שלח אופניים לתאילנד, קיבל בחזרה 90 דולר - וזהו

קונסטנטין שפירו שלח בסוף ספטמבר 2023 חבילת EMS בדואר ישראל לתאילנד, ובתוכה אופניים משומשים. החבילה התקבלה ונשקלה בסניף הדואר, והוא שילם עבורה 772 שקל. אלא שהחבילה מעולם לא יצאה מהארץ. היא הועברה ליחידת דואר אחרת, ובסופו של דבר נעלמה, בזמן שהיא עדיין בחזקת החברה.

בטופס המשלוח הצהיר שפירו כי הערך של האופניים הוא 90 דולר בלבד. אבל כשהוא הגיש את התביעה, הוא טען שהשווי האמיתי שלהם גבוה בהרבה - לפחות 1,000 דולר, אם מביאים בחשבון את המחיר המקורי ואת השדרוגים שהוא ביצע באופניים. שירו הוסיף כי בעקבות אי-הגעת החבילה הוא נאלץ לרכוש אופניים חלופיים בתאילנד, כדי להשלים את מה שתכנן לעשות שם.

דואר ישראל לא הכחישה שהחבילה אבדה. החברה הודתה באובדן והציעה להשיב את דמי המשלוח ולשלם 90 דולר - בדיוק הסכום שהוצהר מלכתחילה. המחלוקת היחידה נגעה לשאלה אם מגיע לשפירו יותר מזה.

מה קובע חוק הדואר

הרשם הבכיר בנימין בן סימון הזכיר שאחריותו של דואר ישראל אינה כמו של כל מוביל מסחרי רגיל. סעיף 81 לחוק הדואר, התשמ"ו-1986, קובע שאחריות החברה מוגבלת לשווי הנזק הישיר או לערך של הפריט שאבד - ועד לתקרה שנקבעה עבור סוג המשלוח. גם תנאי השירות של EMS עצמם קובעים ש"האחריות היא לאובדן או לנזק ישיר בלבד, ואינה משתרעת על נזק עקיף או תוצאתי".

לפי הרשם, מדובר בהסדר מכוון ולא בפרצה מקרית: הוא נועד לאפשר לדואר להציע שירות זמין ובמחיר סביר, כשמי שרוצה כיסוי רחב יותר יכול פשוט לבטח את המשלוח לפי ערכו האמיתי. שפירו בחר שלא לעשות זאת.

בית המשפט דחה את הטענה שלפיה חריגה של משקל החבילה מהמותר פוטרת את הדואר מאחריות לאובדן שלה. ברגע שהחבילה התקבלה, נשקלה ודמי המשלוח נגבו, החברה היתה צריכה לשמור עליה ולהחזיר אותה לשולח אם לא ניתן היה לשגר אותה ליעדה. בנקודה הזו, הכריע הרשם, פשוט אין מחלוקת אמיתית: "אין מחלוקת כי החבילה אבדה לאחר שהתקבלה למשלוח ובעודה בחזקת הנתבעת".

אבל כשהוא הגיע לשאלת השווי, הרשם עמד בתקיפות מאחורי ההצהרה המקורית. הוא הסביר שהצהרת השווי בעת מסירת החבילה היא חלק בלתי נפרד מתנאי המשלוח - היא זו שמאפשרת לדואר להעריך את הסיכון ולהחליט אם נדרש ביטוח נוסף. ולכן, הוא קבע, "שולח שהצהיר בזמן אמת על ערך מסוים אינו יכול, לאחר שהפריט אבד, לדרוש פיצוי לפי ערך גבוה יותר שלא הוצהר ולא בוטח". בפסיקה הפנה הרשם לתקדימים דומים מבתי משפט אחרים שהגיעו לאותה מסקנה.

אופניים בני עשר - כמה שווים באמת?

מעבר לכך, שפירו גם לא הביא שום ראיה קונקרטית לתמיכה בטענת השווי הגבוה - לא חשבונית רכישה, לא הערכת שווי מקצועית, לא קבלות על השדרוגים. הרשם ציין שהאופניים היו כבר "בני כעשר שנים" במועד המשלוח, מה שהופך את הטענה לשווי של 1,000 דולר לקשה עוד יותר להוכחה. במצב הזה, כך נקבע, "יש להעמיד את הפיצוי בגין התכולה על הערך המוצהר בסך 90 דולר".

עם זאת, הרשם לא נשאר אדיש להתנהלות של דואר ישראל אחרי גילוי האובדן. הוא ציין שהחברה ידעה זמן רב שהחבילה לא אותרה, אך בכל זאת לא שילמה לתובע אפילו את הסכומים שבהם היא הודתה בעצמה - לא את דמי המשלוח ולא את הפיצוי המוסכם. שפירו נאלץ לפנות שוב ושוב במשך חודשים, ובסוף להגיע עד לבית המשפט, כדי לקבל כסף שהזכאות אליו כלל לא היתה שנויה במחלוקת אמיתית.

בסופו של דבר חויבה דואר ישראל לשלם לשפירו 772 שקל כהשבת דמי המשלוח - סכום בשקלים ששווה ל-90 דולר לפי השער היציג, ובנוסף 1,000 שקל הוצאות משפט.