שר האוצר, יאיר לפיד, נאם הבוקר בכנס קיסריה: "התחלנו מאפס, היה אתגר אחד שהצבתי בפני הקבוצות השונות שעסקו בזה. אמרתי להם, 'תעשו את זה פשוט' כי הכלכלות המצליחות בעולם, תמיד מבוססות על עקרון פשוט שקל להבין אותו בכמה מילים".

אחת הבעיות שהיו לנו, זה שאיש בעצם לא ידע להגדיר בשני משפטים פשוטים מהי האסטרטגיה הכלכלית של מדינת ישראל? אז זו היתה המשימה הראשונה שלנו. ואחרי חודשים של עבודה אני רוצה להגדיר לכם בשני משפטים את האסטרטגיה הכלכלית שלנו, של משרד האוצר, לשנים הקרובות:

מה אנחנו רוצים? שהישראלים ירוויחו יותר ואיכות החיים שלהם תשתפר.

איך נגיע לזה? ניצור כלכלה המבוססת על חדשנות.

יש נתון אחד שאני הולך לישון איתו בלילה וקם איתו בבוקר, וזה הנתון הבא: בעשר השנים האחרונות 2002-2012, הצמיחה בישראל היתה 26.8% באותן עשר שנים העליה בשכר החודשי הריאלי של אזרחי ישראל היתה רק 2.1%.

במילים אחרות, האנשים שהעלו את הרווחים של המדינה ביותר מ-26%, הרוויחו מזה לכיס הפרטי שלהם 2%. הם בנו את הכלכלה הישראלית, הם הפכו אותה לסיפור הצלחה, הם שמו אותה בטופ של המדינות המפותחות והם לא הרוויחו מזה כלום.

• יאיר לפיד כעיתונאי נפגש עם ציפי לבני כדי להיות שר חוץ; איפה האתיקה?
• ביידן: "לא ישראל ביצעה את המתקפה. חמאס? דאעש נראים הגיוניים לידם"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

העשירים התעשרו עוד יותר, העניים עניים יותר, בני ה-30 של היום הם הדור הראשון של הישראלים שחיים פחות טוב מההורים שלהם. ולא רק זה, הם גם חיים על חשבון ההורים שלהם ותקועים עדיין בבית של ההורים שלהם. את זה צריך לשנות.

פשוט לא עובד

הגיע הזמן שנודה שה-trickle down economics "כלכלת החילחול", הרעיון הרייגיניסטי הזה משנות השמונים, שלפיו צריך לתת לעשירים להרוויח בלי הגבלות ואז הכסף יחלחל עד לעניים, פשוט לא עובד. זה נכשל בארה"ב, זה נכשל בבריטניה, זה נכשל בישראל. הכסף מגיע למעלה והכסף גם נשאר למעלה.

הכסף לא צריך להיות למעלה. אנחנו צריכים להשקיע את הכסף במעמד הביניים, באמצע הטבלה. משם הוא יירד למטה, משם הוא יעלה למעלה. אנחנו צריכים שמעמד הביניים ירוויח יותר כסף, מפני שהוא לא מוציא את הכסף הזה בסן טרופה או באקפולקו, הוא מוציא אותו ביוקנעם ובקרית גת ובבאר-שבע. הוא מוציא אותו אצל אנשים אחרים ממעמד הביניים, שמוציאים אותו אצל אנשים אחרים ממעמד הביניים ובדרך גורמים לצמצום הפערים ועוזרים הרבה יותר לאוכלוסיות המוחלשות שזקוקות מאתנו לעזרה.

• נקסטקום בעסקת אגירה של 17 מיליון שקל
• ״אנחנו מחלקים כבר 20 שנה ברצף דיבידנד; נמצאים בכל מקרר בארץ״
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ביקושים חזקים להנפקה של נאוויטס לקראת FID בפרויקט סי ליון

את הקלות המיסוי הבאות לא צריך לתת לעשירים, אלא למעמד הביניים. את ההשקעה הממשלתית צריך לרכז במה שמעסיק את מעמד הביניים בחינוך, בתחבורה, בדיור, בהורדת יוקר המחיה. את העוני והפערים לא צריך להנציח במערך של תמיכות וקצבאות, אלא לנצח בזה שנעזור לעניים למצוא עבודה מכניסה ולהפוך בעצמם למעמד הביניים.

