מה הקשר בין איכוני הסלולרי של הבן לצוואת האם?

הרחק מאור הזרקורים אך לא מהסערות הרגשיות שמלווים לעתים פסקי דין הנוגעים לענייני משפחה, מתנהלת בשנים האחרונות דרמה שמתגלגלת בין הקירות של אולם בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. מאבק על ירושת אם שנפטרה, צוואה אחת שעוררה חשדות ושלושה אחים שמצאו את עצמם זה מול זה במאבק משפטי שאיש מהם לא ציפה לו - אך אולי דווקא כן חזו בו, כל אחד מנקודת מבטו. האם, שהלכה לעולמה בסוף מרץ 2022, הותירה אחריה צוואה מסודרת שנערכה חמש שנים קודם לכן, באפריל 2017. בצוואה הזו נכתב במפורש כי היא מעוניינת להוריש את דירתה לבן מסוים, שהוא המשיב בהליך, תוך הדגשה כי עליו להעביר את זכויות הדירה לנכדה לאחר מותה. יתר רכושה, כך לפי ההוראות שנכתבו בצוואה, יתחלק שווה בשווה בין שלושת ילדיה - שתי בנות והבן. אלא שכשנה לאחר מותה הסתלקה אחת הבנות אחר מהירושה לטובת המשיב - מה שחיזק את מקומו כמי שעתיד לרשת כמעט לבדו את רוב הרכוש, לרבות הדירה והמשק המשפחתי.

לא חלף זמן רב, והאחות השנייה, שהודרה בפועל מחלק משמעותי ברכוש, פנתה לבית המשפט בטענה שהצוואה אינה אותנטית ולא משקפת את רצונה החופשי של האם. בכתב ההתנגדות שהגישה, שטחה האחות את טענותיה, שציירו תמונה קודרת של השפעה בלתי הוגנת, תלות מוחלטת של האם באחיה בתקופת עריכת הצוואה, ומעורבות פסולה של המשיב בכל שלבי ניסוח הצוואה, כולל יצירת הקשר עם עורך הדין שערך אותה - אדם שלדבריה הוא בן דוד מדרגה שנייה של המשיב, ולא מכר של האם.

לטענת האחות, אמה סבלה באותה תקופה מירידה קוגניטיבית ומבעיות בריאותיות משמעותיות. היא היתה תלויה פיזית ונפשית באח, שהתגורר קרוב אליה והיה המטפל העיקרי שלה, לכאורה. לטענתה, התלות הזו לא רק שנוצלה על ידי האח, אלא גם אפשרה לו לתמרן את סביבתה, לבודד אותה מהמשפחה ולהוביל אותה, בצעדים מדודים, לחתימה על צוואה שתואמת את האינטרסים האישיים שלו. נקודת מפתח בטענותיה היתה עצם הקשר ההדוק והבלתי מוסבר בין המשיב לבין עורך הדין שערך את הצוואה - קשר שגרם לה להאמין שייתכן כי לא האם היא זו שפנתה אל אותו עורך הדין, אלא האח הוא שיזם את המהלך, ליווה אותו, ובחלק מהזמן אף נכח בסביבת האם בעת עריכת המסמכים, אם לא בתוך המשרד עצמו.

במהלך ההליך המשפטי, ביקשה האחות מבית המשפט שורה של צווים חריגים למדי, שנועדו, לטענתה, לחשוף את עומק הקשר ואת רצף ההתרחשויות סביב מועד החתימה על הצוואה. היא ביקשה, בין היתר, לקבל פירוט שיחות והודעות טקסט בין המשיב לבין עורך הדין לאורך כחצי שנה שקדמה למועד הצוואה ועד כשבועיים לאחריה. בנוסף, היא דרשה להורות לחברות הסלולר לחשוף את מיקום המכשיר הנייד של המשיב ביום עריכת הצוואה, 18 באפריל 2017, וכן את איכון מיקומה של האם עצמה באותו יום ובתקופה סמוכה לו.

• אחרי 20 שנה - השופטת קבעה שהצוואה אמינה; מלחמת הירושה הסתיימה
• "לפתוח לאחר מותי" - הצוואה של האם שננטשה ו"הנקמה" בבת שנטשה אותה

לטענתה, המסמכים האלה יכולים לאשש את גרסתה, שלפיה המשיב היה זה שיזם את הפנייה לעורך הדין, ואף ייתכן שהמתין לאם מחוץ למשרד בעת החתימה - דבר שאם היה מתגלה, היה עשוי להעיד על מעורבות לא ראויה שעשויה לפסול את הצוואה. עוד ביקשה האחות לקבל את כל המסמכים והתכתובות האלקטרוניות בין המשיב לעורך הדין, לרבות מיילים, טיוטות, פגישות שנרשמו או חשבוניות שמעידות על תיאומים מקדימים.

