רכשה דירה עם הוריה - בן הזוג דרש מחצית מהזכויות
התובע והנתבעת חיו יחד כידועים בציבור 16 שנה. במהלך חייהם המשותפים, הם גרו בדירה שנרכשה ב-2002 על ידי האשה והוריה, כשהדירה נרשמה על שם שלושתם – האשה, אביה ואמה – בחלקים שווים. לאחר הפרידה, הגיש האיש תביעה שבמסגרתה דרש לקבל 900 אלף שקל - מחצית
מהזכויות בדירה. בנוסף, הוא דרש לקבל דמי שימוש בגין מגוריה של האשה בדירה מאז הפרידה, וחלק ממחיר מכירת רכב ששייך לאשה
בית המשפט לענייני משפחה באשדוד הכריע באחרונה בסוגיה סבוכה הנוגעת לזכויות רכושיות בין בני זוג לשעבר, שחיו כידועים בציבור במשך קרוב לשני עשורים. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת עפרה גיא, קובע כי הגבר, שתבע מחצית מהזכויות בדירת מגוריהם, אינו זכאי לקבל אותן.
התובע והנתבעת חיו יחד כידועים בציבור ממאי 2003 ועד דצמבר 2019, ואף הביאו לעולם שתי בנות משותפות. במהלך חייהם המשותפים, התגוררו בני הזוג בדירה שנרכשה ב-2002 על ידי האשה והוריה, כשהדירה נרשמה על שם שלושתם – האשה, אביה ואמה – בחלקים שווים.
התובע: בעת רכישת הדירה הוסכם שהיא תהיה בבעלות בני הזוג
לאחר הפרידה, הגיש האיש תביעה שבמסגרתה דרש לקבל 900 אלף שקל - סכום שלטענתו משקף מחצית מהזכויות בדירה. בנוסף, הוא דרש לקבל דמי שימוש בגין מגוריה של האשה בדירה מאז הפרידה, איזון במיטלטלין וחלק ממחיר מכירת רכב ששייך לאשה.
לטענת האיש, בעת רכישת הדירה הוסכם בינו לבין האשה והוריה כי הדירה תהיה בבעלות בני הזוג, ובלבד שהם יישאו בתשלומי המשכנתא. לדבריו, לא היתה כדאיות כלכלית לרשום את המשכנתא על שמם בשל הטבות שקיבלו הורי האשה כעולים חדשים. לטענתו, מכיוון שהוא ואשתו נשאו יחד בתשלומי המשכנתא במשך שנות חייהם המשותפים, הוא זכאי למחצית מהדירה.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
האשה מצדה, טענה כי האיש מעולם לא שילם את המשכנתא, וכי מי שנשאו בתשלומים היו היא, הוריה ואף סבתה, שהתגוררה עמם בדירה. לדבריה, במהלך השנים התובע נמנע מלקחת חלק משמעותי בתשלומי הבית, והעדיף להשקיע את הכנסותיו בעסקיו הפרטיים. "האיש התחמק מלשלם חשבונות בטענה שאינו צריך לממן את משפחתי", טענה האשה בבית המשפט. עוד היא ציינה כי כשחלתה בסרטן ב-2017, היא נאלצה להסתמך על כספים מהדודה שלה כדי לכסות תשלומים, שכן בן זוגה סירב לסייע.
השופטת גיא דחתה את תביעת הגבר על הסף, תוך שהיא קובעת כי לא הוכיח את זכאותו לזכויות בדירה. "הרישום בפנקס המקרקעין הוא ראיה חותכת לתוכן הזכויות בנכס", ציינה השופטת. היא אף הוסיפה כי האיש לא הציג כל ראיה לכך שהוסכם עמו על העברת זכויות בדירה בתנאי תשלום המשכנתא.
עוד קבעה השופטת כי גם אם היה מוכח שהתובע שילם חלק מתשלומי המשכנתא – מה שלא הוכח – הרי שלא היה בכך כדי להקנות לו זכויות קנייניות בדירה. "חזקה על מי שטוען לשיתוף בזכויותיו של אחר כי עליו להציג ראיות מוצקות, מה שלא נעשה במקרה זה", נכתב בפסק הדין שפורסם.
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
בנוסף, נדחתה טענתו של האיש שלפיה חזקת השיתוף צריכה לחול על הדירה בשל מערכת היחסים הארוכה ביניהם. השופטת קבעה בהכרעתה כי, "מגורים משותפים אינם מהווים כשלעצמם ראיה לכוונת שיתוף ספציפית בדירה, בייחוד כאשר לא הייתה ביניהם שותפות כלכלית כוללת".
התובע נמנע מלהביא עדים רלוונטיים
במהלך ההליך, ביקר בית המשפט את העובדה שהתובע נמנע מלהציג אסמכתאות לתשלומים ששולמו על ידו. בנוסף, כשנדרש להביא עדויות לתמיכה בטענותיו, הוא נמנע מלהביא עדים רלוונטיים, כמו דודו שלטענתו שילם חלק מהמשכנתא עבורו. "אי הבאת עד משמעותי מחזקת את המסקנה כי עדותו הייתה עלולה להזיק למגיש התביעה", נכתב בפסק הדין.
האם תביעות נוספות של האיש נדחו?
כן, בית המשפט דחה גם את דרישותיו לקבלת דמי שימוש, איזון מיטלטלין, וחלק ממחיר מכירת הרכב.
מה יכולה להיות השלכה של פסק הדין על מקרים דומים?
הפסיקה מחזקת את הצורך בראיות חותכות לכוונת שיתוף, ומדגישה כי מגורים משותפים לבדם אינם מקנים זכויות בנכס.
במקרה אחר, בפסק דין בע"מ 1983/23, קבע בית המשפט העליון כי כשאין ראיות מובהקות לכוונת שיתוף, לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף באופן אוטומטי. בפסק דין נוסף, ע"א 806/93 הדרי נגד הדרי, נפסק כי מגורים משותפים אינם מספיקים כדי להקנות זכויות בדירה, וכי יש צורך בכוונת שיתוף מפורשת.
- 1.אנונימי 26/02/2025 12:52הגב לתגובה זווהגבר היה בעל הדירה והאישה היתה תובעת לסכום ששוה למחצית הדירה מעניין אז מה בית המשפט היה פוסק
בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים,
והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”
הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.
מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".
הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?
אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.
ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.
צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה
כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך
והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח
הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.
המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.
הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.
לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי
במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.
- הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.
