לרקוד על הדם

הבור

הבלגאן התקשורתי הקרוב, זאת אומרת הוא התחיל כבר אתמול, הוא דיון על הבור, הספר שכתבו רונן ברגמן מידיעות ודן מרגלית מישראל היום על ביצת הרמטכ"לות שהצחינה פה בחודשים האחרונים, ממנו יוצא הרמטכ"ל הפורש רא"ל גבי אשכנזי בשן ועין. ארי שביט תיאר כבר אתמול את הספר בקווים כלליים, והכותרת בשער הארץ הייתה "הרפז שימש מרגל של אשכנזי אצל ברק". עמוס הראל מתחיל לספר את הסיפור. אשכנזי לא הגיב לשאלות שהמחברים שאלו אותו. הם השאירו, כך מספר הראל, את תגובת דו"צקה במלואה. הוא אומר:

"הבור אמנם עוין מאוד לאשכנזי, אבל לא חושך את שבטו, בכמה מקומות, מברק וקורן. יהיה קשה יותר לפיכך להגדירו כספר מטעם, נקודה שהמחברים בוודאי היו מודעים לה. אילו התאפקו והמתינו למבקר, טענתם לאובייקטיביות היתה מתחזקת". מעריב, שהולך עם גבי אשכנזי לאורך כל הדרך, ממשיך במסע: בשער פתיח המאמר של בן כספית עם הכותרת "תודה, גבי" (כספית התוודה גם בשישי האחרון על חיבתו הגדולה לאיש). מה כותב כספית על הספר במהלך מאמר הפרידה?

"הערב ארך קרוב לשלוש שעות, ואיש לא הזכיר בקול רם את האירועים. את זרזירי העט שמיהרו לשרבט ספרים. את ההאשמות ואת הריכולים. היו מצגות יפות, והיו שירים, והיו נאומים, וכולם הודו לגבי, שהודה לכולם, והדבר הכי מטורף, שלא להגיד בלתי נתפס בכל הערב הזה, היה נאומו של שר הבטחון אהוד ברק. לפני שבוע הוא התייצב בטלוויזיה ודיווח לעם ישראל שהרמטכ"ל סובל מ"בעיות אתיות ומקצועיות מהדרגה הראשונה". דבר כזה לא נאמר כאן מעולם, בפומבי, מפיו של שר בטחון על רמטכ"ל מכהן. ברק בטח כבר עבר באותו שלב על הטיוטה הסופית של הספר ששירבט באמצעות זרזיריו, וידע על מה הוא מדבר".

לא ייאמן, אבל גם ידיעות אומר "תודה" לאשכנזי בשער. זו אפילו הכותרת הראשית. מי חתום? איתן הבר, שבעמוד 2, בדיוק כמו כספית, אומרת הכותרת לדבריו: "תודה, גבי". חמישה עמודים כולל השער על הפרידה והרמטכ"ל החדשדש.

בתחתית השער של מעריב, אחרי יומיים מפומפמים בלי בושה, ממשיך מסע "מכתבי הפרידה לרמטכ"ל" שכותבים קוראי מעריב וגולשי nrg. והיום יש במעריב תוספת: הרמטכ"לים לשעבר כותבים לאשכנזי. בקיצור, כל השער היום, למעט סטריפ בתחתית על "ליברמן נגד נתניהו" מוקדש לרמטכ"ל היוצא.

שישה עמודים מקדיש מעריב לאורגיית הפרידה מהרמטכ"ל. את הביקורת על הספר כותב עפר שלח. כספית בטח רותח מדי. הכותרת: "בינתם נסתתרה". אם חשב הקורא התמים, כלומר אני, שכוונת הכותרת היא שבינת הכותבים נסתתרה הרי שלא כך. שלח כותב שמהספר עולה תחושה כללית שמדובר במערכת ובאנשים שבינתם נסתתרה (הוא גם מסביר, יודע צדיק, מה פירוש הביטוי): אשכנזי, הרפז, נתניהו. אבל מה הוא אומר על הספר? שמדובר בקוויקי, בזריקת בצק, רובו לא רלוונטי, ושהם משאירים את הקורא מבולבל וחסר שורה תחתונה, והכל בגלל הבהילות להוציא את הספר לחנויות ביום פרישת הרמטכ"ל, כי בעוד דקה וחצי, כך הם יודעים, הוא לא יעניין יותר איש.

