חושבים רחוק: ארגנטינה ואורוגוואי כבר בונות על המונדיאל ב-2030
כשמדברים על הכדורגל הדרום אמריקאי, הדבר הראשון שעולה לראש הוא היריבות בין ברזיל לארגנטינה. אבל לצמד הזה יש צלע שלישית, אורוגוואי, שיש לה איבה לא קטנה עם שתי "הגדולות". אפילו תשאלו את אנדיוני, שנולדו במונטווידאו ובואנוס איירס בהתאמה.
אולם מסתבר שיש דברים עליהם הם מצליחים להסכים. ארגנטינה ואורוגוואי הגיעו להחלטה משותפת להגשת מועמדות לאירוח המונדיאל... ב-2030. מדובר בטורניר שיציין מליאת 100 שנים למונדיאל הראשון, בו אורוגוואי ניצחה 4-2 את ארגנטינה בגמר, לעיני הקהל הביתי, וזכתה בגביע העולמי.
מאז, גם ארגנטינה זכתה לארח מונדיאל ולזכות בו, בימים השמחים של מריו קמפס ב-1978. כעת, שרי החוץ של שתי המדינות שמפריד ביניהן נהר הלה פלטה, הביעו את תמיכתם בקמפיין לקראת 2030.
"הסכמנו להקים ועדה משותפת כדי לתמוך ביוזמה, לצד התאחדויות הכדורגל של שתי המדינות, לקדם את מועמדות ארגנטינה ואורוגוואי למונדיאל 2030", אמר ל"רויטרס" שר החוץ הארגנטינאי הקטור טימרמן.
חוליו גרונדונה, נשיא ההתאחדות הארגנטינאית, קיבל את החדשות בשמחה, אך הזהיר כי יש לבחון את הפן הכלכלי בקפידה. "אני מאמין שאנו נהיה מוכנים לאירוח, השאלה היא מה יידרש מאיתנו", אמר גרונדונה. "לא נקיים טורניר שישעבד את המדינה - אם הדרישות גבוהות מיכולותינו, עדיף שלא ללכת עד הסוף".
עניין נוסף אליו יידרשו מי שישבו בוועדה שתוקם, הוא בחירת הערים באורוגוואי. מודבר במדינה שמחוץ לעיר הבירה מונטווידאו המונה למעלה ממיליון תושבים, אין אף עיר שאוכלוסייתה מגיעה לכדי 100,000 אנשים.
- 1.שי 21/03/2011 21:44הגב לתגובה זוהלוואי שהדבר ייצא לפועל!!!!!!!!!!
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