סגירת פערים היא אינטרס עליון של המדינה, אבל תרבות הקצבאות לא סגרה את הפערים, להיפך, היא זו שיצרה אותם והיא זו ששמרה עליהם. אנחנו צריכים להחליף אותה בתרבות של חדשנות מערכתית שסוגרת את הפערים בזה שהיא נותנת כלים לאלה שאין להם, ומאפשרת להם לסגור את הפערים בעצמם.

אבל כדי שכל זה יקרה, כדי לממש את זה, יש דבר קטן אחד שאנחנו צריכים: יותר כסף. אנחנו צריכים להגדיל את העוגה. השיח הישראלי הנוכחי עוסק בעיקר בחלוקת העוגה. דיור מול יציבות הבנקים, קביעות בעבודה מול ריווחיות, מערכת הבטחון מול חינוך ובריאות. זה דיון ראוי, אבל קודם כל צריך עוגה, וכדי שיהיה מה לחלק העוגה הזאת צריכה לגדול בהרבה. ואת העוגה אי אפשר להגדיל בישראל.

לשאוף לצמיחה ממוצעת של מעל ל-5%

כדי לעמוד בחזון הבסיסי, ביעד העל שאומר איכות החיים היא המטרה, מדינת ישראל צריכה לשאוף לצמיחה ממוצעת שתעבור את ה-5% בשנה בעשור הקרוב. אנחנו צריכים להגדיל כל שנה את הערך שלנו ב-5%-6%. זה לא בשמיים, היו לנו מספרים דומים בעבר הלא רחוק, אבל צמיחה כזאת יכולה לבוא רק מהשווקים הבינלאומיים. ישראל היא מדינה קטנה ומבודדת והצריכה הפנימית שלה מוגבלת.

אם אנחנו רוצים להגדיל את העוגה, אנחנו צריכים לייצא יותר. אין לנו עוד 6% למכור כאן, אנחנו צריכים למכור את זה בארה"ב ובמזרח הרחוק ובאירופה ובאפריקה. העולם הוא הקליינט שלנו, והצמיחה תגיע רק אם העולם ירצה לקנות את המוצר שלנו.

ומהו המוצר הישראלי האחד שכולם רוצים לקנות? חדשנות. מהו המוצר שלא תלוי במצב הפוליטי, נפגע הכי פחות בתקופות שפל כלכליות ולא נשען על משאבי טבע? חדשנות. מה יכול להתפתח כמעט בלי סוף אם רק ניתן לזה את התנאים הנכונים? חדשנות.

עם הטאבלט

קל לשווק אותנו כ"אומת החדשנות". זה קמפיין שכותב את עצמו: "עם הספר הופך לעם הטאבלט." רק שיש בעיה. והבעיה זה אנחנו - ממשלת ישראל, הבירוקרטיה הישראלית, המגזר הציבורי הישראלי, הרגולציה הישראלית שהפכה לסוג של עריצות בירוקרטית, וגם האווירה בישראל שמרחיקה מפה אנשים וחברות. אלה הסיבות לכך שתוך 6 שנים רק 6 שנים! מ-2006 עד 2012 - ישראל הצליחה להידרדר מהמקום ה-14 בדירוג התחרותיות העולמי, למקום ה-26.

זה בורח לנו מבין האצבעות עכשיו

זה הגרף היחיד שאני עומד להעלות פה, מפני שבעיני זה לא פחות מנורא ואיום, מפני שזה אומר שאנחנו מאבדים את היתרון היחסי שלנו בקצב מבהיל. זה בורח לנו מבין האצבעות עכשיו, לא בעתיד, ואנחנו צריכים לעשת משהו עכשיו, לא בעתיד. אנחנו צריכים תוכנית איסטרטגית, ואנחנו צריכים אותה מהר. אנחנו צריכים לקחת את החזון של חברה המבוססת על חדשנות ולבנות סביבו את כל החברה הישראלית והכלכלה הישראלית.

