"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר". האימרה הזו מיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל שהיה ידוע בחוש ההומור הבריטי העוקצני שלו. אם נהיה יותר חיוביים מהמנהיג הדגול נאמר שהדמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר שהמציא המין האנושי, אך גם היא לא נקיה מפגמים, אפילו מהותיים למדי. נציין שנים, אחד מצד הבוחרים ואחד מצד הנבחרים.  >>>לכל פרשות השבוע הראשון, ואולי הבולט שבהם, היא העובדה שהחלטות גורליות נמסרות לידי ההמון, מה שמאפשר לאנשים נטולי כישורים, חסרי השכלה, לעיתים אפילו ממש מאותגרים שכלית, להשפיע בנושאים גורליים בדיוק כפי ההשפעה שמקבלים אנשים משכילים, מומחים לנושא או מבריקים במיוחד. האם המדינה תבחר בנתיב סוציאליסטי או קפיטליסטי? מה היכולת של ג'ון מטקסס או אלכס מקייב להבין לעומק את האפשרויות ולהכריע ביניהם? האם כדאי לוותר על חלקי מולדת תמורת הסכם עם האויב או לא? מסעודה משדרות ועידו מרמת אביב צריכים לגבש דעה בנושא, ודעתם תכריע, כך על פי העיקרון הדמוקרטי. הפתק ששלשלו בקלפי הרי שווה בערכו בדיוק לזה של מומחה למדעי מדינה, הרמטכ"ל או ראש השב"כ הנחשבים למומחים בתחום.    הפגם מצד הנבחרים הוא שדמוקרטיה מעודדת פופליזם. מערכת התמריצים מעודדת את הנבחר להסתכל יותר על הטווח הקצר, עליו להיות פופלארי בבחירות הקרובות, ולשם כך הוא צריך "להחניף" להמון בצורה שתתעדף שיקולי טווח קצר על פני טווח ארוך. מדוע להדק את החגורה אם ייתכן שאפסיד את הבחירות בגלל זה, רק בגלל שהמדיניות הנוכחית תביא אולי לנזק עוד 10 שנים? בכלל, הנבחרים עצמם לעיתים קרובות לא בהכרח משכילים, מוכשרים או בעלי מחשבה עמוקה יותר מאשר ג'ון, אלכס, מסעודה או עידו. השאלה העולה מכך היא האם לא היה עדיף לתת למקצוענים לנהל את חיינו במקום להשליך את ההכרעה בידי מי שלא מוכשר לכך, לא מצד הבוחר ולא מצד הנבחר? הפגמים המובנים האלו בדמוקרטיה פיתו הוגי דעות חשובים לפתח נטיות דיקטטוריות מובהקות. המפורסם שבהם אולי הוא אפלטון בדיאלוג "הרפובליקה" (פוליטאה) שניסה לצייר אוטופיה אידיאלית, ולצורך כך סבר (לפחות אם נבין את הדיאלוג כפשוטו) שהפילוסופים צריכים ליטול את ההנהגה ולהוביל את ההמון. כלומר, החכמים והצודקים הם אלו שיפעלו לטובת הציבור באמת, ולכן אין להשאיר את הכוח בידי ההמון שבהכרח לא יפעל בצורה המיטבית. אפלטון כמובן הוא לא היחיד. נטיות רומנטיות אפלטוניות שכאלה, שהם באמת שאיפה מוסווית לביטול הדמוקרטיה מתגלים לא אחת באופנים שונים, בקרב כאלה שרוצים להפקיע את הכוח מידי ההמון ולהפקיד אותו בידי החכמים, הצודקים והמוסריים, שהרי טובת ההמון עצמו היא ש"המלך הפילוסוף" החכם המוסרי והטוב יהיה בעל השליטה, או לפחות יקבל את זכות