ארדואן בין מזרח למערב: המשחק המסוכן של טורקיה

כשנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הרים את הטלפון לשוחח עם דונלד טראמפ על החזרת ארצו לתוכנית מטוסי ה-F-35, הוא לא דיבר רק על מטוסי קרב. הוא ניסה לכתוב מחדש את הכללים של המשחק הגיאופוליטי שבו טורקיה מצויה, משחק שבו היא מנסה לרקוד בו-זמנית עם המערב ועם רוסיה, מבלי שאף אחד מהם ידרוך לה על הרגליים.

ההדגשה של ארדואן שהחזרת טורקיה לתוכנית F-35 היא "מהותית לביטחון נאט"ו" אינה רק לשון דיפלומטית. מאחוריה מסתתר מסר ברור לוושינגטון: אתם צריכים אותנו יותר משאנחנו צריכים אתכם. וייתכן שיש בכך גרעין של אמת. טורקיה, עם מיקומה הגיאוגרפי הייחודי על הגשר בין אירופה לאסיה, עם שליטתה על המעברים למים השחור ועם צבאה – השני בגודלו בנאט"ו – היא אכן נכס אסטרטגי שקשה להחליף.

סאגת ה-S-400: כשמטוסים נתקעים בפוליטיקה

הסיפור שהוביל להדרת טורקיה מתוכנית F-35 הוא שיעור מרתק בפוליטיקה בינלאומית. ב-2017, כשטורקיה החליטה לרכוש את מערכת ההגנה האווירית הרוסית S-400, וושינגטון כמעט קפצה מהכיסא. לא מדובר היה רק בכך שמדינת נאט"ו קונה מערכת נשק רוסית – מדובר היה בכך שמערכת זו יכולה הייתה ללמוד לזהות את מטוסי ה-F-35, לנתח את החתימה הרדארית שלהם, ובכך לשחוק את היתרון הטכנולוגי העיקרי שלהם: הבלתי-נראות.

הפיטורים של טורקיה מהתוכנית ב-2019 היו מהירים וחדים. אבל הם השאירו בעיה קשה: טורקיה כבר שילמה 1.4 מיליארד דולר עבור 100 מטוסי F-35 שמעולם לא הגיעו. יותר מכך – חברות טורקיות ייצרו חלקים קריטיים למטוס, והרחקתן מהתוכנית יצרה בעיות לוגיסטיות ועלויות נוספות. זה לא היה גירושין נקיים, והצלקות עדיין כואבות משני הצדדים.

• טורקיה דורשת עונש של 2,000 שנים בכלא לראש האופוזיציה
• טורקיה רוכשת 20 מטוסי טייפון מאנגליה בעסקה של 10.7 מיליארד דולר
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עכשיו, עם חזרתו של טראמפ לבית הלבן, ארדואן רואה הזדמנות. טראמפ, שתמיד העדיף עסקאות על פני עקרונות, עשוי להיות בן-שיח נוח יותר מקודמו. השאלה היא האם הוא מוכן להתעלם מהקונגרס, מהפנטגון ומכל מי שמתנגד להחזרת טורקיה לתוכנית – ובאיזה מחיר.

כאן נכנסת לתמונה הצעת המסחר המעניינת ביותר: מה אם טורקיה תחזיר את מערכות ה-S-400 לרוסיה? בשיחות בין ארדואן לפוטין, הנושא הזה עלה על השולחן. זוהי תמרון דיפלומטי מורכב במיוחד, כי פוטין לא אוהב שמחזירים לו מתנות. אבל גם הוא מבין שטורקיה צריכה למצוא דרך לאזן בין הקשרים עם מוסקבה לבין החזרה למעגל המערבי.

המשוואה הזו מסובכת עוד יותר כשמוסיפים את הנתונים הכלכליים. רוסיה היא ספקית אנרגיה מרכזית של טורקיה – גם נפט וגם גז. כל ניתוק פתאומי מהקשר הזה עלול לפגוע בכלכלה הטורקית, שממילא נאבקת באינפלציה גבוהה ובמשבר מטבע. אבל ארדואן, במהלך אופייני, לא שם את כל הביצים בסל אחד. טורקיה החלה להגדיל את הרכישות של גז טבעי נוזלי מארצות הברית, בניסיון לפזר את הסיכונים ולהראות לוושינגטון תנועות רצון טובות.