יש ארבעה גורמים שהסינרגיה ביניהם מייצרת חדשנות: תשתיות, חינוך, הון אנושי והון זמין. בואו נלך אחד אחד. תשתיות לחדשנות: - ישראל היום היא לא מדינה דיגיטלית. אנחנו צריכים לזרז את פריסת הסיבים האופטיים על כל המדינה ואנחנו צריכים לעבור לדור-4 בסלולר. לא יכול להיות שחברות בינלאומיות נמנעות מלהביא הנה פרוייקטים גדולים של פיתוח רק כי אין פה תשתית של דור-4 או פריסה מספקת של אינטרנט אולטרה-מהיר. בטווח הארוך, זה יהרוג את התעשייה. והמדינה כמובן לא עוזרת.

המצב היום הוא שבמשרד ראש הממשלה יש את מיזם "ישראל דיגיטלית", במשרד האוצר יש את "אגף התקשוב הממשלתי", במשרד הכלכלה את המדען הראשי, במשרד המדע, הטכנולוגייה והחלל את סוכנות החלל שעוסקת בלוויינים, את מועצת המו"פ שמייעצת לממשלה בנושאי מחקר ופיתוח אזרחי ואת המחקרים בתחום המחשב והסייבר. וכל זה עוד לפני שדיברתי על 8200 ועל מערך הסייבר הצבאי. זה אבסורד ניהולי, וזה משתק אותנו. מה שצריך לעשות במקום זה וזה מה שנעשה זה לאחד את כל הגופים האלה במקום אחד, לייצר פלטפורמה אחת לכל המדינה, ואז לתת עדיפות תקציבית וארגונית לתקשוב והנגשה של כל שירותי הממשלה לאזרחיה. החל ממערכת המיסוי וכלה באישורי בניה.

במקביל יש לנו עוד כלי, שנקרא הטבות מס, ולא יעזרו לכל הפופוליסטים כל הצעקות, אנחנו נשתמש בו. כי כשנכנסתי לתפקיד גיליתי שמפעל של אינטל, שהיה אמור לקום בדרום הארץ, עבר במקום זה לאירלנד. למה? כי באירלנד נתנו להם הטבות מס טובות יותר מאתנו. אז הצעקנים היו מאושרים אבל אנחנו הפסדנו מקומות עבודה, ואת החיבור שלנו לשפיץ הטכנולוגי העולמי, ואת ההזדמנות לפתח את הפריפריה, ואלפי עובדי מעגל שני שמשלמים מיסים.

להמשיך בהטבות המס לחברות הבינ"ל

צריך להשגיח על הטבות המס לחברות הגדולות, צריך לייצר מנגנוני בדיקה ויעילות טובים יותר, אבל צריך להמשיך להשתמש בהטבות המס כדי להמשיך להביא הנה את אינטל וסיסקו וסימנס וגוגל, כי גם זה מה שעושה אותנו חדשניים, היחסים האלה עם החברות הטכנולוגיות המובילות בעולם.

כלכלה טובה לפני הכל היא הזכות למצות את הפוטנציאל האישי שלך. זה הדבר הכי בסיסי בלהיות אזרח. זה מופיע במגילת העצמאות, "מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה." לטובת כל תושביה! במקרה הזה, המיקרו והמאקרו זהים. מה צריך כל אדם כדי להרגיש שהוא ממצה את הפוטנציאל האישי שלו? השכלה, הון זמין כדי לצאת לדרך, תשתיות, נגישות בינלאומית ועוד משהו שאיש אינו יודע איך לכמת אותו אבל הוא חיוני. הוא צריך להרגיש שמעריכים אותו, ושרואים אותו, שהוא לא שקוף. זה נכון כשהוא מחפש משקיעים, זה נכון כשהוא יושב בשורה האחרונה בכיתה בפריפריה והמורה מתעלם מקיומו.