הרמטכ"ל ודו"צ ניסו לטרפד את פרסום הספר.

אוי, זה משעשע. גם בישראל היום יש ביקורת על הספר: כל כפולת 4-5 מיוחדת לו. הביקורת, סליחה, הפריוויו, חתום על ידי "כתב ישראל היום". וליד, דן מרגלית מפרשן. בידיעות מתעלמים בינתיים.

על ספרים ועיתונאים/ מיילבק אנונימי

"המרוויח הגדול הוא, כמובן, אהוד ברק. היחסים בין ברק לאשכנזי אינם חמים יותר מאשר היחסים בין חוסני מובארק לאחים המוסלמים. ברור שנוכח הפופולריות הגוברת של הרמטכ"ל היוצא וחוסר הפופולריות הבולט של שר הביטחון, היה לברק אינטרס מובהק שהצד שלו בפרשה יוצג על ידי עיתונאים בעלי שם, ובאופן שקשה יהיה להתעלם ממנו. ברגמן ומרגלית נרתמו למשימה.

עכשיו הגיעה העת להתרווח בכיסא, לשלב ידיים מאחורי הראש, להישען אחורה ולעצום עיניים. מסע מהיר במנהרת הזמן לוקח אותנו אל שנת 1996. במאי אותה שנה הצליחו שמעון פרס ומפלגת העבודה להפסיד יתרון של עשרות אחוזים בסקרים ולחטוף בבחירות תבוסה לבנימין נתניהו ולליכוד. פרס, ברור היה לכולם, כבר נמצא בסוף דרכו הפוליטית. על ירושתו התקוטטו שני הכוכבים העולים של המפלגה. מצד אחד, חיים רמון, פוליטיקאי בחסד, נואם מחונן ובעל כריזמה סוחפת, שהראה כבר שניתן לקום על מפלגה, לכבוש את בסיס הכוח שלה ואחר כך לשוב אליה כמנצח; מן הצד האחר, אהוד ברק, לוחם נועז ורמטכ"ל בולט, שנודע כבעל אינטליגנציה בלתי מצויה וסומן להנהגה מזה שנים אחדות. בבחירות הללו שימש רמון כראש מטה הבחירות של העבודה, וברק - כראש המטה האישי של פרס. אחרי התבוסה הצורבת הטיל כל צד את האחריות לביזיון על האחר.

שובר השוויון בקטטה הזו היה ספר שהתיימר לספר את האמת בפרשה: "ההתאבדות - מפלגה מוותרת על שלטון", על שהתחולל במפלגת העבודה במהלך אותו קמפיין. על הספר היו חתומים שלושה עיתונאים ותיקים, כולם יוצאי מעריב: בן כספית, אילן כפיר וחנן קריסטל. כל אחד מהם עשה קילומטראז ארוך בפרשנות פוליטית עוד לפני הבחירות הללו. מי שקרא את הספר לא יכול היה שלא להגיע למסקנה שיש אשם אחד בתוצאת אותן בחירות: חיים רמון. רמון, כך נטען שם, הסתיר סקרים לא מחמיאים, התעקש על קמפיין תקשורתי מתון ובלתי-אגרסיבי מול עמדת כל היועצים, לא עדכן את פרס על המצב הקשה בקרב פעילי השטח. לעומתו הצטייר ברק כאדם היחיד שידע בדיוק מה צריך לעשות ומתי. הוא עבד עם הסוקר שהצליח להביא את התחזית הקרובה ביותר למציאות (יוסי ודנה), הוא תבע לחדד מסרים ולתקוף את נתניהו בגלוי, הוא היה האנטי-תזה המוחלטת לשיתוק שאחז את רמון. המסקנה החותכת: ברק לשלטון, רמון הביתה.