המשיב מצדו, התנגד לבקשה באופן נחרץ, וטען כי מדובר ב"מסע דיג" שאין לו מקום בבית המשפט, וכי המבקשת מבקשת לבצע הליך חקירה פלילית במסווה של בקשת גילוי מסמכים. לטענתו, הוא לא מתנגד לגילוי פרטים כלליים, אך אין כל הצדקה לחשוף התכתבויות פרטיות שנערכו שנים רבות לפני או אחרי מועד עריכת הצוואה. לדבריו, לא היתה לו מעורבות כלשהי בעריכת הצוואה מעבר לידיעה כללית, והקשר עם עורך הדין לא היה יוצא דופן אלא טבעי, מכיוון שמדובר בבן משפחה מורחבת שמוכר לכל הצדדים.

לגבי הדרישה לאיכון המיקומים, הוא טען כי מדובר בצו דרקוני שפוגע קשות בפרטיותו, ואינו רלוונטי לבירור השאלה המשפטית. "האם העובדה שמישהו נמצא מחוץ למשרד עורכי דין ביום נתון מלמדת על פסלות צוואה?", הוא תהה באחד המסמכים שהגיש לבית המשפט. עוד הוסיף האח כי אין זה מתקבל על הדעת לפלוש כך לחייו הפרטיים ולמיקומו הפיזי על סמך חשדות בלבד, וללא הוכחה מוקדמת ולו קלושה.

• חצי מיליון שקל מאמא? לא רכוש משותף
• האם חדר כושר וייעוץ פנסיוני הם הוצאות מוכרות למס?
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

השופטת אפרת ונקרט נדרשה להכריע בבקשה של האחות, ובפסק הדין שלה ניכרת מחשבה רבה באיזון בין זכויות מתנגשות: הזכות לפרטיות מצד אחד, והצורך לחשוף אמת ראייתית מנגד. השופטת הדגישה כי אמנם מדובר בפגיעה בפרטיות, אך מדובר בפגיעה מצומצמת, ספציפית וממוקדת, שמוגבלת בזמן ובנושאים. היא כתבה בפסק הדין שפורסם כי, "מאחר שנתבקש איכון הטלפון ביום עריכת הצוואה בלבד, ולא מעבר לכך, לא מצאתי מניעה להיעתר למבוקש". השופטת הסבירה כי כשעולות טענות כבדות משקל של השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה, יש לבחון גם אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיכולים לשפוך אור על מה שאירע בפועל. היא אישרה את בקשת האיכון הסלולרי - הן של המשיב והן של המנוחה - אך הגבילה אותה לפרק זמן של שלושה חודשים לפני מועד עריכת הצוואה ועד שבועיים לאחר מכן בלבד. לדבריה, מדובר באיזון שנועד לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בפרטיות, תוך שמירה על האפשרות לגלות את האמת העובדתית.

בנוסף, הורתה השופטת ונקרט להציג את פירוט השיחות וההודעות בין המשיב לעורך הדין באותה התקופה, תוך הדגשה שלא מדובר בתוכן השיחות עצמן, אלא רק בפרטים טכניים: מועדי השיחה, משך השיחה ושמות הצדדים. גם בכך ראתה פשרה סבירה בין זכותו של המשיב לפרטיות לבין חובתו של בית המשפט לאפשר לצד החלש יותר כאן, האחות, לקבל כלים ראייתיים שיש בהם כדי לבסס את טענותיה. לבסוף, היא גם קבעה כי המסמכים שנערכו על ידי עורך הדין, ובכלל זה טיוטות, מיילים וחשבוניות, יימסרו גם הם, אם הם אכן קיימים. בנימוקיה שצוינו בהכרעת הדין, הדגישה השופטת כי, "ככל שמדובר במסמכים אשר נערכו על ידי עורך הדין לצורך עריכת הצוואה וקשורים במישרין או בעקיפין לנסיבות עריכתה, הרי שאין לראותם כחסויים".

