בינואר 2017 מצא את עצמו טל ארביב עומד בפני החלטה לא פשוטה. חברו, עו״ד אלי שיליאן, פנה אליו בבקשה יוצאת דופן: לסייע לקרובת משפחתו, קרין ספיר ביטון, שנקלעה לקשיים מול הבנק הבינלאומי הראשון. הבנק כבר פתח תיק הוצאה לפועל למימוש דירה ברמת גן, שבה החזיקה ביטון ברבע מהזכויות, ועמד לפנות את אמה, מרים, שהתגוררה באחת היחידות. התנאי שהציבה ביטון למכירת חלקה היה ברור - בתוך ימים ספורים יש להעביר לבנק כ-191 אלף שקל כדי לסלק את יתרת המשכנתא ולהציל את הדירה ממימוש. באותם ימים הדירה היתה רחוקה ממצב מושלם: היא נשאה עיקולים רבים, הזכויות בה עדיין לא נרשמו על שם ביטון ובעלה לשעבר משה, היה צו הריסה בגין בנייה בלתי חוקית, והתשתיות שלה סבלו מרטיבות ובעיות חשמל ואינסטלציה. למרות ההתלבטות, ארביב נענה להצעה, מתוך הבנה שמדובר לא רק בעסקה כלכלית אלא במעשה הומניטרי - מניעת פינוי של אשה מביתה.

ההסכם נחתם ב־25 בינואר 2017. נקבע כי ארביב ישלם 300 אלף שקל, מתוכם יעבור הסכום הנדרש לבנק והיתרה תועבר לביטון. מרים חתמה בשולי ההסכם והצהירה על שיתוף פעולה ברישום הזכויות. לבקשת ביטון, ההסכם נשמר בסוד, כדי שבעלה לשעבר לא יידע. בתוך ימים ארביב העביר את מלוא הכספים, בתחילה לבנק, ואחר כך לחשבונו של פנחס, בן זוגה של ביטון, מכיוון  שחשבונה היה מעוקל. הוא אף ויתר על שני מועדי שכר דירה ראשונים לטובתה, כדי להקל על מצבה הכלכלי.

ביוני אותה שנה העבירה ביטון את מפתחות היחידה לארביב, וזה החל לגבות את דמי השכירות ולהחזיק בנכס. במשך חמש שנים לא נשמעה מצדה שום טענה, ובמהלך התקופה השקיע ארביב עשרות אלפי שקלים בשיפוץ ובתיקון הליקויים. אפילו כשביטון ובעלה ביקשו ממנו הלוואות נוספות, הוא נעתר פעם אחת, אך כשסירב להמשיך לסייע - חל המפנה.

ביוני 2021 קיבל עו״ד שיליאן מכתב מבא כוחה של ביטון, שבו נטען כי היא מעולם לא מכרה את זכויותיה. בהמשך טענה ביטון בבית המשפט כי ההסכם נחתם תחת עושק, מרמה והטעיה. לדבריה, שיליאן וארביב הציגו בפניה מצג שווא כאילו אין דרך אחרת למנוע את הפינוי, בעוד בפועל ניתן היה להמשיך לשלם את המשכנתא מתוך שכר הדירה. היא הוסיפה כי המחיר, 300 אלף שקל, היה נמוך בהרבה מערך השוק, וכי היא לא הבינה על מה חתמה, לא קיבלה עותק מההסכם ולא היתה מיוצגת.

• הלוואה של מכר כמעט הובילה לעיקול הבית של זוג
• מבצע ענק: רשות המסים גבתה חובות של יותר מ-194 מיליון שקל במבצע שערכה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופט נפתלי שילה בחן את גרסאות הצדדים והעדים, ודחה את טענות ההגנה אחת לאחת. הוא קבע כי שלושת התנאים לעילת עושק - מצוקה, ניצול ותנאי חוזה גרועים - לא התקיימו. "הנתבעת לא הוכיחה שהיתה במצוקה כזו שהסיטה את שיקול דעתה", ציין, והוסיף כי דווקא היא ופנחס היו אלה שפנו לשיליאן והציעו את העסקה במחיר שקבעו בעצמם. שיליאן, שהכין את ההסכם ללא תמורה, העיד כי הסביר לביטון את מהותו הן במעמד החתימה והן במועד החתימה של מרים. לדבריו, המניע של ביטון היה רצון אמיתי להציל את אמה מפינוי. ההסכם אף כלל סעיף המפרט את מצב הדירה, לרבות רטיבות, עיקולים וצו הריסה, והגן על זכויותיה של המוכרת.

