בפסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, נדחתה תביעתו של גבר שביקש להכיר בזכויותיו במחצית משתי דירות הרשומות על שם אשתו לשעבר, וכן לחלופין דרש כי בית המגורים המשותף יועבר אליו. אלא שבית המשפט קבע כי אין בסיס לתביעתו, לאור העובדה שלא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בדירות האשה, ומנגד, נקבע כי בית המגורים המשותף היה שייך לשני הצדדים.

בני הזוג נישאו ב-1999 וניהלו חיי נישואים שנמשכו יותר משני עשורים. במהלך תקופת נישואיהם, רכשה האשה שתי דירות מגורים שנרשמו על שמה בלבד, ואילו בית המגורים המשותף של בני הזוג נרשם על שם הבעל. עם פרוץ המשבר ביחסים, החלו הצדדים בהליכי גירושים, שבמהלכם עלתה מחלוקת משמעותית בנוגע לזכויותיהם בנכסים שנצברו במהלך הנישואים.

הבעל טען שהיתה כוונת שיתוף בדירות של האשה

הבעל טען כי אף שהדירות נרשמו על שם האשה בלבד, הרי שבפועל היתה כוונת שיתוף ספציפית בנכסים האלה. לדבריו, במהלך חייהם המשותפים הם ראו בדירות אלה חלק מהרכוש המשותף, ולכן יש לראות בהן רכוש השייך לשני הצדדים. בנוגע לבית המגורים המשותף, טען הבעל כי מכיוון שהבית רשום על שמו בלבד, אין לאשה זכויות בנכס הזה, ולכן יש להורות על העברת הזכויות בו אליו באופן מלא.

האשה טענה כי הדירות נרכשו מכספיה האישיים, ללא כל השתתפות של הבעל במימון הרכישה או בניהולן, ולכן הן שייכות לה בלבד. לטענתה, הבית נרשם על שם הבעל מטעמי נוחות בלבד, אך היה מדובר בנכס משותף ששייך לשני הצדדים.

• הבעל הרוויח פי 4 - האשה דרשה חלוקת רכוש לא שוויונית
• כשהגירושים פוגשים את ההתחדשות העירונית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט בחן את הטענות של הצדדים בהתאם לדין המקובל, ובייחוד להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. השופטת ציינה כי כשמדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואים, אין ויכוח על כך שהוא מהווה חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג. עם זאת, כשהנכס רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד, נדרשת ראיה ברורה לכך שהיתה כוונה לשתף את בן הזוג השני בזכויות בו.

עוד קבע בית המשפט כי אין די בעצם העובדה שהדירות נרכשו במהלך הנישואים כדי להוכיח כוונת שיתוף. "אין בעובדה כי הצדדים היו נשואים בעת רכישת הדירות כדי ללמד בהכרח על כוונת שיתוף בנכסים אלה", נכתב בפסק הדין שפורסם. השופטת הדגישה כי כדי להוכיח שיתוף ספציפי בנכס הרשום על שם אחד מבני הזוג, יש להציג ראיות לכך שהיתה כוונה מפורשת לשתף את בן הזוג השני בבעלות עליו.

השופטת שירלי שי ציינה כי הבעל לא הציג כל ראיה לכך שהיתה כוונה שכזו, ואף הוכח כי הדירות נרכשו על ידי האשה מכספים שהתקבלו בירושה ממשפחתה. "הוכח כי הרכישה בוצעה ממקורות עצמאיים של הנתבעת, אשר לא היו קשורים להכנסות המשותפות של בני הזוג. משכך, אין מקום להחיל חזקת השיתוף על דירות אלה", קבע בית המשפט.

• פס"ד: באטמ וכט טכנולוגיות כשלו מול בארות יצחק
• רשם הוצל"פ הפחית את ריביות לחייבת אחרי 20 שנה
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• תיק ההונאה של 44 מיליון שקל - כך הונו יזמים 250 משקיעים...

היא גם התייחסה לטענת הבעל כי היה מעורב בניהול הדירות, והשיב לכך כי, "מעורבות בניהול הנכסים, ככל שהיתה כזו, אינה מספיקה כדי להקים כוונת שיתוף. יש להראות כי הייתה הסכמה מפורשת או משתמעת של הצדדים כי הנכס הוא משותף, והדבר לא הוכח".

"בית המגורים המשותף הוא מטבעו נכס אשר חלה עליו חזקת השיתוף"

לעניין בית המגורים המשותף, קבע בית המשפט כי אף שהוא רשום על שם הבעל בלבד, הרי שמדובר בנכס ששימש את שני הצדדים במהלך נישואיהם, ולכן יש להכיר בזכויותיה של האשה בו. "בית המגורים המשותף הוא מטבעו נכס אשר חלה עליו חזקת השיתוף, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת", נכתב בפסק הדין.

