לפעמים אקט מטפורי ממוקד שווה אלף מלים. אין אדם בישראל שאם תשאל אותו אם עדיף שישראל תהיה נקייה ממוקשים שיגיד לך "לא". אנחנו אנשים תבוניים והגיוניים ובכל זאת, לעיתים קרובות אנו נוכחים שרק אותות ומופתים ודימויים ילדותיים מצליחים לבקוע את חומת האדישות, ולייצר תשומת לב בונה מודעות.

וזה יכול להיות בכל תחום, צרכנות, שירותים, פוליטיקה, חברה, חינוך, סביבה, בלי קשר לחומרת המצב. אנחנו חושבים כמו גדולים אבל התגובה הרגשית תמיד מגיעה ממקום ילדי, בסיסי, והמטאפורה הטובה מחפשת את המקום הזה.

מלחמות ישראל הותירו שטחים ממוקשים לא מעטים. גדלנו בארץ שמטיילים בה לאורך גדרות שלאורכן ששלטים הנושאים את הכיתוב "זהירות מוקשים". התרגלנו לזה כמו שמתרגלים לרעות חולות אחרות וזה הפך נוף שגרתי. כדי להוציא אנשים מהאדישות צריך שיקרה מה שקרה לדניאל יובל בבוקר בו טייל עם משפחתו בגולן ועלה על מוקש. דניאל איבד את רגלו וכולנו הזדעזענו והערצנו את הילד האמיץ שמיהר לקום על רגליו אחת מהן תותבת. דניאל התייצב בראש היוזמה לסילוק מוקשים.

כמה עובדות:

כיום יש למעלה ממיליון וחצי מוקשים חיים הפזורים בשטחים רבים בכל רחבי הארץ - בערבה, בגולן וכנראה שעוד. חלק רב מהמוקשים נסחף בעקבות הגשמים במהלך השנים. הדבר גרם לכך שמצד שישנם מוקשים רבים שמיקומם כיום אינו ידוע. בעקבות הסחף חדרו מוקשים רבים לשטחים מיושבים ולשטחים חקלאיים דבר שמגביר את הסכנה הממשית לחיי אדם.

אבל החדשות העגומות הן שלא די במה שקרה לדניאל. אנחנו יצור ששואף לחזור לאדישותו ולשגרה בכל מה שמאיים עלינו. היות שהמוקשים, כמו עזה, רחוקים משדרות רוטשילד ומנמל תל אביב מרחק נסיעה של יותר משעה, קל לסלק אותם מהתודעה היומיומית.

לכאן נכנס האקט המטפורי

מה שכן מטריד את התל אביבי זה הרחוב, בית הקפה שלו בשדרה, מקומות חניה ומחירי הנדל"ן. מה שמטריד את התל אביבי זה שיהיה לו היכן לרכב על האופניים שלו וללכת עם הכלב שלו לטייל. לפעמים שני אלה סותרים זה את זה כאשר הכלב שלו או של חברו עושה את צרכיו בדיוק על מסלול האופניים או ליד הספסל בשדרה.

ביום שישי (21.1.11) הוצפה מרכז תל אביב בקקי של כלבים. בתוך כל אחת מערימות הקקי המלאכותי היה תקוע שלט צהוב עליו נכתב "זהירות מוקש. יש מוקשים שהורגים". מטרת הפעילות הייתה מן הסתם יצירת מודעות לפינוי שדות המוקשים בישראל.

בפרויקט השתתפו עשרות מתנדבים. דמות מרכזית בפעילות היה דניאל יובל - הילד שאיבד את רגלו ברמת הגולן. המשל "מוקש נעל" היה שם תמיד כי תמיד השתמשנו בו. התחושה לדרוך בזה היא תחושה מוכרת של פאדיחה מסריחה שמשנה את מהלכו של היום.. או כמו ששרה להקת כוורת "אם דרכת בתוך דבר שכלב לפעמים משאיר, נקה היטב את הנעליים ושמור מאיתנו מרחק סביר".

לעצומה - לחץ כאן

התובנה, למרות שהיא צינית, היא אמיתית: רק המשלת מוקשי אדם אמיתיים למוקשי נעל תל אביביים יפילו לישראלי האורבאני את האסימון

הבאת המוקשים מהערבה ומהצפון לטבור התל אביבי המשפיע הינה אקט אסטרטגי נכון וחכם, כי כל מה שלא עלה על שולחן הדיונים בעיר הגדולה כמו לא קיים. אבל כדי להביאו אל השולחן צריך ללעוס אותו לתל אביבים ולדבר אליהם (אלינו..?) בשפתם, בפחדיהם ובאורחות חייהם.

בעוד כשבועיים יעלה בכנסת לקריאה ראשונה חוק לפינוי שדות המוקשים בישראל. הפעילות עוררה תשומת לב רבה וגייסה חתימות רבות לעצומה. אנחנו יודעים שמודעות שיש בה חוויה אישית, דוגמת 'מוקשי נעל' היא תנאי הכרחי לבקוע את חומת האדישות ולייצר מבער אחורי למהלכים.

מיותר לציין וחשוב להדגיש שהקמפיין מתקיים גם בצורת שלטים בצמידות לשדות המוקשים עצמם בצפון ובדרום. ובכל זאת המטאפורה במקרה כמו זה קריטית לביסוס הרעיון, ומתפקדת על פי כל חוקי המיתוג: אם זה לא עטוף בנאראטיב שאנחנו מכירים, זה לא קיים. או כמו שכוורת אמרו עוד לפנינו, 'פה קבור הכלב'.

למידע כללי בנוגע למוקשים - לחץ כאן