וגם אם כל התנאים מתמלאים, יש עוד מרכיב אחד שמאפשר לאנשים למצות את הפוטנציאל שלהם ולמדינות להתפתח וזו תחושה יסודית של הצלחה, ושל גאווה. זה הוכח אלף פעם באלף מחקרים, אנשים שמרגישים שהם חלק מארגון מצליח מתאמצים יותר ומצליחים יותר.

מה שמחזיר אותנו לתחילת הדיון. כי החדשנות היא לא המטרה החדשנות היא הכלי. החדשנות המערכתית היא המנוע המשקי שמייצר כלכלה שבה מעמד הביניים הוא המרכז, ומעמד הביניים מרוויח יותר ויוקר המחיה לא דורס אותו. "איכות חיים" זה דבר רחב, בעיני עולם שבו נשים מרוויחות פחות או אין זכויות להומואים ולסביות, הוא עולם שבו איכות חיי נפגעת, אבל איכות חיים מתחילה בדבר הרבה יותר פשוט. היא מתחילה בזה שאנשים גומרים את החודש. שהם מרוויחים מספיק ואפילו אחרי שהם גמרו לשלם משכנתא או שכר דירה, הם עדיין גומרים את החודש.

כדי שזה יתממש לא מספיק שנייצר פה את התשתית המתאימה לחדשנות, אנחנו צריכים גם לספק את התשתית המתאימה לחיים טובים. זה יקרה אם נגיע למצב שמערכת המיסוי הישראלית תדאג לזה שמעמד הביניים יהיה הנהנה הראשון מהצלחותיה של חברת החדשנות; אם ננצל את הגז הטבעי שמצאנו לא בשביל להגדיל את הבירוקרטיה הממשלתית, אלא כדי לעבור ממדינה המבוססת על דלקים יקרים ומזהמים, למדינה ירוקה, וזולה יותר, שמשתמשת בכספי הגז כדי לפתוח מעונות יום ובתי ספר ולשפר את מערכי הבריאות והרווחה; אם ננהל מלחמה חסרת פשרות נגד יוקר המחיה בישראל באמצעות הסרת מכסים, פתיחת השוק לתחרות אמיתית, מאבק נחוש בהון השחור וטיפול עקבי וחסר פשרות במשבר הדיור הישראלי.

לדאוג, לשם שינוי, שהישראלים יהנו מפירות הצלחתם

התפקיד שלנו של הממשלה הוא לטפל בשני צידי המשוואה הזו: לדאוג לזה שבאמצעות הטמעת החדשנות המערכתית נאפשר לישראלים להצליח הרבה יותר ממה שהם הצליחו עד היום, ולדאוג לזה שהפעם לשם שינוי הם גם יהנו מפירות ההצלחה שלהם.

אנחנו רוצים ויכולים - להיות המדינה המובילה בעולם בחדשנות. אתם יודעים שאנחנו יכולים. זה היה נכון בעבר. יש לנו את התנאים, יש לנו את הרצון, כל מה שהיינו זקוקים לו זו המפה. אנחנו רוצים ויכולים - עד סוף העשור להיות אחת מעשר המדינות המובילות במונחי ייצוא והכנסה לנפש.

אנחנו רוצים ויכולים להיות חברת מופת צודקת יותר, וחברת מופת היא חברה שבה לכל אדם יש הזדמנות הוגנת גם להצליח וגם להינות מפירות ההצלחה שלו.

הנאום הזה הוא על כלכלה ואני נושא בתפקיד כלכלי, אז אני אומר לכם שאין דבר כלכלי יותר מחברה שפויה, נאורה, הוגנת, שומרת חוק, לא גזענית, שוחרת שלום, שבה אתה יכול להיות לשמור על הציביון שלך גיי או סטרייט, גבר או אשה, יהודי או ערבי, דתי או חילוני ועדיין לדעת שזה לא ימנע ממך שום הזדמנות. אפילו לא אחת.