רכשה דירה עם הוריה - בן הזוג דרש מחצית מהזכויות
התובע והנתבעת חיו יחד כידועים בציבור 16 שנה. במהלך חייהם המשותפים, הם גרו בדירה שנרכשה ב-2002 על ידי האשה והוריה, כשהדירה נרשמה על שם שלושתם – האשה, אביה ואמה – בחלקים שווים. לאחר הפרידה, הגיש האיש תביעה שבמסגרתה דרש לקבל 900 אלף שקל - מחצית
מהזכויות בדירה. בנוסף, הוא דרש לקבל דמי שימוש בגין מגוריה של האשה בדירה מאז הפרידה, וחלק ממחיר מכירת רכב ששייך לאשה
בית המשפט לענייני משפחה באשדוד הכריע באחרונה בסוגיה סבוכה הנוגעת לזכויות רכושיות בין בני זוג לשעבר, שחיו כידועים בציבור במשך קרוב לשני עשורים. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת עפרה גיא, קובע כי הגבר, שתבע מחצית מהזכויות בדירת מגוריהם, אינו זכאי לקבל אותן.
התובע והנתבעת חיו יחד כידועים בציבור ממאי 2003 ועד דצמבר 2019, ואף הביאו לעולם שתי בנות משותפות. במהלך חייהם המשותפים, התגוררו בני הזוג בדירה שנרכשה ב-2002 על ידי האשה והוריה, כשהדירה נרשמה על שם שלושתם – האשה, אביה ואמה – בחלקים שווים.
התובע: בעת רכישת הדירה הוסכם שהיא תהיה בבעלות בני הזוג
לאחר הפרידה, הגיש האיש תביעה שבמסגרתה דרש לקבל 900 אלף שקל - סכום שלטענתו משקף מחצית מהזכויות בדירה. בנוסף, הוא דרש לקבל דמי שימוש בגין מגוריה של האשה בדירה מאז הפרידה, איזון במיטלטלין וחלק ממחיר מכירת רכב ששייך לאשה.
לטענת האיש, בעת רכישת הדירה הוסכם בינו לבין האשה והוריה כי הדירה תהיה בבעלות בני הזוג, ובלבד שהם יישאו בתשלומי המשכנתא. לדבריו, לא היתה כדאיות כלכלית לרשום את המשכנתא על שמם בשל הטבות שקיבלו הורי האשה כעולים חדשים. לטענתו, מכיוון שהוא ואשתו נשאו יחד בתשלומי המשכנתא במשך שנות חייהם המשותפים, הוא זכאי למחצית מהדירה.
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
האשה מצדה, טענה כי האיש מעולם לא שילם את המשכנתא, וכי מי שנשאו בתשלומים היו היא, הוריה ואף סבתה, שהתגוררה עמם בדירה. לדבריה, במהלך השנים התובע נמנע מלקחת חלק משמעותי בתשלומי הבית, והעדיף להשקיע את הכנסותיו בעסקיו הפרטיים. "האיש התחמק מלשלם חשבונות בטענה שאינו צריך לממן את משפחתי", טענה האשה בבית המשפט. עוד היא ציינה כי כשחלתה בסרטן ב-2017, היא נאלצה להסתמך על כספים מהדודה שלה כדי לכסות תשלומים, שכן בן זוגה סירב לסייע.
השופטת גיא דחתה את תביעת הגבר על הסף, תוך שהיא קובעת כי לא הוכיח את זכאותו לזכויות בדירה. "הרישום בפנקס המקרקעין הוא ראיה חותכת לתוכן הזכויות בנכס", ציינה השופטת. היא אף הוסיפה כי האיש לא הציג כל ראיה לכך שהוסכם עמו על העברת זכויות בדירה בתנאי תשלום המשכנתא.
עוד קבעה השופטת כי גם אם היה מוכח שהתובע שילם חלק מתשלומי המשכנתא – מה שלא הוכח – הרי שלא היה בכך כדי להקנות לו זכויות קנייניות בדירה. "חזקה על מי שטוען לשיתוף בזכויותיו של אחר כי עליו להציג ראיות מוצקות, מה שלא נעשה במקרה זה", נכתב בפסק הדין שפורסם.