• כשכולם ״נרטבים״: איך האקזיט של השכן מעלה לכם את המשכורת?
• ועדת הכלכלה דנה בהסדרת ייעוץ משכנתאות
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• קצבאות ביטוח לאומי - מה הסכום שתקבלו בעקבות ההצמדה?

זה לא אומר שהקשר הרוסי עומד להיעלם. רוסיה עדיין מספקת חלק ניכר מצרכי האנרגיה של טורקיה, והקשרים הכלכליים ביניהן עמוקים. אבל השינוי בכיוון הרוח ניכר – טורקיה מבינה שאם היא רוצה להישאר חלק מהמועדון המערבי, היא צריכה לשלם מחיר. השאלה היא עד כמה היא מוכנה לשלם.

בין רוסיה לאוקראינה: לרקוד על חבל דק

מלחמת אוקראינה שמה את טורקיה בנקודה רגישה. מצד אחד, היא סגרה את המיצרים הטורקיים בפני ספינות המלחמה הרוסיות, ובכך הקשתה על רוסיה להעביר תגבורות לים השחור. היא גם סיפקה לאוקראינה מזל"טים מסוג Bayraktar TB2, שהתבררו כיעילים במיוחד נגד הכוחות הרוסיים בשלבים המוקדמים של המלחמה.

מצד שני, ארדואן סירב להטיל סנקציות על רוסיה. הוא המשיך לשוחח באופן קבוע עם פוטין, לקיים קשרי מסחר, ואף ניסה למצב את עצמו כמתווך אפשרי לשלום. זו עמדה שגרמה לעצבנות רבה במערב, אבל ארדואן טוען שדווקא היכולת לדבר עם שני הצדדים היא שהופכת את טורקיה לשחקן רלוונטי.

יש הגיון מסוים בגישה הזו. בעולם בו רוסיה מנותקת משיחה עם רוב המערב, מישהו שיכול לשמש גשר הוא נכס. אבל ההימור הזה מסוכן – אם טורקיה תיתפס כמשחקת את שני הצדדים, היא עלולה למצוא את עצמה מבודדת משניהם.

נושא אחר שמסבך את היחסים בין אנקרה לוושינגטון הוא פרשת הלק בנק. הבנק הממשלתי הטורקי הואשם בארצות הברית בעקיפת סנקציות נגד איראן, עבירה חמורה במיוחד מנקודת המבט האמריקאית. ארדואן מתאר את ההאשמות כ"שגויות", אבל התיק הפך לעוד אבן נגף ביחסים.

הסיפור הזה חושף בעיה עמוקה יותר: טורקיה רואה את עצמה כבעלת האינטרסים העצמאיים שלה, שלא תמיד מתיישרים עם האינטרסים האמריקאיים. הקשרים עם איראן, למשל, חשובים לטורקיה – בין אם מדובר באנרגיה, במסחר או באינטרסים אזוריים. אבל מנקודת מבטה של וושינגטון, מדינת נאט"ו שעוזרת לאיראן לעקוף סנקציות היא בגידה.

הניסיון של ארדואן למנוע מהבנק "עונשים לא הוגנים" דרך שיחות מתמשכות עם הממשל האמריקאי מראה כמה הוא רואה בקשרים עם וושינגטון חשובים – אבל גם כמה הוא לא מוכן לוותר על האוטונומיה הטורקית.

המזרח התיכון: טורקיה כמתווכת

בזמן שטורקיה מנסה לאזן בין רוסיה לנאט"ו, היא גם שומרת על נוכחות משמעותית במזרח התיכון. הסיוע שהיא נתנה לתיווך העקיף להפסקת האש בין חמאס לישראל הוא דוגמה לכך. ארדואן, שביקר מאוד בחריפות את נתניהו ואת ישראל על התנהלותו במלחמה ברצועת עזה, מצליח בו-זמנית לשמור על ערוצי תקשורת עם האמריקאים שמציבים את הטורקים כחלק מהתהליך. טראמפ רוצה את ארדואן בתהליך ולישראל אין אפשרות לשנות זאת. 

