שופט אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים כאשר מתגלות עבירות

מה צריך לעשות שופט, המגלה תוך כדי ניהול ההליך שמישהו באולמו - אחד הצדדים, עורך דין, עד, צופה - ביצע לכאורה עבירה פלילית? אין שום נוהל שנותן תשובה לכך, והתוצאה היא שכל שופט מחליט לפי מיטב שיקול דעתו. ברוב המכריע של המקרים, התשובה היא: כלום.

פס"ד: עו"ד דני גבעתי גרם לנישולה של אישה מדירתה ללא כל תמורה

קחו לדוגמא את המקרה של עו"ד דני גבעתי (ראו בקישור). שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, עמית כהן, מצא שהוא גרם לאישה קשת יום לאבד את דירתה באשקלון ללא כל תמורה. במישור האזרחי שהיה בפניו, כהן ביטל את "מכירת הדירה" וחייב את גבעתי ומעורבים אחרים בהוצאות בסך 75,000 שקל.

אבל מה הלאה? פסק הדין מעלה לכל הפחות חשדות לכאורה לעבירות אתיות ואף פליליות מצידו של גבעתי, אך כהן לא עשה דבר. הוא לא הורה להעביר את פסק הדין לתשומת ליבה של המשטרה, הוא לא הורה להעביר העתק ממנו ללשכת עורכי הדין. האישה אולי תתבע את גבעתי ואולי לא; מבחינת כהן, אפשר לעבור הלאה.

מעלליו של סעדה בפרשת פישר

קחו מקרה הרבה יותר חמור. כאשר גזר נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה סובל, את דינו של רונאל פישר בפרשה הנושאת את שמו, הוא כתב עשרות עמודים על מחדלי החקירה שהובילו למעשה לקריסת התיק. ה"כוכב" המרכזי היה משה סעדה - אז סגן ראש מח"ש ומי שפיקח על החקירה, וכיום חבר כנסת מטעם הליכוד.

זה היה גזר דין מסמר שיער. סובל תיאר על פני עמודים רבים כיצד סעדה בידה ראיות, זייף מסמכים ושיבש הליכים כאשר היה במח"ש, וכיצד מסר עדות שקר בפניו כאשר הוא כבר חבר כנסת (סובל לא אמר זאת במפורש; זו המשמעות של דבריו). עדות שקר היא עבירה שהעונש המירבי עליה הוא שבע שנות מאסר. כל עד מוזהר מפני "העונשים הקבועים" בחוק אם ישקר בבית המשפט; לסעדה אין חסינות משום שלא העיד כחלק מתפקידו כחבר כנסת.

סעדה הגיש שתי תלונות נגד סובל. נציב התלונות על שופטים, אשר קולה, שכנע אותו בשיחה חריגה לרדת מהטענה המרכזית ההזויה, כאילו הייתה קנוניה בין סובל, הפרקליטות ופישר להקל בעונשו של האחרון (תשעה חודשי עבודות שירות); הוא העיר לסובל שגלש יותר מדי לתפקיד של מגשר בתיק (לטעמי קולה טעה, אבל זו לא הנקודה). נציב הביקורת על הפרקליטות, מנחם פינקלשטיין, דחה מכל וכל את תלונתו של סעדה תוך ביקורת חריפה עליו.

סובל, לעומת זאת, לא עשה דבר. במקרה של גבעתי עוד ניתן לומר שבית המשפט רק (עם או בלי מרכאות) מצא לכאורה שבוצעו עבירות במחלוקת שהובאה לפתחו אך לא בהליך עצמו (אם כי די ברור שלדעת כהן עדותו של גבעתי הייתה שקרית). במקרה של סעדה, העבירות לכאורה היו בליבת ההליך - בחקירה ולאחר מכן באולם. סובל אמר בדיונים על העונש, כי התנהגות מח"ש (דהיינו: בעיקר סעדה) כמעט וגרמה לו להוציא פסק דין שגוי בתיק. אז כיצד הוא שותק?

 ההשתוללות של גוטליב באולמות

דוגמא שלישית: טלי גוטליב. כאשר היא משתוללת שוב ושוב באולמות המשפט - בין אם בבית המשפט העליון ובין אם במשפט נתניהו ובין אם בהליכים אזרחיים נגדה - היא מפרה בצורה בוטה את חוק בתי המשפט, ואולי גם את תקנון האתיקה של חברי הכנסת. החוק מאפשר להטיל בו במקום קנס על התנהגות כזאת. אבל חלק מהשופטים לא מגיבים כלל, חלק מסתפקים בהוצאתה מן האולם; איש לא חשב לקנוס אותה ולהגיש תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת.

• הפרקליטות לבג"ץ: להורות ללוין לבצע שורה של מינויים ברשות השופטת
• סגנית נשיאת בית משפט השלום בחיפה מואשמת בנהיגה במהירות מופרזת

ייתכן שצריך להבדיל בין סוגי המקרים. אפשר לצאת מתוך הנחה, שנאשמים ישקרו בעדויותיהם; אם יהיה צורך להעמיד לדין כל נאשם שמשקר, המערכת העמוסה ממילא לא תעמוד בנטל. לכן, דומה שצריך לעשות זאת רק במקרים בוטים במיוחד. למשל: דניאל מעוז, שרצח באוגוסט 2011 את הוריו, נורית ונח מעוז, בידה ראיות בניסיון להפליל את אחיו ניר; לאחר שנגזרו עליו שני מאסרי עולם, הוא נדון ל-15 חודשי מאסר נוספים.

מצב שונה הוא כאשר בית המשפט קובע בפסק דין אזרחי, כי בהליך התגלו ראיות לביצוע עבירות קודמות מצד אחד הצדדים. למשל: סכסוך שותפים בו מתברר שאחד מהם ביצע עבירות מס ניכרות; או המקרה של דני גבעתי. כאן נראה, כי יש להותיר שיקול דעת בידי השופט, להחליט האם להעביר את התיק למחלקת הייעוץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט, כדי שזו תחליט האם להעבירו לגורמי האכיפה הרלוונטיים. לא השופט עצמו יעשה זאת, כדי שלא ייראה כאילו הוא מגיש תלונה, וכדי שלפחות עוד גורם אחד יבחן האם יש הצדקה לצעד שכזה.

חמור יותר מזריקת הנעל על ביניש

לעומת זאת, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה שנעשה ניסיון בוטה לשבש את ההליך שבפניו או לפגוע בתקינתו - ע"ע סעדה וגוטליב - מן הראוי שתוטל על השופט חובה להעביר את התיק להנהלת בתי המשפט, כדי שזו תחליט כיצד לפעול. שופט אינו יכול להתעלם מפגיעות כאלה, כשם ששוטר אינו יכול להתעלם מאלימות כלפיו. מקרים כאלה אינם במישור האישי; הם חותרים תחת ליבת שלטון החוק.

בואו ניזכר במקרה של פיני כהן, שבשנת 2010 השליך שתי נעליים לעבר נשיאת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, במהלך דיון. אחת מהן פגעה בראשה, הפילה אותה ארצה והעיפה את משקפיה. הוא נדון במהירות לשלוש שנות מאסר, ובערעור הופחת עונשו לשנתיים. כך בדיוק היה צריך לנהוג במי שפועל באלימות כלפי שופט באולמו. מי שמשקר ומשבש, גורם נזק גדול עוד יותר: הוא פוגע לא בשופט, אלא בשפיטה; לא בגוף, אלא בעשיית הצדק. הללו חייבים לתת את הדין.