המילה האחרונה בכל נושא. ישנם גם לא מעט שסבורים שהעובדה שזכו בתואר אקדמאי בתחום כלשהו או שהגיעו לדרגה גבוהה בצבא או במשטרה גורמת לכך שלדעתם יש חשיבות גבוהה יותר מדעתם של ג'ון, אלכס, מסעודה או עידו, או אפילו אלו שנבחרו על ידם, ויש להתחשב בה יותר. לכן הם חותמים על עצומות שונות ומשונות גם אם הנושא שעל הפרק בכלל לא בתחום התמחותם ולא קשור לשירותם הצבאי או המשטרתי, להשכלתם האקדמאית או למקצוע בו בחרו. זהו הניאו-פלטוניזם (לא במובן ההיסטורי-פילוסופי של המושג) שמשתלט על השיח בלא מעט דמוקרטיות מערביות, שמשקף בעומקו חוסר אמונה ברוח האדם וממילא בדמוקרטיה ובעיקרון הכרעת הרוב. אולם, מלבד נטיות דיקטטוריות המוסוות כנאורות והשכלה האם יש פתרון שיכול לשפר במעט את פגמי הדמוקרטיה?   המתח הזה בין היתרונות והחסרונות שבהליכה אחר הרוב, בא לידי ביטוי בפסוק אחד בפרשתנו, פרשת משפטים. אחרי הרגעים הנשגבים של מתן תורה שתוארו בפרשת יתרו יורדים לקרקע המציאות והתורה מפרטת את החוקים והמשפטים שיביאו לידי יישום בעולם המעשי את הערכים והאידאלים ששמעו בני ישראל עת עמדו בתחתית ההר. הפרשה עוסקת בנושאים מכל תחומי החיים - בין אדם לחברו, בין אדם למקום, הלכות התלויות בארץ ובזמן ועוד. בין שאר הפסוקים ההלכות והמשפטים המפורטים בפרשה מופיע הפסוק הבא:  

"לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על רב לנטות, אחרי רבים להטות".

נתעלם מהחלק האמצעי של הפסוק שדורש הסבר בפני עצמו, ונתרכז בחלקו הראשון והאחרון של הפסוק, ונגלה מיד שישנה לכאורה סתירה ניכרת לעין ביניהם. החלק האחרון של הפסוק הוא סיסמתה של הדמוקרטיה: "אחרי רבים להטות" – הרוב קובע. העיקרון הזה מיושם ביהדות בתחומים רבים. אחד מכללי הפסיקה במצב של ספק הוא "הולכים אחר הרוב". כאשר יש חילוקי דעות אומר כלל הפסיקה: "יחיד ורבים הלכה כרבים" וכדו'. בניגוד לכך החלק הראשון של הפסוק אומר דווקא שאין ללכת אחר הרוב אם אתה רואה שהוא "לרעות" - כלומר אם החלטת הרוב רעה ומוטעית. כך מאשר גם התלמוד (מסכת סנהדרין) שקובע: "קשר רשעים אינו מן המניין" – כלומר אם רשעים התאגדו ונהיו לרוב הם אינם נחשבים במספר האנשים בו אנו מחשבים מהו הרוב, ויש להתעלם מהם. וכן מפרש רש"י את החלק הראשון של הפסוק בפרשתנו: "אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם".   השאלות שעולות מהניגוד הזה כמובן עצומות. מי יחליט מתי החלטת הרבים היא "לרעות" ומתי יש ללכת אחריה שכן "אחרי רבים להטות"? מי יכפה על הרבים שלא ללכת אחר דרכם שהיא "לרעות" המיעוט תמיד יטען שדרכם של הרבים שהחליטו בניגוד לדעתו הוא לרעה, שהרי לדעתו האמת והצדק שוכנים בדרך השניה בה הוא מצדד. או במילים פשוטות, מתי ננקוט בדרך של "אחרי רבים להטות" ומתי בדרך של "לא תהיה אחרי רבים לרעות"?   