מחקר שיוצג בכנס ספיר: העיתונים תקפו וליגלגו על 'מחאת האמנים' בפרשת אריאל
ארבעת העיתונים היומיים נקטו עמדה בפרשת 'החרם' לכאורה של אמנים על הופעות בהיכל התרבות של אריאל, בחודש אוגוסט. כך עולה ממחקר שערך ארגון 'קשב' ויוצג בכנס כנס ספיר שיתקיים היום (יום ד') ומחר.
את המחקר ערכה חנה גרין, וניהלו שירי אירם ועופר ולודבסקי, עבור 'קשב'. המחקר בחן את 4 העיתונים המובילים - 'ידיעות אחרונות', 'ישראל היום', 'מעריב' ו'הארץ', בתאריכים 29-31 באוגוסט 2010.
הארגון הוקם לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, על ידי קבוצה של אנשי רוח, משפטנים, אנשי אקדמיה וציבור במטרה להגן ולקדם את ערכי הדמוקרטיה בישראל. 'קשב' מפרסם תחקירים, דו"חות מחקר ודפי מידע על מגמות של דה-לגיטימציה כלפי מוסדות הדמוקרטיה, על הסתה ואלימות על רקע אידיאולוגי ועל תפקוד התקשורת בישראל. יש לציין כי הארגון מזוהה עם השמאל הישראלי.
36 אמנים מבקשים: להופיע בתחומי הקו הירוק
ממצאי המחקר מצביעים לדעת עורכיו, כי הסיקור בעיתונים התייחס לביקורת על מפעל ההתנחלויות כמאיימת על החברה, והוציא אותה אל מחוץ למחנה: "התקשורת הישראלית הצטרפה, למעשה, למגמות האנטי-דמוקרטיות הפוקדות בימים אלה את מדינת ישראל", נכתב.
כזכור, באוגוסט 2010 הודיעו התיאטראות הגדולים בישראל על כוונתם להציג בהיכל התרבות החדש באריאל. בעקבות כך פרסמו ב-26 באוגוסט 36 אנשי תיאטרון מכתב הקורא להנהלותיהם לקיים את פעילות התיאטראות בתוך תחומי הקו הירוק, ומודיע על סירובם להופיע באריאל או בכל התנחלות אחרת.
מכתב זה זכה לסיקור רחב בעיתונות המרכזית בישראל. בעקבות מחאת האמנים נגד הופעה מעבר לקו הירוק התעורר גל של תגובת נגד מצד אנשי ציבור, פוליטיקאים ואמנים המתנגדים למחאה. עם פתיחת היכל התרבות בתחילת חודש נובמבר, זכה הנושא שוב להגיע לראש סדר היום הציבורי.
עורכי הסקר טוענים כי "אי אפשר להתעלם מהאווירה הציבורית וההתרחשויות בתקופה בה פורסם המכתב, בעידן של דומיננטיות פוליטיות של הימין בזירה הציבורית והפוליטית בישראל, שנתיים לאחר תום מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה. בתקופה זו התגברו תופעות של דה-לגיטימציה כלפי ישראל בעולם ובמקביל התרבו ההתקפות מבית כלפי משמיעי ביקורת פנימית, עד כדי החלטה להקים ועדת חקירה של הכנסת נגד ארגוני שלום וזכויות אדם".
'ידיעות', 'ישראל היום' ו'מעריב' עם אריאל, 'הארץ' מזגזג
בין היתר נטען במחקר כי כותרות 'ידיעות', 'מעריב' ו'ישראל היום' הבליטו את עמדת המתנגדים למחאת אנשי התיאטרון. ב'ישראל היום' הכותרת הייתה "הם שכחו מי משלם", ובמשנה ציטוט של שרת התרבות לימור לבנת שאמרה כי "אמן שהוא חלק ממוסד הנהנה מתמיכת המדינה לא יכול לבחור את הקהל". ב'ידיעות' הכותרת הייתה "תיאטרון האבסורד", ואילו ב'מעריב' הכותרת הייתה "אמנות נגד סרבנות", וכותרת הגג - "בעקבות עצומת אנשי התיאטרון: עשרות שחקנים, זמרים וזוכי פרס ישראל חתמו על עצומה נגד החרמת אריאל".