ביולי 2017 מצאה עצמה מנהלת משאבי אנוש ותיקה עומדת בפני שיחה גורלית עם מנכ"לית החברה שבה העניקה שירותים במשך חמש שנים. עד אז היא ראתה את עצמה חלק בלתי נפרד מהעסק - עם משרד משלה, חותמת אישית, סמכויות ניהוליות ונוכחות קבועה בישיבות הנהלה. היא נכנסה לחברה בתחילת העשור כמנהלת משאבי אנוש חיצונית, במעמד של עצמאית, אך עם הזמן הרחיבה את היקף עבודתה למשרה מלאה ואף יותר מכך. בשיחה באותו יום נמסר לה על סיום ההתקשרות, ובתוך ימים אחדים התפתח מהלך משפטי ממושך, שבסופו קבע בית הדין לעבודה: היו יחסי עבודה, אבל לא מגיעים לה כספים נוספים.

ההתקשרות בין הצדדים נמשכה מיולי 2012 ועד יולי 2017. בתחילה נשכרו שירותיה בהיקף של חמישה ימי עבודה בשבוע, חמש שעות בכל יום, בתמורה ל-13 אלף שקל בתוספת מע"מ והחזר הוצאות. כבר בשלב הזה נחתם נספח להסכם שבו הצהירה שאין יחסי עובד-מעסיק, ואף נקבע כי אם בעתיד תוכר כעובדת, השכר הקובע יהיה 10,400 שקל. במהלך השנים גדל היקף השעות, וגם התמורה: מ-15 אלף שקל ב-2013 ועד ל-18 אלף שקל ב-2016, עבור 105 שעות חודשיות, בתוספת תשלום נפרד לשעות עודפות.

העובדת לשעבר טענה כי בפועל מילאה תפקידים זהים לאלה של שכירים בחברה, ואף מעבר לכך. היא ניהלה עובדים, ישבה בישיבות הנהלה, היתה כפופה ישירות למנכ"לית, ולטענתה עבדה לא אחת מעבר למשרה מלאה. לדבריה, החל ממועד מסוים הפסיקה לעבוד מול לקוחות אחרים ועסקה אך ורק בעבודת החברה. בנוסף, לטענתה, פיטוריה נעשו תוך פגיעה בזכותה לשימוע ותוך הפלייתה מחמת טיפולי פוריות שבהם היתה מצויה באותה העת.

אין בסיס לחיוב נוסף

מנגד, טענה החברה כי מלכתחילה מדובר היה בהתקשרות לפי בקשתה, במעמד של עצמאית, כחלק מעסק משלה, וכי לאורך השנים המשיכה לתת שירותים ללקוחות נוספים. עוד נטען כי התמורה ששולמה לה עלתה בעשרות אחוזים ואף יותר על שכרם של מנהלים שכירים בדרג דומה, כך שגם אם יוכרו יחסי עבודה, אין בסיס לחיוב נוסף. החברה הוסיפה כי סיום ההתקשרות נעשה בעקבות שינוי ארגוני ותלונות חמורות על התנהלותה, ולא בשל טיפולי פוריות.

• אחרי 40 שנות חשיפה לקרינה - ניצחון לעובדת הרנטגן
• "לא כל עוגמת נפש היא התעמרות": נדחתה תביעת עובד רשות המסים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופטת ערמונית מעודד, שישבה בהרכב של בית הדין לעבודה בתל אביב לצד נציגי ציבור, בחנה את הראיות והעדויות בהרחבה. היא קבעה כי במבחני הפסיקה, ובראשם מבחן ההשתלבות, מתקיימים מרבית הסממנים של יחסי עובד-מעסיק: התובעת השתלבה במערך הליבה של החברה, קיבלה משרד, ציוד וחותמת אישית, נדרשה למסגרת שעות קבועה ולדיווח שוטף, השתתפה בפעילות הארגונית והיתה תלויה כלכלית בהתקשרות. גם העובדה שהתשלומים נעשו כנגד חשבוניות לא הכריעה את הכף לטובת מעמד עצמאי. "מרבית הסממנים מצביעים במובהק על קיומם של יחסי עבודה", נכתב בפסק הדין.