איסור צבירת חופשה שנתית

סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") קובע: "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות".

בית הדין הארצי פסק, כי על פי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, בעת סיום יחסי עובד מעביד, נצברים לזכות העובד לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. בית הדין קבע, כי לא קיימת סתירה בין קביעה זו לפסיקה שניתנה בעבר (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב, מיום 27.03.2006), אשר שם אין התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת העבודה השוטפת, עובר לסיום העסקתו (ע"ע 547/06 משה כהן נגד ויליאם אנויה, מיום 08.10.2007).

מנוסחו של סעיף 7 לחוק חופשה שנתית עולה, כי החופשה ניתנת לצבירה רק בהסכמת המעסיק. כלומר, על פי סעיף זה, עובד שמעסיקו לא התיר לו לצבור חופשה, לא יהיה זכאי לנצלה בשנים הבאות.

בפסיקה נקבע, כי הסכמת המעסיק חייבת להיות מפורשת. במקרה, שבו לא ניתנה חופשה לעובד, ולא הוכח, כי הוא סירב לקחתה, אין לראות באי לקיחת החופשה צבירת חופשה לא חוקית, או ויתור עליה, או על חלק ממנה, והעובד יהיה זכאי למלוא ימי החופשה, בגין שנת העבודה שבה לא יצא לחופשה, בגבולות תקופת ההתיישנות (דב"ע לא/1-3 בראדון ישראל נ' שמחה ג'רד, פד"ע ב, 121). מפסיקה זו עולה, כי מעסיק, אשר "יושב בחיבוק ידיים", ייראה כמעסיק שהסכים לצבירת חופשה, שכן הוא שנותן חופשה לעובדיו, והעובד חייב להמתין עד שמעסיקו יוציא אותו לחופשה.

מכאן אנו למדים, שניתן פרוש מצמצם לאיסור הצבירה כמשמעו בחוק, המעסיק רשאי לאסור על העובד צבירת חופשה, אולם איסור זה חייב להיות במפורש והמעסיק חייב לנהל מעקב על צבירת החופשה של כל עובד, ולחייב את העובד לצאת ולנצל לפחות שבעה ימי חופשה רצופים בפועל. אין לייחס לעובד רצון לצבירת חופשה על ידי שתיקה ואי עמידה על זכותו לצאת לחופשה. עובד אשר שתק ולא מחה על אי מתן חופשה על ידי מעסיקו, לא יפסיד בשל כך את תקופת החופשה כולה ואף לא את שבעת הימים שהיה עליו לקחתם. איסור צבירת החופשה יחול רק במקרה בו המעסיק ביקש מן העובד לצאת לחופשה והעובד סירב מסיבה שתלויה בו ושאינה סבירה. בכל מקרה אחר בו העובד ביקש לצאת לחופשה ולא נענה, או שלא נאמר דבר בעניין, לא יחול איסור צבירת החופשה והעובד יהיה זכאי למלוא ימי החופשה בגין שנות העבודה שבהן לא יצא לחופשה בגבולות תקופת ההתיישנות.

מנגד, כאשר המעסיק עונה על הכללים שנקבעו בחוק ובפסיקה ופורטו לעיל וצבירת החופשה נעשית מדעת ומתוך רצון מפורש של העובד לדחות את החופשה שניתנה לו, הוא יפסיד את תקופת החופשה שנצברה מעבר לשלוש השנים המלאות האחרונות, בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".