סל ניצחון: עמרי כספי גבר על הביטוח הלאומי בבית המשפט
כדורסלן העבר ערער על ההחלטה לבטל את אחוזי הנכות שנפסקו לו בעקבות פציעה שעבר במהלך משחק כדורסל ב-2019, והדרישה להשיב מענק בסך 170 אלף שקל שקיבל עקב כך. הסיבה לביטול ההחלטה היתה פציעה קודמת באותו המקום, אך בית הדין הארצי לעבודה קבע שהוועדה הרפואית לערערים
לא פעלה כראוי
בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב שבו היו חברים השופט אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן והשופט אילן סופר, הכריע במקרה שמעורר עניין ציבורי רב בגלל האישיות שניצבת במרכזו - כדורסלן העבר עמרי כספי. מדובר במאבק משפטי שניהל כספי, שהיה הישראלי הראשון ששיחק בליגת ה-NBA, מול המוסד לביטוח לאומי, בעקבות פציעתו במשחק כדורסל. כדורסלן העבר נאלץ להתמודד כעת עם שינוי משמעותי בקביעת אחוזי הנכות שלו, בעקבות פציעה שעבר בברכו הימנית.
כספי, יליד 1988, שעוסק כיום בהשקעות בחברות הייטק וסטארט-אפים, נפצע בברכו הימנית במהלך משחק כדורסל ב-2019. פציעתו הוכרה כפגיעת עבודה, ובדצמבר 2020 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי נכותו היא בשיעור של 10%, ונפסק לזכותו מענק בסכום של 170 אלף שקל. הוא הגיש ערר, ובמרץ 2021 העלתה הוועדה לעררים את נכותו ל-11.8%. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי טען שיש להתייחס לפציעה קודמת בברכו הימנית, ובהתאם לכך הוחזר העניין לדיון נוסף בוועדה הרפואית.
בדיון החוזר, שהתקיים באוגוסט 2022, קבעה הוועדה כי לכספי היה "מצב קודם" בברכו, ולכן נכותו הורדה לשיעור של 0%. בעקבות כך, המוסד לביטוח לאומי דרש מכספי להחזיר את המענק שקיבל על בסיס קביעת הנכות הקודמת. כספי ערער על ההחלטה זו לבית הדין האזורי לעבודה, אך ערעורו נדחה, והוא המשיך להיאבק בהחלטה בבית הדין הארצי.
חובת האזהרה חלה על ועדות רפואיות
השאלה המרכזית בדיון היתה אם הוועדה הרפואית לעררים פעלה כראוי בכך שלא הזהירה את כספי מפני האפשרות של הפחתת אחוזי הנכות. בית הדין הארצי דן בהרחבה בחובת האזהרה שחלה על ועדות רפואיות, תוך התייחסות לפסיקות קודמות ולהליך שהוביל להחלטת הוועדה.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- תאונת עבודה – 90% מהתביעות נכשלות ללא ליווי: איך עו"ד ליאור אליטים משנה את הסטטיסטיקה לטובתך
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "לחובת האזהרה יש שתי מטרות: בראש ובראשונה, להבטיח למבוטח את זכות הטיעון. בנוסף, לאפשר לו לשקול את משיכת הערר שהגיש, אם הוא סבור כי הדבר משרת את טובתו". השופטים הבהירו כי הוועדה היתה מחויבת להזהיר את כספי מפני האפשרות להפחתת הנכות, בייחוד לאור העובדה שהדיון החוזר התקיים בעקבות ערעור של המוסד לביטוח לאומי.
בית הדין הארצי קיבל את ערעורו של כספי, וקבע כי נכותו תיקבע על 10%, כפי שנקבעה בהחלטת הוועדה מדרג ראשון ב-2020, והמענק שאושר לו יישאר ברשותו והוא לא יידרש להשיבו. השופטים ציינו בפסק הדין שפורסם כי, "כאשר ועדה רפואית מתכנסת לדיון חוזר על בסיס פסק דין מחזיר, עליה לשקול מחדש את דרגת הנכות ולשקול את השלכות החלטתה, תוך מתן אפשרות למבוטח להיערך בהתאם".
בנוסף, בית הדין קבע כי הוועדה שגתה בכך שלא הזהירה את כספי לפני שהפחיתה את דרגת נכותו ל-0%. "הזכות להישמע אינה זכות פורמלית בלבד, אלא זכות מהותית שנועדה להבטיח כי תהליכים הנוגעים לזכויות רפואיות יתנהלו בהגינות ובשקיפות", כתבו השופטים.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה אינו עוסק רק במקרה הפרטי של עמרי כספי, אלא מחדד עקרונות חשובים בנוגע לאופן ההתנהלות של ועדות רפואיות. חובת האזהרה, שהוגדרה כ"מרכיב יסודי בהליך ההוגן", נועדה להגן על זכויות המבוטחים ולאפשר להם לקבל החלטות מושכלות בנוגע לעררים שהם מגישים.
בסיס לתביעות דומות
המקרה של כספי מדגיש את החשיבות שבשמירה על זכויות המבוטחים, בייחוד במקרים שבהם הפגיעה היא תוצאה של עבודה, כפי שקרה במקרה של כספי - במהלך משחק כדורסל. עבור רבים מהציבור, פסק הדין עשוי לשמש בסיס לתביעות דומות בעתיד, והוא מציב סטנדרטים ברורים לאופן שבו על ועדות רפואיות להתנהל.
למרות הניצחון המשפטי, המקרה מדגיש את הקשיים שעמם מתמודדים מבוטחים, הנדרשים להילחם על זכויותיהם מול המוסד לביטוח לאומי. עבור כספי, מדובר בסיום פרק מורכב במאבק משפטי שמשך תשומת לב רבה בזכות מעמדו כאחד מספורטאי העבר המוכרים בישראל.