כלומר, הרעיון של שימוש בעיתונאים בכירים לצורך העברת מסר באמצעות ספר שנכתב כמה דקות אחרי סיום הפרשה אינו חדש והוא גם אינו משרת את ברק בפעם הראשונה. מי שרוצה להאמין ששלושת העיתונאים שכתבו את "ההתאבדות" לא רתמו עצמם להעברת מסר ישיר מברק - שיהיה לו לבריאות. מי שסבור שברגמן ומרגלית אינם עושים כעת את אותו הדבר בדיוק - שיהיה בריא עוד יותר. ההבדל הוא שלפני 15 שנה נאבק ברק על נדוניה של 34 מנדטים, ואילו הפעם לא נותר לו אלא לגונן בזעף על עמדתו במשרד הביטחון, כשלכולם ברור שלא יצליח עוד לסחוף אחריו שום תנועה או מפלגה של ממש.

בשולי הדברים, מעניין לראות עד כמה השתנתה הנימה ב-15 השנים האחרונות. כספית היה פעם ממצדדיו הנלהבים ביותר של החייל הכי מעוטר בצה"ל. כיום הוא, אולי, שונאו הגדול ביותר. האם כספית חש שלא קיבל על תמיכתו שום תמורה מברק? עכשיו הוא הלוחם הקולני ביותר נגדו, ולא היה יום אחד בשנים האחרונות שבו לא תקף אותו כספית בחריפות שאין דומה לה. קצת מזכיר מה שאומרים על חוזרים בתשובה: הללו הם הקנאים הגרועים ביותר".

יורם זק Vs דנה רון

מעניין אם קשת שכרה אנשי מקצוע המתמחים בניהלו משברים, כי נכון לעכשיו כל צעד שם יותר היסטרי מקודמו. צפניה מציע לקשת לשחרר הודעה לעיתונות עם נתוני ההצבעה האחרונה. מסכימה וממליצה בחום. מצחיק שעם האתר המפלצתי בגודלו שלה ומיליוני הגולשים מנהלת הזכיינית מלחמת חורמה נגד בלוגרים והרוחות המנשבות ברשת. הידד לרזיסטנס! מה שכתבתי אתמול על הפרשה. הז של זק.

ערן סויסה מראיין את דנה רון להמגזין של מעריב. בידיעה בשער האחורי הוא כותב "...בקשת העדיפו אתמול להיות יותר נוקשים... הוחלט במשותף כי זק ייצא לחופשה של מספר ימים..." נוקשים? מעריב מתייחס לסיפור בארבעה מחלקיו: בשער האחורי של עמודי החדשות, במדור הדעות, במעריב עסקים (תגובתה הנזעמת של הרשות השנייה) ובהמגזין. כמה פעמים מופיעה התמונה של דנה במעריב של היום? חמש: שער אחורי, שערי המגזין ועסקים וכן בשתי הכתבות. באתר דיווח אתמול בלילה אריק בנדר שח"כ ציפי חוטובלי תכנס דיון מיוחד בשערורייה. ומיכל אהרוני כותבת דברים מעניינים במיוחד במדור הדעות:

"במאי התוכנית יורם זק לא הטריד מינית את משתתפת התוכנית בבדיקת הסאונד שבה אמר את מה שאמר. לא הוא ולא חבריו התרגשו מהדברים שנאמרו, מפני שלדידם, המשתתפים מקבלים את מה שהם ראויים לו. מי שמוכן לרדת על הברכיים בשביל פרסום צריך להיות מוכן לספוג הכל. מולך הרייטינג והפרסום רשאי להאכיל אותך בכל מה שבא שלו ואתה חייב לאכול. זאת לבטח לא היתה הפעם הראשונה שבה דברים כאלה נאמרו. רק שהפעם מישהו מבחוץ שמע".

הארץ סוף סוף הצטרף לסיקור. גילי איזיקוביץ מביאה את דברי זק לעמיתיו בקשת:

"את הדברים הקשים שכותבים עלי הרווחתי ברגע של עייפות וחולשה. ביקשתי מאבי יומיים חופש לעשות חשבון נפש ולנוח"

זק יחזור לערוך את התוכנית הקרובה, שתשודר ביום רביעי.

גם מורן שריר מתייחס לעניין ממנו התעלם אתמול, ובאופן די מפתיע, אני מתחברת לדבריו.

ניב שטנדל בעכבר קורא לזה כסת"ח של קשת.

