באחד מרחובות תל אביב, בבניין שעבר חיזוק ושיפוץ במסגרת פרויקט תמ"א 38, התפתח סכסוך מר בין בעלי הדירות ליזמית שנשכרה לבצע את העבודות. התושבים קיוו לסיים תקופה ארוכה של אבק, רעש ומפגעי בנייה, ולקבל את הרכוש המשותף המובטח, אך מצאו עצמם ממתינים חודשים ארוכים במיוחד למסירת החניון, שנחשב חלק חיוני מאיכות חייהם בעיר שבה מצוקת החניה היא עניין יום־יומי. לטענתם, היזמית התרשלה, לא עמדה בלוחות הזמנים, והותירה אותם מתוסכלים. מנגד טענה החברה כי לא יכלה לעמוד במועד בשל גורמים חיצוניים, ובראשם עיכובים בעירייה ובחברת החשמל, בייחוד בצל מגפת הקורונה. הפרשה התגלגלה לבית המשפט, ובאחרונה ניתן פסק דין מקיף על ידי השופט יאיר דלוגין, שקיבל את מלוא טענות הדיירים וחייב את היזמית לשלם להם פיצוי מוסכם בסכום כולל של 500 אלף שקל, בתוספת ריבית והוצאות משפט.

כדי להבין את עומק המחלוקת, יש לחזור ל-2013, אז נחתם הסכם בין בעלי הדירות בבניין לבין אס.או.קיי יזמות (1995). ההסכם קבע כי החברה תחזק ותשפץ את המבנה, ובתמורה תקבל זכויות לבניית תשע דירות נוספות. בהמשך, ב-2017, נחתם גם הסכם ליווי פיננסי, שבו שותפו התובעים והגורמים המממנים. ההסכם כלל לוחות זמנים ברורים - תחילת העבודות בתוך פרק זמן קבוע מסוים, והשלמתן בתוך 24 חודשים לכל היותר. לטענת הדיירים, היה על היזמית לסיים את העבודות עד תחילת 2020. בפועל, טופס 4 - המסמך שמעיד על סיום הבנייה - התקבל רק במאי 2021, ואישור המפקח על סיום העבודות ניתן ביוני אותה שנה. "הנתבעת השלימה את התחייבויותיה באיחור ניכר, הרבה מעבר למועדים שנקבעו בהסכם", כתב השופט דלוגין.

בכתב ההגנה ניסתה החברה לטעון כי לא נפל פגם בהתנהלותה. לדבריה, עיקר הרכוש המשותף נמסר לדיירים עוד ב-2020, וכי רק החניון התעכב במסירה. היא ייחסה את האיחור לעיכובים מצד חברת החשמל, שנדרשה להעתיק עמוד מתח גבוה, ולעיכובים נוספים ברשויות המקומיות בתקופת הקורונה. עוד היא הוסיפה כי, "סעיף 8.10 להסכם קובע במפורש שעיכוב מצד רשויות או חברת החשמל שלא נובע ממעשה או מחדל של היזם לא יהווה הפרה".

במשך שנתיים החברה לא פעלה בנושא

ואולם בית המשפט לא התרשם מהטענות. השופט דלוגין בחן את הראיות, וקבע כי כבר בנובמבר 2018 הוצא ליזמית חשבון לתשלום עבור העתקת עמוד התאורה בכניסה לחניון. ההיתר לשינויים נדרש אף הוא באותה תקופה, אך במשך כשנתיים - עד דצמבר 2020 - החברה לא עשתה שום דבר ממשי לקידום הנושא. "הפער בן השנתיים שבו לא פעלה הנתבעת, די בו כדי לדחות את טענותיה", הוא קבע.

• כשהגירושים פוגשים את ההתחדשות העירונית
• חברה בפירוק טענה לאפליה - המפקח הכריע
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בחקירתה הודתה בעלת החברה, שרון קטקו, כי הבעיה נבעה מהחלטת החברה לשנות את מיקום הכניסה לחניון, לאחר שהתברר בשטח כי התכנון המקורי אינו ישים. אלא שלדברי השופט, האחריות כולה רובצת לפתחה של היזמית. הוא כתב בפסק הדין שפורסם כי, "לו בדקה הנתבעת בשטח את המגרש לפני חתימת ההסכם או לפני הגשת הבקשה להיתר הראשון, היתה מגלה מבעוד מועד את הבעיה ומונעת את העיכוב". השופט הדגיש כי קבלן הפועל בישראל אינו יכול לטעון להפתעה מכך שרשויות המדינה אינן פועלות במהירות. "ידוע לכל קבלן כי אישורי רשויות עלולים להתעכב. הנתבעת לקחה על עצמה לוחות זמנים והיתה צריכה להביא בחשבון אפשרות של סחבת. אין בעיכוב שכזה כדי להוות כוח עליון", הוא כתב בהכרעת הדין.