הפציעה שבמרכז הפרשה היא ככל הנראה זו שחווה במהלך עונת החזרה שלו לקבוצת נעוריו, מכבי תל אביב. בבדיקות שנערכו בעקבות הפציעה התגלה אז כי סובל משחיקת סחוס, והוא אף נאלץ לעבור ניתוח. בהמשך הוא חזר לשחק, ולבסוף הוא הודיע על פרישה ממשחק פעיל ביולי 2021.
- 1.הדס 22/01/2025 10:43הגב לתגובה זומה זו.החוצפה הזו אלו מענקיםתשאנשיםצבעלי נכויות קשות יותר וקושימלהשתכר לא מקבלים
אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
יורשי הקבלן טענו כי לא בטוח שהדירה אכן שולמה ולכן אין להכיר בהעברת הזכויות לקונה המקורי, שהעביר אותה לבתו וזו מכרה אותה לתובעים. השופט קבע כי הראיות מצביעות על כך שהעסקה הושלמה בשנות ה-80, וכי טענות היורשים הן ספקולציות בלבד. בפסק הדין פורטו משמעותה
של החזקה שנמסרה כבר אז, הראיות למס שבח ומס רכישה, והתנהלות היורשים לאורך השנים. הדירה תירשם על שם התובעים
הסיפור הבא החל בשלהי שנות השמונים, בבניין מגורים ברחוב גרוסברג 7א’ בירושלים. הדירה המדוברת, בת ארבעה חדרים שפונה לעורף בקומה השלישית, נמסרה אז לרוכש בשם דוד מילר, שקנה אותה מהמנוח ירחמיאל יוניוב, הקבלן שבנה את הבניין. עשרות שנים עברו מאז, הרוכשים המקוריים הלכו לעולמם, וגם הקבלן עצמו איננו עוד, והדירה החליפה ידיים בתוך המשפחה עד שנמכרה לתובעים, ירחמיאל טוקר ונחמה גליקר טוקר. אלא שבדרכם להסדיר את רישום הזכויות, ציפתה להם הפתעה: יורשי הקבלן התנגדו וטענו כי אין כל הוכחה שהתשלום עבור הדירה אכן שולם ב-1987.
המחלוקת הזו, שהתמקדה בשאלה טכנית לכאורה: האם התמורה שולמה או לא, נהפכה למכשול שמנע מהתובעים לרשום על שמם דירה שהם מתגוררים בה בפועל. ההליך המשפטי שניהלו הוביל להכרעה מפורטת של השופט אוהד גורדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי העסקה ההיסטורית הושלמה וכי יש לרשום את הדירה על שם התובעים. לאורך פסק הדין חזר השופט והדגיש כי טענות היורשים נותרו בגדר ספקולציה בלבד, בעוד ראיות התובעים היו מוצקות בהרבה, גם אם חלקן מבוססות על מסמכים מלפני 40 שנה.
כבר בפתח פסק הדין מתאר השופט את התמונה העובדתית הכוללת. המנוח, שהיה קבלן שבנה את הבניין במסגרת הסדר עם משפחת גרינפלד, קיבל לידיו כמה דירות ומכר אותן לרוכשים שונים. ברישום הזכויות בבניין הופיע המנוח כבעלים של חלק יחסי של 4/79, המייצג את הדירה שבמרכז ההליך. לא היתה מחלוקת על כך שרישום זה משקף את הזכויות בדירה. ב-1987 נחתם ההסכם שבמסגרתו מכר המנוח את זכויותיו בדירה לדוד מילר, שקיבל לידיו גם את החזקה. בהמשך, העביר דוד את הזכויות ללא תמורה לבתו נעמי, וזו מכרה אותן ב-2018 לתובעים.
הטענות התבססו על אפשרות תיאורטית בלבד
כל אלה לעומת טענת היורשים, יגאל ובתיה יוניוב, שהצהירו כי אין לדעת אם דוד אכן שילם את מלוא התמורה למנוח, וכי ייתכן שהמנוח “נהג לאפשר שימוש בדירות” גם לפני שהועברו תשלומים מלאים. הטענות האלה לא באו מתוך ידיעה, אלא מתוך אפשרות תיאורטית בלבד, כפי שהבהירו השניים בעצמם בדיון. השופט מצטט את תשובת הנתבע יגאל יוניוב, שנשאל האם אביו סיפר לו על חוב כלשהו בגין הדירה: “אין לי מושג לבוא ולהגיד בוודאות ששולם או לא […] אין לי ידיעה מאבי".
- 26 שנה של עיכובים: זה הפיצוי על אי רישום דירה בטאבו
- בנות הזוג נפרדו: האם רישום בטאבו גובר על הסכם ממון?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצד זאת, השופט מזכיר כי מדובר בעסקה עתיקה מאוד - ארבעה עשורים חלפו מאז, וכל הצדדים המקוריים הלכו לעולמם. אף על פי כן, התובעים הצליחו להציג ראיות משמעותיות המאששות את הטענה שהעסקה הושלמה. הראיות האלה נגעו בראש ובראשונה למסירת החזקה, שהיתה לפי ההסכם מותנית בעמידה מלאה של הרוכש בהתחייבויותיו, כולל תשלום התמורה. כפי שמציין השופט בפסק הדין שפורסם, “מסירת החזקה הותנתה, בהסכם המכר, בעמידה של דוד בכל התחייבויותיו לפי ההסכם […] מכאן שבעצם מסירת החזקה לדוד יש משום תמיכה ניכרת בכך שהתמורה בגין הדירה שולמה על ידו”.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