פסק הדין מעורר עניין רב לאו דווקא עקב תוכנו החריג, אלא בעיקר מפני שהוא נוגע בשאלה עקרונית ובלתי פתורה: מהו גבול המידע שצד יכול לבקש לחשוף במסגרת התנגדות לצוואה? האם המרחב הדיגיטלי - מיקומים, שיחות והתכתבויות - נהפך לחלק בלתי נפרד מבירור האמת, או שמא יש בו משום חדירה חמורה מדי לזכויות בסיס? למרות שמדובר רק בהחלטת ביניים, מכיוון שהליך ההוכחות עדיין לא החל, ייתכן שפסק הדין הזה ייזכר כאחד המקרים הראשונים שבהם בית המשפט נעתר לחשיפת איכוני מיקום של בן משפחה, אך ורק כדי לברר האם היה נוכח פיזית בקרבת עורך הדין שערך את הצוואה. המידע הזה, יבש ככל שיהיה, עשוי להיות מפתח להכרעה עתידית - האם האם פעלה כרצונה, או שמא לפי רצון שהוכתב לה.

האם מותר בכלל לבית משפט להורות על איכון סלולרי של אדם פרטי בהליך אזרחי, ולא פלילי?

כן, אך מדובר בסמכות חריגה שבתי המשפט מפעילים בזהירות רבה. לא מדובר בצו חיפוש פלילי, אלא בצו לגילוי מסמכים שמוגדרים רלוונטיים ומהותיים למחלוקת. כשבית המשפט סבור שמיקום טלפון סלולרי עשוי לשפוך אור על טענה מהותית - למשל נוכחות אפשרית של צד בעת עריכת צוואה - הוא רשאי להורות על איכון, כל עוד הפגיעה בפרטיות מוגבלת ומידתית.

למה יש חשיבות כל כך גדולה לשאלה אם המשיב היה מחוץ למשרד עורך הדין ביום חתימת הצוואה?

לפי הפסיקה הישראלית, אחד המרכיבים הקריטיים לפסילת צוואה הוא הוכחת מעורבות יתר של יורש פוטנציאלי בתהליך עריכתה. נוכחות פיזית של אדם שצפוי ליהנות מהצוואה, ביום ובמקום שבו היא נחתמת, עשויה לשמש נדבך ראייתי משמעותי בטענה כי הופעל על המצווה לחץ או השפעה בלתי הוגנת. גם אם לא היה נוכח בתוך החדר, עצם ההמתנה מחוץ למשרד, אם תוכח, עלולה להיתפש כסימן למעורבות פסולה.

מהו בעצם המבחן המשפטי להשפעה בלתי הוגנת?

זהו מבחן מורכב שנקבע בפסיקה הישראלית, והוא כולל ארבעה פרמטרים מרכזיים: תלות ועצמאות של המצווה, קשר עם אחרים, פעילות היורש בעריכת הצוואה והנפקות של השפעה שהופעלה. כל אחד מהפרמטרים נשקל לגופו, אך ככל שהמצווה נמצא תלוי לחלוטין ביורש, מבודד מהשפעת אחרים, והיורש היה מעורב בפועל בתהליך עריכת הצוואה – כך ייטה בית המשפט לקבל את טענת ההשפעה.

האם העובדה שעורך הדין שערך את הצוואה הוא קרוב משפחה של אחד היורשים, מהווה עילה לפסילתה?

לא בהכרח, אך מדובר בנתון שמעורר חשד. פסילת צוואה אינה מתבצעת אוטומטית על בסיס קשר משפחתי עם עורך הדין, אך אם יוכח שהקשר הזה השפיע על אופן ניסוח הצוואה, או שנעשה שימוש בקשר כדי להקל על השפעה פסולה - זו עשויה להיות עילה לפסול את הצוואה. ככל שהמצווה לא היה מודע לקרבה הזו, או שלא הוא זה שפנה לעורך הדין, החשש גובר.

למה בעצם בית המשפט לא ביקש את תוכן ההודעות והשיחות, אלא רק את המועדים והמספרים?
בגלל הזכות החוקתית לפרטיות. חשיפת תוכן שיחות או הודעות, בפרט בהליך אזרחי, נחשבת פגיעה קשה בפרטיות, ולעתים אף עשויה להעלות שאלות לגבי החוקיות של המהלך. במקום זאת, הסתפקה השופטת בפרטים הטכניים - מועדי השיחות וזהות הצדדים - כדי ללמוד מהם על תדירות ואינטנסיביות הקשר, מבלי לחדור לתוכן עצמו.

האם ייתכן שבסופו של דבר הצוואה תאושר גם אם יתברר שהבן יזם את הקשר עם עורך הדין?