המחקר טוען כי עמדת המחאה של אנשי התיאטרון הגיעה פעמים רבות אל כותרות המשנה, אך הכותרות הראשיות של כתבות אלו הביעו זלזול לכאורה בעמדתם וייצגו את העמדה ההפוכה. בין היתר: "35 "טאלנטים" (הגרשיים במקור, א"כ) של התיאטראות בארץ במכתב מחאה: "לא מוכנים להופיע באריאל" שפורסם ב'ישראל היום'. תמיכה בעמדת האמנים, כך נטען במחקר, הייתה רק בשולי הסיקור, בתוך הכתבות ובעמודי הדעות.
וכיצד 'הארץ', הנחשב לעיתון ליברלי עם נטייה לשמאל המדיני, נגע בסוגיית האמנים? "גם הוא לקה בחוסר איזון בהצגת העמדות אך באופן שונה מהעיתונים האחרים", נכתב במחקר, "בימים ראשון ושלישי הודגשה עמדת המוחים, וביום שני הודגשה עמדת המתנגדים".
בין היתר מובאים כותרות שהופיעו בעיתון, כגון "נתניהו גינה את החרם ואיים לפגוע בתקציב התיאטראות", "תושבי אריאל מנסים להסתיר את העלבון", "בתל אביב לא כולם תומכים בחרם", ו"מאיפה מגיע הכסף".
- 3.עופר. 23/03/2011 15:22הגב לתגובה זוהמחקר המוצג בכתבה משקף נכוחה את המציאות התקשורתית בנוגע לניסיון החרם של התיאטראות על אריאל ויישובים אחרים מעבר לקו הירוק. המסקנה הנוקבת הנה שהתקשורת הישראלית הייתה מוטה כנגד האומנים. על כך, אין ככל הנראה ויכוח לאור הממצאים החד-משמעיים שמוצגים במחקר. ואולם, שאלה נוספת שלא הוצגה בכתבה הנה האם מסע החרם והדה-לגיטימציה הפנימי היה נכון וצודק. שאלה מורכבת זו, במידה ותתבסס על המקורות, עשויה להוביל אותנו אל התשובה. ביהדות, לשורש חר"ם יש שתי משמעויות: 1. דבר אסור במגע. 2. דבר קדוש. כך, בעוד האמנים ניסו להציג את אריאל כ"דבר שאסור במגע", היא נהפכה באחת ל"דבר קדוש" שאין לפגוע בו. המסקנה יכולה לשחק לידי שני הצדדים: התומכים בחרם עשויים לטעון כי "אריאל" היא אכן אסורה במגע עקב הימצאותה מעבר לקו הירוק. המתנגדים לחרם יטענו כי הניסיון להציג אותה (את אריאל) ככזו (כאסורה במגע) רק חשף את טבעה האמיתי, של אריאל ומפעל הבנייה בשטחים באופן כללי: קרי, אתרים שחלקם הנם אתרים קדושים שאין לפגוע בהם (החתום מטה קרוב יותר לחברי הקבוצה השנייה). מרתק יהיה לקרוא את המחקר המלא. אנא תתנו לו במה באתר. עופר.
- יצחק 24/03/2011 12:03הגב לתגובה זומה קדוש באריאל, חורבות כפר חרס הפלשתיני?
- עופר 24/03/2011 19:15חיים ידידי, לא הובנתי נכון, ככל הנראה: בעצם האיום בחרם על אריאל, הועלה כל "מפעל ההתנחלות" לדרגת קדושה שאין לפגוע בו. זו הייתה הכוונה. השאלה האם זה נכון או לא, לא נדונה בתגובתי הקודמת.
- 2.חיים 23/03/2011 14:34הגב לתגובה זווהיא לא מייצגת אפילו את השמאל הלאומי אלא את שולי השוליים של השמא הרדיקאלי וההזוי. פשוט אנשים מנותקים מהמציאות לחלוטין
- 1.יהודית גרין 23/03/2011 13:48הגב לתגובה זומחקר מרתק, חשוב, ומדאיג. תודה
מהי ויזת זהב ואיפה עדיין אפשר להשיג אחת?