אני לא רוצה לחזור על מה שכתבתי אתמול, דעתי לא השתנתה, אבל דומה שרוב הכותבים, בהביעם את דעותיהם, מתעלמים מחלק מהעובדות כפי שנוח להם: זו הייתה בדיחת גברים מטופשת ומכוערת שאיש לא התכוון להשמיע בפורום ציבורי כלשהו, למעט בין זק לטכנאי/ים שעובדים איתו. את כל השאר כאמור כתבתי.

ובידיעות - הפניה בשער העיתון לכתבה ב-24, ושם, הפניה בשער וכפולה של רז שכניק, גאיה קורן וגבי בר חיים על הפרשה. בניגוד לציפיות, שהקרב של ידיעות בקשת יבוא פה לידי ביטוי זה לא קרה. הכתבה מסכמת פחות או יותר את מה שנכתב בכל שאר המקומות בלי גלגול עיניים מיותר. סקופון, משהו? לא. מה שצריך להיות מובן מאליו בתקשורת הופך להפתעה לטובה.

שוב הקדמתי את זמני

(ולא התעשרתי) אני הגיתי את רעיון הרישיון להורות לפני עשרות שנים, והנה זה נהיה טרנד. פאק.

ברשתתת

חדש! נתק עם SLL.

האפליקציה החדשה של חדשות10 לאייפון הושקה אתמול, אבל....

שאריות מחוממות/ לחם עבודה

טור חמוד של רגב קונטס מהעיר האחרון.

נמרוד ניר, הבן של, זכה בתקציב הפרסום של מעריב. אמא שלו וד"ר זקי רכיב אחוקים ועושים עסקים ביחד, אבל ברור שאין קשר בין הדברים וניר הצעיר נבחר בשל כישוריו הפנומנליים בלבד.

יש עורכים בבית?

ישר"ה, ראשון, 13.2: האם מובארק התמנה למפקד החיל ב-1973 אחרי המלחמה או שאולי התמנה אחרי ששת הימים?

האם ביקר בישראל בהלוויה החוזרת לרבין ב-2005 או שמא ב-1995. האמת לפי ויקיפדיה לא מופיעה בשום קומבינציה בכתבה: מונה ב-1972 למפקד חה"א ופרש ב-1975. (תודה ל-MajorTom)

מאקומיקס: איראן ואובמה.

פרסים

הודעה לעיתונות: הצלם עמית שעל זכה במקום השלישי בתחרות וורלד פרס פוטו העולמית (בקטגוריית Arts and Entertainment). זו הזכייה השנייה של סדרת הצילומים אלטנוילנד, שזכתה גם במקום הראשון בתחרות "עדות מקומית" - השלוחה הישראלית של וורלד פרס. הצילומים, שבהם מצולמת תמונה ישנה על רקע אותו מקום כפי שהוא כיום, פורסמו לראשונה בגיליון יום העצמאות של מוסף כלכליסט בשנה שעברה.

VTV

תוכן שיווקי בטלוויזיה? בין גורמים בערוצים לגופים מסחריים? ברור.

בידיעות ובישראל היום ובהארץ - כפולת מודעה מטעם רשת, עם דיוקן ענק של דודו טופז, לקראת שידור "החומרים הגנוזים של דודו טופז" הערב ב-360, ב-21:00. מעריב הוא העיתון היחיד שלא זכה בכפולה השמנמנה.

עברית אני מדברת אליך

סויסה מצטט במעריב את דנה כמי שאמרה: "לא מגיעה לו על היריקה הזו על הדם". בהמגזין היא מצוטטת כמי שאומרת: "אני רק עוסקת בלעזור ליורם לעצור את היריקה על הדם שלו" אני לא יודעת אם זה מה שדנה אמרה או זה מה שסויסה הבין, או זה מה שעורכיו של סויסה למדו לבגרות. הביטוי בעברית הוא "לרקוד על הדם". לירוק דם זה משהו אחר לגמרי. הן מטאפורית (לקרוע תתחת) והן ליטראלית (במובן הרפואי). מה זה הגיבריש שכתוב למעלה? אלוהים יודע. ותקשיבו שוב: אי אפשר לגבב מילים ולהגיד "אנחנו עושים עיתון". אי אפשר.

שמועות - נקבה. "שמעתי כל מיני שמועות שאין להם שחר... לא רוצה להגיב עליהם..."

לפני פיזור

אוףףף, קשה.

הטלגרם שלנו - תכנים בלעדיים ויחודיים