בית המשפט דחה את טענת הבעל שלפיה יש לראות בבית המגורים כרכושו הפרטי, וקבע כי "עצם הרישום הפורמלי של הזכויות אינו חזות הכל, ויש לבחון את מכלול הנסיבות". נקבע כי הבית ייחשב נכס משותף, ולכן האשה תהיה זכאית למחצית מהזכויות בו.

בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעת הבעל - הן ביחס לשיתוף ספציפי בדירות האישה והן ביחס לבית המגורים. השופט קבע כי "הדירות נותרות בבעלותה הבלעדית של האשה, מאחר שלא הוכחה כל כוונת שיתוף. מנגד, בית המגורים נחשב לנכס משותף, ולכן אין מקום להורות על העברתו הבלעדית לידי הבעל".

המשמעות היא שהבעל לא יקבל מחצית מהדירות הרשומות על שם האשה, ומנגד לא יוכל לזכות בבעלות בלעדית על בית המגורים. כלומר הוא נותר ללא כל הישג בתביעתו. "מסקנה זו אינה מותירה מקום לספק: התובע לא הציג תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענותיו בדבר כוונת שיתוף, ועל כן אין בידו עילה לקבל את הסעדים שביקש", קבע השופט בפסק הדין שפורסם.

פסק הדין מדגיש את המשקל הרב שמעניקים בתי המשפט לרישום הפורמלי של הנכסים, אך גם את הצורך בבחינת כוונת הצדדים בפועל. הבעל לא הצליח להוכיח כוונת שיתוף ביחס לדירות, אבל הוא גם לא הצליח לשכנע כי בית המגורים המשותף צריך להישאר בבעלותו הבלעדית – ולכן, כפי שנקבע בפסק הדין, הוא נותר בידיים כמעט ריקות.

מהי חזקת השיתוף ומה משמעותה בפועל

חזקת השיתוף היא עיקרון משפטי שנועד להגן על בן הזוג החלש מבחינה כלכלית במקרה של פרידה. הפסיקה קובעת כי כשבני זוג מנהלים חיי משפחה תקינים, חלוקת הרכוש ביניהם תיעשה על בסיס שוויוני, ללא קשר לרישום הפורמלי של הנכסים. עם זאת, כשמדובר בנכס שרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד, על הצד הטוען לשיתוף חלה חובת ההוכחה להראות שהיתה כוונה מפורשת או משתמעת לשתף את בן הזוג השני.

במקרה הנ"ל, הבעל ניסה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בשתי הדירות שנרשמו על שם האשה בלבד, אך לא הצליח להציג מסמכים, עדויות או ראיות מספקות לכך שהיתה כוונה אמיתית לכלול אותו בבעלות על הדירות.

בתי המשפט עסקו לא פעם בשאלת השיתוף הספציפי, בייחוד במקרים בהם אחד מבני הזוג טען לזכויות בנכסים שלא נרשמו על שמו. כך למשל, בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון בע"א 264/77 דרור נגד דרור, נקבע כי ניתן להחיל שיתוף ספציפי רק אם קיימת "ראיה ברורה ומשכנעת" לכך שבן הזוג התכוון לחלוק בנכס.

במקרה דומה שנדון באחרונה בבית המשפט למשפחה בתל אביב, נדחתה תביעתו של בעל שביקש להחיל שיתוף ספציפי על דירה שנרכשה על שם אשתו לפני הנישואים. בית המשפט קבע כי עצם העובדה שבני הזוג התגוררו בנכס אינה מספיקה כדי להוכיח כוונת שיתוף, ושיש להציג הוכחות בדמות הסכמות כתובות, עדויות על השקעה כספית משותפת, או התנהלות ברורה המעידה על כך שהנכס היה חלק מהרכוש המשותף.

השופטת קבעה כי במקרה הנ"ל אין שום אינדיקציה לכך שהבעל תרם לרכישת הדירות, או שהיתה כוונה להחיל עליהן שיתוף. "אין די בכך שהצדדים חיו יחד שנים ארוכות, שכן מדובר בנכס שנרכש ממקורות עצמאיים של הנתבעת", ציינה השופטת בפסק הדין שפורסם.

בנוגע לבית המגורים, ציינה השופטת שי כי מכיוון שהנכס שימש את שני בני הזוג לאורך השנים, חזקת השיתוף חלה עליו. היא התייחסה לכך שרישום הפורמלי אינו יכול לבדו להוות ראיה מוחלטת לבעלות בלעדית, וכתבה בהכרעתה שבפסיקות קודמות נקבע כי, "עצם רישומו של נכס על שם אחד מבני הזוג אינו חזות הכל, ויש לבחון את מכלול הנסיבות".