בעולם שמקשיח גבולות ומגבלות הגירה, מדינות רבות ממשיכות להציע מסלול מהיר לתושבות ולעיתים גם לאזרחות - למי שמוכן לשלם; מה עומד מאחורי הטרנד, למה הוא מצטמצם ואיפה הוא עדיין פתוח
ויזה זהב ממשל טראמפ השיק לאחרונה רשמית את תוכנית ה-Gold Card בארה"ב, שמאפשרת לזרים אמידים להשיג אשרת הגירה קבועה (גרין קארד) בתמורה לתרומה של מיליון דולר לאוצר הפדרלי, או שני מיליון דולר דרך תאגיד. התוכנית, שהוכרזה בפברואר 2025 והוסדרה בצו נשיאותי מספר 14351, כוללת גם אופציית Platinum Card בעלות של חמישה מיליון דולר, שמקנה פטורים ממס על הכנסות מחוץ לארה"ב. מאז השקת האתר trumpcard.gov, הוגשו אלפי בקשות ראשוניות, בעיקר ממשקיעים מסין, הודו והמזרח התיכון, עם הכנסה צפויה לארה"ב של 50 מיליארד דולר בשנה הראשונה. זוהי התפתחות משמעותית בשוק הגלובלי של ויזות זהב, ששווי השוק שלו הוערך עד כה ב-30-50 מיליארד דולר בשנה וצפוי לגדול אפילו פי 2 בזכות המהלך של טראמפ.
ויזות זהב, או תוכניות תושבות בהשקעה (Residence by Investment), קיימות כבר ארבעה עשורים ומשמשות ככלי כלכלי למדינות שמחפשות זרימת הון זר. בשנת 2024 נמכרו כ-10,000 ויזות כאלו ברחבי העולם, עם השקעה ממוצעת של 500 אלף דולר למשקיע. עם זאת, בשנת 2025 נרשמת מגמה של צמצום: 12 מדינות סגרו או הגבילו תוכניות, בעיקר באירופה, בעקבות לחץ מהאיחוד האירופי על סיכוני הלבנת הון וביטחון. למרות זאת, כ-30 תוכניות נותרו פעילות, עם דגש על אסיה, המזרח התיכון והקריביים.
מהי ויזת זהב
ויזת זהב מאפשרת למשקיע זר להשיג תושבות זמנית או קבועה במדינה בתמורה להשקעה מינימלית מוגדרת. ההשקעה יכולה לכלול רכישת נדל"ן (בממוצע 300-800 אלף דולר), השקעה בקרנות ממשלתיות (מ-250 אלף דולר), הקמת עסק שיוצר 10-50 מקומות עבודה, או תרומה ישירה לממשלה (מ-100 אלף דולר). ברוב התוכניות אין דרישה למגורים קבועים - רק ביקור מינימלי של 7-30 יום בשנה - מה שהופך אותן לפתרון גמיש למשפחות אמידות שמחפשות גיוון גיאוגרפי, אופטימיזציית מס (למשל, פטורים על מס הון) או גישה לשווקים חדשים.
בשנת 2025 השוק מושך כ-150 אלף משקיעים פוטנציאליים, בעיקר מסין (35% מהבקשות), רוסיה (20%) והודו (15%), על רקע חוסר יציבות כלכלית ומגבלות יצוא הון. היתרונות כוללים ניידות גלובלית: למשל, תושבות באיחוד האירופי מאפשרת כניסה ללא ויזה ל-180 מדינות, וגישה למערכות חינוך ובריאות מתקדמות. עם זאת, התוכניות כוללות בדיקות רקע קפדניות (Due Diligence) שדורשות ניקיון פלילי ומקורות כספים לגיטימיים, עם שיעור דחייה של 5%-10%.
דרכון זהב, או אזרחות בהשקעה (Citizenship by Investment), לוקח את הרעיון צעד קדימה ומעניק אזרחות מלאה בתוך 3-12 חודשים, ללא דרישת מגורים קודמת. בשנת 2025, 14 מדינות מציעות תוכניות כאלו, בעיקר באיים הקריביים, עם השקעה מינימלית של 200 אלף דולר. היתרון העיקרי הוא חופש תנועה: דרכון מהקריביים, למשל, מאפשר כניסה ללא ויזה ל-145-160 מדינות, כולל האיחוד האירופי, בריטניה וקנדה.
