשר לתובע שליטה על מכירת ביתו של הנתבע", וטענות הנתבע שחתם "מבלי משים" נדחו על הסף.
ההעסקה הסתיימה באפריל 2020, לאחר שבוסו גילה שיפרח פדה שני צ'קים של החברה בלי אישור מפורש מראש. יפרח טען שמדובר בכספים שמגיעים לו על חשבון שכר שלא שולם לו, ובית הדין קיבל את ההסבר. בלשונו: "אכן עולה מהתכתבות שההוצאה לא קיבלה במועד את אישורו של הנתבע... אלא, שבמקרה זה בו שכרו של התובע הולן דרך קבע, לא מצאנו שיש בכך כדי להשפיע על החיוב בפיצויי פיטורים".
דעת מיעוט חריפה
ואולם לא כל הרכב השיפוט הסכים להחלטה. נציגת הציבור מרים מרגלית כתבה חוות דעת נפרדת ולגמרי הפוכה, ולפיה דינה של כל התביעה להידחות, ואף יש לחייב את יפרח בהוצאות ובפיצוי לנתבעים על עוגמת נפש. השופט איתם הגיב לכך בחריפות יחסית, וציין שאינו מסכים גם לניתוח המשפטי וגם לאופן הניסוח בחוות הדעת.
לסיכום, ברוב דעות השופט ונציג הציבור יוחנן בכלר, נגד דעתה החולקת של מרגלית, חויבו בוסו והחברה לשלם ליפרח 996 אלף שקל עבור החוב מההסכם מ-2018, 306,250 שקל שכר עבודה לתקופה שאחרי ההסכם, 15 אלף שקל חלף הודעה מוקדמת ו-50 אלף שקל פיצוי לא ממוני - בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 100 אלף שקל. תביעת פיצויי הפיטורים עצמם נדחתה, בנימוק שהתוספת החודשית שיפרח קיבל כבר כיסתה אותם ביתר.
