עובדת המגישה תביעה בגין הטרדה מינית, זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין מעשה אחד, גם אם המסכת העובדתית כוללת יותר ממעשה אחד

העובדות ---------- המערערת (להלן: "העובדת"), אשר הועסקה כאחות במחלקה בבית חולים בצפון משנת 1994, עתרה לבית הדין האזורי בתביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, בגין חמישה מקרים שונים, בהם, לטענתה, הוטרדה מינית ע"י המשיב, בהיותו ממונה עליה (להלן: "הממונה") במקום עבודתם המשותף. האחד, בשנת 1994, ועוד ארבע מקרים בין החודשים פברואר 2000 ועד ספטמבר 2001. טענת העובדת בבית הדין הייתה, כי הממונה עליה ביצע נגדה מעשים מיניים חמורים, העולים כדי מעשי סדום, וזאת בניגוד לרצונה ותוך שימוש בכוח. מנגד, טען הממונה, כי בנוסף על יחסיהם במקום עבודתם המשותף, משך שנים רבות הייתה בינו לבין העובדת מערכת אינטימית מתמשכת, אשר כללה מעשים מיניים בהסכמה ומתוך רצון הדדי. ביה"ד האזורי קבע, כי לא הייתה מערכת יחסים אינטימית מתמשכת וקיבל את גרסת העובדת, לפיה מדובר בחמישה מעשי הטרדה מינית נפרדים, שנעשו בלא הסכמתה, תוך ניצול יחסי המרות בין השניים, ופסק לה פיצוי בסך 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק כקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק"). בערעור שלפנינו, טענת העובדת היא, כי היא זכאית לפיצוי של 50,000 ש"ח בגין כל מעשה בנפרד. כמו כן, עותרת להגדלת הוצאות המשפט שנפסקו לטובתה. פסק דין ------ ביה"ד דחה בדעת רוב את הערעור בנוגע לגובה הפיצוי ללא הוכחת נזק וקיבל את הערעור בנוגע להוצאות משפט. בנוגע לשאלה, האם מסכת העובדות שהוצגה מקימה עוולה של "הטרדה מינית", נקבע, שמכיוון שבין העובדת לממונה היו יחסי מרות, אזי די בקיומם של המעשים כדי לקבוע שקמה חזקה לפיה ניצל הממונה את יחסי המרות שביניהם לשם סיפוקו המיני, ועל כן קמה עילת תביעה אזרחית לעובדת מכוח החוק. בנסיבות המקרה נקבע, כי לא עלה בידי הממונה לסתור את חזקת ניצול יחסי המרות ועל כן יש לראות במעשים שבוצעו כמעשים העולים כדי הטרדה מינית. באשר לשאלה, האם תביעה מכוח החוק הכוללת מספר מעשים, מקימה סמכות לביה"ד לפסוק פיצוי של 50,000 ש"ח (ללא הוכחת נזק) עבור כל מעשה בנפרד, ובמקרה דנן חמישה מקרים, קבע ביה"ד, כי ככלל סעיף 3(א) מגדיר "הטרדה מינית" כמכלול האירועים היוצרים את מסכת ההתנהגות הפוגענית במסגרת מערכת יחסים במקום העבודה. על כן, במקרה דנן, יש להגדיר כמסכת עובדתית אחת את מכלול היחסים המיניים שהיו בין העובדת לממונה עליה, לרבות חמשת המעשים המיניים אשר תוארו בכתב התביעה. פרשנות זו עולה הן מלשון החוק והן מהרקע החקיקתי, ממנו עולה כי רצונו של המחוקק היה להתאים את הפיצוי המרבי שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ובחוק למניעת הטרדה מינית, וכי המחוקק התייחס בשני החוקים לסכום מרבי שניתן לפסוק בהליך אחד. מכאן יש ללמוד, כי בהליך אחד מובאת המסכת השלמה של העובדות המקימה עוולת הטרדה מינית הנטענת ע"י העובדת, מבלי לחלק אותן לפרשיות ומעשים נפרדים, ולגביה מוסמך ביה"ד לפסוק באותו הליך פיצוי של עד 50,000 ש"ח. חריג לכלל זה, הוא כאשר מסכת העובדות כוללת מספר מעשים העולים כדי תקיפה מינית חמורה, כמו אינוס או מעשה סדום, ולעיתים גם מעשה מגונה, שנעשו תוך שימוש בכוח, בניגוד לרצונה של העובדת. במקרים אלה, ניתן יהיה להגדיר כל אחד מהם כ"הטרדה מינית" נפרדת שבגין כל אחד מהם ניתן לפסוק את הפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק. ביה"ד קבע, כי למרות שהמונחים "אינוס" ו"מעשה סדום" אינן מופיעים במפורש בסעיף 3 לחוק, ניתן ואף ראוי להגדירם כהטרדה מינית. פרשנות זו מתבקשת לפי תכלית החוק ואף לפי תכלית הפיצוי ללא הוכחת נזק המחייבת יישום עקרון האיזון והמידתיות בקביעת שיעור הפיצוי. עפ"י איזון זה, מחד על הסכום להיות גבוה דיו על מנת להרתיע אנשים מביצוע מעשים העולים כדי הטרדה מינית, מאידך צריך הסכום להיות מידתי ולתאום את אופיו של מעשה ההטרדה המינית שהנזק בגינו לא הוכח. בנוגע לערעור באשר לגובה שכר הטרחה והוצאות משפט, קבע ביה"ד, כי הלכה פסוקה היא, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בשיקול דעת הערכאה הדיונית בעניין גובה שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט אלא במקרים חריגים. כמו כן, מדיניותם של בתי הדין לעבודה היא לקבוע הוצאות בסכומים, אשר לא ירתיעו עובדים מלפנות לבית הדין לשם קבלת זכויותיהם. עם זאת נקבע, כי בכל הנוגע לפסיקת הוצאות בהליכים מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, יש לאמץ מדיניות שונה. במקרים בהם עובדת זוכה בתביעתה לפיצוי מכוח החוק, יש לפסוק סכומים משמעותיים, שיביאו לביטוי את אופיו של ההליך, תוך התחשבות בעלות ניהול ההליך, מורכבותו, התמשכותו, סכום התביעה והסכום שנפסק לטובת הנפגעת וכדו'. במקרה דנן, מחד, יש להתחשב בהתנהגותו של הממונה במקום העבודה, מורכבות ההליך בביה"ד האזורי ודחיית הערעור שכנגד על הסף. מנגד, יש לתת משקל לכך שבסופו של ההליך, לא התקבלו כל טענות העובדת, ובערעור הוברר כי בין השניים הייתה מערכת יחסים קרובה שכללה מעשים מיניים מזדמנים, וכי הבסיס לקבלת תביעתה של המערערת הינו ביחסי המרות בין השניים, ובהתנהגות שאינה הולמת ממונה במקום העבודה, ולא במעשים מיניים אשר כללו שימוש כפי שנטען בכתב התביעה. לאור האמור פסק ביה"ד לטובת העובדת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 17,500 ש"ח בשתי הערכאות. (*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".