ההצעה הטורקית להשתתף בכוח בינלאומי לייצוב עזה היא מהלך מחושב ולמרות התנגדותנו, לא נראה שנוכל למנוע זאת. טורקיה רוצה להיראות כשחקן אחראי, מדינה שיכולה לקחת על עצמה תפקידים מורכבים בזירה הבינלאומית. אבל זה גם מהלך שמעורר חששות - האם טורקיה תשתמש בנוכחות צבאית בעזה כדי להרחיב את ההשפעה שלה? האם היא תנסה לחזק את חמאס? האם היא תנסה להחליש את ישראל כשהיא למעשה עוטפת אותנו - גם מעזה וגם מסוריה. 

הקשרים ההיסטוריים של טורקיה עם האזור, מימי האימפריה העות'מאנית, נותנים לה יתרון, אבל גם מעוררים חשדות. יש מי שרואים בארדואן מנהיג שחולם לשחזר את התפארת העות'מאנית, אם כי נראה שהרוב  מתייחסים לכך בפחות רצינות. אבל אין ספק שטורקיה רואה בעצמה שחקן מרכזי במזרח התיכון, ולא רק מדינת ביניים.

מטוסי F-16: תחליף לא מושלם

בזמן שהדיון על החזרת ה-F-35 נמשך, טורקיה עובדת על הסכם לרכישת מטוסי F-16 מדגם Block 70 מארצות הברית. זהו דגם משודרג שיכול לשפר משמעותית את יכולות חיל האוויר הטורקי, אבל הוא בוודאי לא F-35. המשא ומתן על המחיר והתנאים נתקע יותר מפעם אחת, וארדואן מראה סימנים של חוסר סבלנות.

כתגובה, טורקיה רכשה גם מטוסי Eurofighter מאירופה – מהלך שנועד להראות לאמריקאים שלטורקיה יש אפשרויות. אבל הרכישה הזו לא פותרת את הבעיה המרכזית: טורקיה רוצה את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, ואת המעמד שמגיע עם השתתפות בתוכנית F-35.

מעבר לכך, טורקיה משקיעה במפעל גאווה לאומי: מטוס הקרב המקומי KAAN, שאמור לטוס בשנים הקרובות. זהו פרויקט שאפתני שמבטא את הרצון הטורקי לעצמאות צבאית – אבל גם פרויקט שייקח שנים עד שיגיע למבצעי באמת. בינתיים, חיל האוויר הטורקי זקוק לשדרוג.

האיזון המסוכן: האם טורקיה יכולה לרקוד בין הטיפות?

בסופו של דבר, המהלכים של ארדואן מבטאים ניסיון מורכב ומסוכן למקסם את המעמד הטורקי בעולם רב-קוטבי. הוא מנסה לשמור על הקשר עם נאט"ו והמערב, תוך שמירה על חופש פעולה מול רוסיה, סין ואחרים. הוא רוצה להיות מתווך במזרח התיכון, גורם מייצב באזור הים השחור, וכוח עצמאי שאינו כפוף לאיש.

זו אסטרטגיה שעבדה עד כה, במידה מסוימת. טורקיה אכן הצליחה לשמור על רלוונטיות וחשיבות אסטרטגית, למרות המתחים. אבל המחיר הולך וגדל – האמון בטורקיה בירידה, וככל שהקיטוב העולמי מחריף, כך קשה יותר לשמור על עמדת הביניים.

השאלה המרכזית היא האם ארדואן יצליח לשכנע את וושינגטון שטורקיה היא בת-ברית אמינה למרות הכל, או שהמתחים ימשיכו להצטבר עד שמשהו ייסדק. החזרה לתוכנית F-35 יכולה להיות הסמל לפתרון – אבל גם נקודת המבחן האולטימטיבית: האם המערב עדיין סומך על טורקיה עם הסודות הכי רגישים שלו? התשובה לשאלה הזו תעצב את מפת הכוחות באזור לשנים הבאות.