- מה גובר - מינוי בן ממשיך או צוואה?
- המבוטחת הודתה ששיקרה - וזכתה בכיסוי ביטוחי
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
בנוסף, נדחתה טענתו של האיש שלפיה חזקת השיתוף צריכה לחול על הדירה בשל מערכת היחסים הארוכה ביניהם. השופטת קבעה בהכרעתה כי, "מגורים משותפים אינם מהווים כשלעצמם ראיה לכוונת שיתוף ספציפית בדירה, בייחוד כאשר לא הייתה ביניהם שותפות כלכלית כוללת".
התובע נמנע מלהביא עדים רלוונטיים
במהלך ההליך, ביקר בית המשפט את העובדה שהתובע נמנע מלהציג אסמכתאות לתשלומים ששולמו על ידו. בנוסף, כשנדרש להביא עדויות לתמיכה בטענותיו, הוא נמנע מלהביא עדים רלוונטיים, כמו דודו שלטענתו שילם חלק מהמשכנתא עבורו. "אי הבאת עד משמעותי מחזקת את המסקנה כי עדותו הייתה עלולה להזיק למגיש התביעה", נכתב בפסק הדין.
האם תביעות נוספות של האיש נדחו?
כן, בית המשפט דחה גם את דרישותיו לקבלת דמי שימוש, איזון מיטלטלין, וחלק ממחיר מכירת הרכב.
מה יכולה להיות השלכה של פסק הדין על מקרים דומים?
הפסיקה מחזקת את הצורך בראיות חותכות לכוונת שיתוף, ומדגישה כי מגורים משותפים לבדם אינם מקנים זכויות בנכס.
במקרה אחר, בפסק דין בע"מ 1983/23, קבע בית המשפט העליון כי כשאין ראיות מובהקות לכוונת שיתוף, לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף באופן אוטומטי. בפסק דין נוסף, ע"א 806/93 הדרי נגד הדרי, נפסק כי מגורים משותפים אינם מספיקים כדי להקנות זכויות בדירה, וכי יש צורך בכוונת שיתוף מפורשת.
- 1.אנונימי 26/02/2025 12:52הגב לתגובה זווהגבר היה בעל הדירה והאישה היתה תובעת לסכום ששוה למחצית הדירה מעניין אז מה בית המשפט היה פוסק
המלווה דרש כמעט מיליון שקל - ביהמ"ש הכיר רק בכ-60 אלף
פסק דין בפרשה של הלוואות במינימרקט ממודיעין קובע כי מלווה חוץ־בנקאי, שדרש מהלווה כ-900 אלף שקל בטענה לחוב תופח וריביות, הצליח להוכיח רק שבריר מהסכום. לאחר שנים של התדיינות, בית משפט השלום בפתח תקווה ביטל את ההסכם החוץ־בנקאי וקבע כי יש להשיב למלווה רק
את סכום הקרן שנמצא כמשולם חלקית. השופטת הזהירה מהיעדר תיאום מסמכי הלוואה ומהסתמכות על צ'קים שנועדו לשמש בטוחה בלבד
הסיפור הבא, שהגיע אל שולחנה של השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, נוצר מתוך מצוקה כלכלית יומיומית, כזו שמוכרת היטב לעסקים קטנים בישראל. בין מדפי מינימרקט צנוע במודיעין התפתח קשר שהחל כעזרה לכאורה בין מכרים בבית הכנסת, והסתיים בשורה ארוכה של תיקי הוצאה לפועל, טענות על ריבית נשך, האשמות הדדיות וחוב נטען שהתנפח עד לכ-900 אלף שקל. אלא שבית המשפט קבע בסופו של דבר כי כל שניתן להוכיח הוא יתרה של כ-60 אלף שקל בלבד.