המפרשים השונים הציגו פתרונות שונים לפסוק זה, רובם מוציאים את הפסוק מפשוטו ומעבירים אותו לתחום דיני הדיינים. הפירוש המקובל ביותר שמקורו בגמרא הוא שפרוש המילים "לא תהיה אחרי רבים לרעות" הוא שלא ניתן לפסוק פסק דין מוות ברוב של דיין אחד אלא נדרשים לפחות שניים. כלומר אף על פי שיש רוב, בנושאים הרי גורל כאלה צריך רוב מיוחד.  ייתכן שניתן לפתור את הסתירה בדרך אחרת לפי פשט הפסוק, וזאת על פי צורת הפניה של הפסוק. החלק הראשון של הפסוק, "לא תהיה אחרי רבים לרעות", הוא בגוף שני יחיד. כלומר, אתה, הקורא, אל תלך אחר הרבים אם דרכם נראית לך רעה. עמוד על דעותיך ועקרונותיך ואל תיסחף אחר ההמון. אולם החלק האחרון של הפסוק אינו בפניה לקורא אלא בלשון הכרעה: "אחרי רבים להטות" - הדין יוכרע על פי הרוב. כלומר החלטות מתקבלות על פי דעת הרוב, גם אם אתה, היחיד, תבחר בדרך אחרת לחייך האישיים, בכל הנוגע לציבור אין לנו מנגנון טוב יותר מהכרעת הרוב וכך יש לנהוג בפועל בחיים הציבוריים. או במילים אחרות, מילותיו של צ'רצ'יל, הדמוקרטיה היא הדרך הגרועה ביותר – חוץ מכל השאר.   על כל פנים, יש פה אמירה ברורה שהכרעת הרבים היא לא בהכרח תמיד טובה יותר או נכונה יותר, היא פשוט הדרך הטובה והיעילה ביותר להכריע בסוגיות השנויות במחלוקת. נראה שיש דרך לשפר ולו באופן חלקי את הפגמים המובנים בשיטת הכרעת הרוב, וזאת אם הרוב בוחר לוותר על כוחו להכריע בנושאים מסוימים. ניתן להמחיש את הדרך הזו באמצעות מוסד ה"בנק המרכזי", שהפך לאבן יסוד בניהול כלכלה מודרנית. מוסד הבנק המרכזי נוצר לראשונה באנגליה בשלהי המאה ה-17 בעיקר כספק כספים של המדינה, ומשם התפשט לשאר מדינות אירופה במאה ה-19, ולאחר מכן לכל העולם. כיום תפקידו שונה לחלוטין, והוא אחראי בעיקר על יציבות מחירים באמצעות שליטה על גובה הריבית ועל כמות הכסף, בנוסף לתפקידים נוספים כמו כרגולטור על הבנקים יועץ כלכלי של הממשלה ועוד תפקידים ומטרות שמשתנים ממדינה למדינה. בשנות השבעים התפשטה ההבנה של החשיבות של עצמאות הבנקים המרכזיים. מחקרים שבוצעו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים (קידלנד ופרסקוט ב-1977, בארו וגורדון ב-1983 בין השאר) יצרו את ההבנה הברורה: לממשלה יש נטיה טבעית לגרום לאינפלציה, במיוחד בתקופת בחירות. יש צורך ביצירת מוסדות שינטרלו את הנטיה הזו. הפתרון שהוצע היה פשוט: יצירה של גוף עצמאי שתפקידו לשמור על יציבות המחירים שתפעל בנפרד מהממשלה. מחקרים שנערכו בשנות ה-80 וה-90 אכן הראו קשר ברור בין עצמאות הבנקים המרכזיים ואינפלציה נמוכה, ומכאן לתועלת הגדולה של הפקעת הסמכות על ניהול המדיניות המונטורית מהממשלה הנבחרת והפקדה בידי גוף של כלכלנים בכירים, כלומר הבנק המרכזי.  