כן, זה אפשרי. בתי המשפט בוחנים את כלל הנסיבות, ולא כל מעורבות שוללת את תוקף הצוואה. אם יוכח שהאם הייתה כשירה לחלוטין, הבינה את משמעות הצוואה, וניסחה אותה מרצונה החופשי – גם אם הבן המליץ לה על עורך דין או ליווה אותה למשרד – אין בכך בהכרח כדי לפסול את הצוואה.

האם הפעלת הליך כזה פוגעת בזכותו של המשיב ליחס הוגן, או מציבה אותו כחשוד אף שהוא רק יורש?

זו סוגיה רגישה. המשיב הוא אכן צד אזרחי ולא נאשם. עם זאת, דיני הירושה קובעים כי על יורש פוטנציאלי להימנע מכל מעורבות העשויה להיתפש כהשפעה על המצווה. לכן לא מדובר בהאשמה, אלא בחשיפה לגיטימית של עובדות שיש להן חשיבות משפטית.

האם פסק הדין הזה יכול לשמש תקדים לפסיקות עתידיות בנוגע לאיכוני טלפון בהליכי ירושה?

בהחלט. אף שהוא לא פסק דין מחייב של ערכאה עליונה, עצם אישור איכון טלפונים בהליך אזרחי מציב רף חדש בהכרת בית המשפט באמצעים טכנולוגיים ככלי להוכחת טענות של השפעה פסולה. עורכי דין שעוסקים בדיני ירושה כבר מתייחסים לכך כאל פריצת דרך זהירה, אך כזו שצפויה לשוב ולעמוד לדיון נוסף בעתיד.

מה יקרה אם יתברר שהמשיב אכן שהה ליד משרד עורך הדין? האם זה מוכיח שהצוואה פסולה?

לא בהכרח. מיקום פיזי הוא רק חלק מהפאזל. כדי לפסול צוואה יש צורך להוכיח שהמנוחה לא פעלה מתוך רצון חופשי. נוכחות פיזית סמוך למעמד החתימה עשויה לחזק את החשד, אך לא להכריע לבדה. אם תתגלה תמונה רחבה יותר, למשל קשר אינטנסיבי עם עורך הדין, נתק של האם מהאחים האחרים באותה תקופה, ודפוס התנהגות המעיד על בידוד - אז ייתכן שבית המשפט יראה בכך ראיה מהותית.

האם אפשר להסיק משהו על תוקפה של הצוואה כבר עכשיו, בעקבות החלטת השופטת?

כלל לא. מדובר בהחלטת ביניים שמאשרת איסוף ראיות. ההליך עצמו עדיין לא החל בשלב ההוכחות, ואין כל קביעה לגבי תקפות הצוואה או אשם מצד מי מהצדדים. ההחלטה נועדה לאפשר למתנגדת להציג תשתית ראייתית ראשונית, ולא מעבר לכך.

במקרה אחר, הכריע בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בחודש שעבר במקרה שבו נוצרה מחלוקת סביב צוואתה של אשה שעלתה לישראל מאתיופיה וביקשה לקבוע את גורל נכס חייה. חתימה אחת, בטביעת אצבע, חרצה את גורלה של דירת עמידר בראשון לציון, ונהפכה לשדה קרב משפטי בין דורות, רגשות וציפיות. המנוחה, אלמנה שעלתה מאתיופיה, התגוררה בדירה של עמידר במשך שנים רבות. לקראת סוף חייה, היא ביקשה לרכוש את הדירה מהמדינה. ואולם בגיל מתקדם, וללא אמצעים כספיים מספקים, היא נזקקה לעזרה. היא פנתה לילדיה, אבל לא קיבלה מענה. מי שהושיט לה יד היו נכדתה - בתה של אחת מבנותיה - ובן זוגה. הם העניקו לה הלוואה של 454,420 שקל כדי שתוכל לרכוש את הדירה. בתמורה, ערכה המנוחה צוואה והותירה להם את הנכס. ילדיה של המנוחה, שהיו מצויים בתקופות קשות בחייהם - אחד בהליכי פשיטת רגל, השני עם קשיים נפשיים ומונה לו אפוטרופוס - התנגדו לצוואה. לדבריהם, אמם לא היתה כשירה בעת שחתמה עליה, ונשלטה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנכדה ובעלה. הם טענו כי רצונה של האם לא היה אותנטי, וכי מדובר בניצול של אשה מבוגרת וחלשה.