ההליך המשפטי, שכלל שתי תביעות שטריות (תביעות להוצאה לפועל על סמך שטר, למשל צ'ק) שאוחדו, עסק ביחסי מלווה־לווה שנמשכו שנים. התובע, חיים אוזן, טען כי העניק לנתבע, ישראל מיכאל אביב, הלוואות חוץ־בנקאיות בהיקפים גדולים, וכי כנגד אותן הלוואות הופקדו בידיו צ'קים שנועדו להבטיח את ההחזר שלהן. לטענתו, מרגע שהנתבע הפסיק לפרוע את החוב, פנה לביצוע הצ'קים בלשכת ההוצאה לפועל. אלא שהנתבע טען מנגד כי מדובר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה המינימרקט שבו עבד הוא זה שנזקק לעזרה תזרימית, וכי התובע הוא שפעל לאורך השנים בניגוד לדין, ללא כל הסכם הלוואה מסודר ומתוך גביית ריביות מופרזות.
במרכז הסיפור עמדו שלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד הנתבע, בסכום מצטבר של 670,400 שקל. לאחר פתיחת התיקים ביקש הנתבע, ב-2018, להכריז עליו חייב מוגבל ולהיכנס להליך איחוד תיקים. רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיש התנגדות לביצועי השטרות - ובית המשפט, בהחלטה מוקדמת של רשם בכיר, העניק לו רשות להתגונן. כשהתיק הגיע לשלב ההוכחות, הציג התובע גרסה שלפיה הכיר את הנתבע בבית הכנסת, שם סיפר לו האחרון כי הוא בעליו של מינימרקט עם מחזורי פעילות נרחבים. התובע סיפק לו שירותי פריטת המחאות, הפנה אותו לאדם נוסף שעסק בצ'יינג', ואף טען כי שימש ערב להלוואות שקיבל הנתבע מאותו גורם. לדבריו, החוב תפח והלך עם השנים, ובעת פתיחת ההליכים הגיע לסכומים גבוהים מאוד.
המשיך להחזיק צ'קים של בטוחות גם אחרי ביצוע התשלומים
מנגד, טען הנתבע כי תחילה פנה אליו התובע כדי לסייע למינימרקט בתקופת קושי, כשבעליו הקודמים של העסק הם אלה שעמדו במרכז העסקה. רק מאוחר יותר הוא רכש את המינימרקט לעצמו ונטל על עצמו גם חלק מחובותיו, אך לטענתו הוא החזיר לתובע סכומים משמעותיים, בעוד שהתובע המשיך להחזיק צ'קים שניתנו לו כביטחונות ולא השיב אותם גם לאחר שהתשלומים בוצעו. בנוסף, הוא טען כי התובע גבה ממנו ריביות העולות בהרבה על המותר בחוק.
- הלוואה חוץ בנקאית: מתי זו האופציה הנכונה עבורכם?
- הלוואה מחברת אשראי חוץ בנקאי? תקראו לפני שאתם לוקחים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הכלים המשפטיים הבולטים בתיק היה תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. התובע טען כי החוק אינו חל, משום שההלוואות ניתנו כביכול לתאגיד שהוא המינימרקט, אך השופטת קבעה כי קו טענתו מנוגד לגרסתו שלו לאורך ההליך, שבה הדגיש כי ההלוואות ניתנו לנתבע כאדם פרטי. מאחר שהלווה אינו תאגיד, החוק חל במלואו.
המבוטחת הודתה ששיקרה - ועדיין זכתה בכיסוי ביטוחי
אשה שהודתה לחוקר הביטוח כי שיקרה וטענה שבעלה נהג ברכב, הצליחה להוכיח כי למרות השקר, לא היתה לה כוונת מרמה. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את הערעור איילון, שקבעה שאין כיסוי ביטוחי בשל "הודעה כוזבת". השופטים קבעו כי חששה של המבוטחת מתשלום ההשתתפות העצמית
אינו שקול לכוונה להונות, והזהירו את חברות הביטוח מפני שימוש מרחיב מדי בטענת "מרמה"
בבוקר חורפי אחד בינואר 2023 התרחשה תאונת רכב פשוטה בנתיבות. רכב של פסיפיק רכב ותחבורה נפגע מרכב פרטי שיצא מחניה בנסיעה לאחור. לכאורה מדובר בעוד תיק ביטוחי שגרתי, אך מה שנראה תחילה כעניין טכני נהפך לפרשה משפטית עקרונית, שבמרכזה השאלה: האם שקר אחד קטן, גם אם נובע מחשש כלכלי, יכול לשלול מהמבוטח את צדקו? הנהגת, סיון פרץ, לא הכחישה כי הייתה מעורבת בתאונה, אך בהמשך שינתה את גרסתה וסיפרה לחוקר מטעם חברת הביטוח איילון כי בעלה הוא זה שנהג ברכב. מה שנראה בעיני חברת הביטוח כניסיון להונות, התברר בבית המשפט כמעידה אנושית שנבעה מחשש לשלם את ההשתתפות העצמית.
בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט אבי שליו, תיאר בית המשפט כיצד התגלגלה הפרשה. פרץ, שבאותו יום חזרה מטיפול רפואי עם בנה בן השלוש, יצאה מהחניה ופגעה ברכב החונה של פסיפיק. נהג הרכב הנפגע העיד כי ראה את פרץ יוצאת ממושב הנהג ומחליפה עמו פרטים, ואף חתמה לו על אישור שבו הודתה באחריותה. גם עובדת החברה אישרה בהקלטה סמוכה לאירוע כי פרץ היא זו שנהגה.
בחקירה הראשונה שקיימה עם חוקר חברת הביטוח, אישרה פרץ את הדברים במפורש. אלא שבחלוף זמן קצר יזמה שיחה נוספת, שבה שינתה את גרסתה וטענה כי בעלה היה מאחורי ההגה. היא הודתה מאוחר יותר כי עשתה זאת מחשש שתיאלץ לשלם את ההשתתפות העצמית, בעוד שבעלה, שעבד אצל המעסיקה שביטחה את הרכב, היה פטור מכך. בית המשפט התרשם מכנות דבריה. "נחזה שתכלית ההודעה הכוזבת היתה חששה לשאת בהשתתפות עצמית", כתב השופט שליו בפסק הדין שפורסם, והוסיף כי גרסתה נתמכת בהודעת ווטסאפ ששלחה לבעלה מיד אחרי התאונה, שבה תיארה כיצד בנה הקטן בכה והסיח את דעתה. גם בעלה העיד כי לא היה ברכב בזמן התאונה, והדברים נראו אמינים בעיני בית המשפט.
"העובדה שהתברר בדיעבד שהמבוטחת כן זכאית לכיסוי אינה רלוונטית"
באיילון ראו את הדברים אחרת. מבחינתם מדובר במעשה חמור של מסירת פרטים כוזבים "במטרה להוציא כספים שלא כדין", כהגדרתם. לטענתם, ברגע שהמבוטחת הודתה ששיקרה, אין לה עוד זכות לקבל כיסוי ביטוחי, גם אם בדיעבד הוכח שהיא דווקא זו שנהגה ברכב. החברה הסתמכה על סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שקובע כי אם מבוטח מוסר עובדות כוזבות "בכוונת מרמה", המבטח פטור מחבותו. איילון טענה כי שלושת התנאים הדרושים לסעיף מתקיימים: נמסרו עובדות כוזבות, המבוטחת ידעה שהן אינן נכונות, והדבר נעשה כדי להפיק רווח כספי. "העובדה שהתברר בדיעבד שהמבוטחת כן זכאית לכיסוי אינה רלוונטית", טענה החברה, "משום שתכלית הסעיף היא להרתיע מפני מרמה ולהגן על מערכת היחסים בין מבטח למבוטח".
- פנתה לטיפול רק אחרי חודשיים - ותוכר בביטוח לאומי
- נפילה ממשאית אשפה הוכרה כתאונת דרכים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית משפט השלום לא קיבל את טענותיה. השופט שליו קבע בהכרעתו כי, "אין מקום להפעיל את חזקת השקר נגד הנתבעת", מכיוון שהמניע שלה לא היה מרמה אלא בלבול וחשש כספי. בעקבות כך, הוא חייב את איילון לשלם את מלוא הפיצוי בגין הנזק - 4,954 שקל, בצירוף ריבית, הצמדה ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 2,500 שקל.