בתפקידו כאחראי על יציבות המחירים הבנק משתמש בעיקר בכלי הריבית, ופה הוא נקלע לא פעם ולא פעמיים לעימות מול הפוליטקאים במה שנראה כעימות ישיר בין שיקולי הטווח הקצר לשיקולי הטווח הארוך. הבנק יודע שלפעמים יש להעלות ריבית כדי לדאוג בטווח הארוך ליציבות המחירים, והפוליטקאים מעדיפים ריבית נמוכה שתחמם את הכלכלה ותגרום לתחושה של שפע וזאת על מנת שהבוחרים ישובו ויבחרו בהם. לאחרונה כמה צועקי גוואלד הזהירו מפני סוף הכלכלה הישראלית בגלל התבטאויות של פוליטקאים מסוימים שרצו לפגוע בצורה כזו או אחרת בעצמאות בעצמאות בנק ישראל, אך באמת מדובר בסיפור ישן נושן. טענות דומות נשמעו עוד בארצות הברית של רייגן, באנגליה ובמקמות רבים בעולם כבר לפני שנים ארוכות. בסופו של דבר התבטאות פופליסטית של פוליטקאי כזה או אחר שרוצה באמת, או רוצה להראות, כנלחם למען רווחת הציבור עוד לא גרמה לאיבוד עצמאות של אף בנק מרכזי.    על כל פנים חשוב להבין נקודה נוספת, הקשורה לנושא הדמוקרטיה והכרעת הרוב. כשאנו אומרים שהממשלה נוטה לנפח את האינפלציה, אנחנו בעצם אומרים שאנחנו נוטים לנפח את האינפלציה, שהרי אנחנו אלו שבוחרים בממשלה והיא משקפת את ההעדפות שלנו. מערכת התמריצים הזו מעודדת את הממשלה לנהוג כביכול בחוסר אחריות, אבל בגלל ההבנה שלנו שהתועלת בטווח הקצר גורמת לנו נזק לטווח הארוך החלטנו לוותר על הסמכות ולהטיל את האחריות על מישהו אחר. בנוסף, הציבור בכל זאת שומר בידו את הכוח להשפיע בצורה כזו או אחרת על המדיניות המוניטרית של הבנקים המרכזיים, שהרי חברי הבנקים המרכזיים נבחרים על ידי הממשלה. כך לדוגמה זכורה ההתלבטות של הנשיא ביידן בבחירת הנגיד האחרון בין פאוול לבין בריינרד שנחשבה ליונית יותר, אולם מרגע שנבחר פאוול, הוא עצמאי לנווט את המדיניות כראות עיניו, למרות לחצים מצד פוליטקאים שונים שממשיכים להתקיים כל העת.  חשוב לציין שמי שנתן את הסמכות לבנק המרכזי הוא הציבור בעצמו. הסיבה לכך הוא שהציבור מבין ש"לא תהיה אחרי רבים לרעות" - הכרעת הרוב לפעמים מתעלמת מהאינטרס האמיתי של הציבור, ולכן טוב יותר לא ללכת בכל מקרה אחר הרוב. יחד עם זאת, מי שנתן את הסמכות יכול גם לקחת אותה. הציבור הוא זה שהחליט שטוב יהיה לוותר על הסמכות והוא יכול להחליט שהוא רוצה אותה בחזרה.  העיקרון הזה של מינוי מומחים לא תלויים שיהיו משוחררים משיקולי הטווח הקצר, ויקבלו לידם את הסמכות להחליט ולשקול ללא צורך לקבל בכל רגע נתון את הכרעת הרוב קיים בעוד תחומים. ישנו קו עדין שמפריד בין ציבור שמעניק סמכות למלך הפילוסוף, לבין מלך פילוסוף שמחליט שהסמכות שלו באופן עצמאי. הראשון הוא דמקורטיה חכמה, השני דיקטטורה.  לקריאה נוספת: >>> פרשת משפטים: צמצום פערים ודאגה לחלשים; ואיך זה קשור לשכר המנהלים?