גלנטריה

פשרה שהתקבלה זה עתה: בסיס צאלים יעבור למצודת יואב.

השבוע, הארץ

למה התאבד חליל גבעתי-רפ. סיפור עצוב.

האם הוא היה צריך להתגייס?

מודה, זה המוסף המרתק ביותר בסו"ש: המאבק במזון המהיר באל.איי, מדוע זוכה שכונה ביפו בשם נוצרי, פרשת ברלוסקוני החדשה, מאה שנה לחוקרים הראשונים בקוטב הדרומי, פלוס פלוס.

(עורך בשנה האחרונה: ספי הנדלר).

ישראל היום וחופש הבעת הדעה

לפני ימים ספורים, עת הקרב על ה-TGI היה בעיצומו, ולכל אחד היה מה להגיד על נסיקת ישראל היום, הגיב פה אחד מעובדי העיתון והוכיח באותות ובמופתים שכן, יש גם מאמרי ביקורת על נתניהו ועל אהוד ברק.

אז כן, הם קיימים, אבל תמיד נבלעים בים השבחים. למשל היום, בישראל השבוע: כפולה ראשונה, דן מרגלית חוזר על דבריו מאמצע השבוע ואומר שלא הייתה ברירה אלא להתפלג. עמוד אחרי זה כותבת ח"כ עינת וילף את הגרסה שלה, למה לא הייתה ברירה אלא להתפלג.

בעמוד הבא כותב חמי שלו שאהוד ברק הוא החלום ושברו, צירוף מילים ייחודי בהחלט שלא נעשה בו שימוש בשנים האחרונות כלל, והדף המריר הזה עטוף בראיון עם אמא של אהוד, המסבירה שהוא ילד שלי מוצלח. אכן, לגמרי, מגוון דעות.

מוסף הארץ

כתבת השער מתייחסת ליוצרת שתיקת הארכיון, סרט השואה המדובר בעולם, יעל חרסונסקי. הסרט ישודר ביס דוקו ברביעי, 26.1, 22:00.

מאחר ששמעתי וקראתי כבר על הסרט ועל הליך יצירתו לא מעט, מעניין אותי יותר לצפות בו.

ובשוליים: לא יודעת מי אחראי על הסטיילינג (כתוב רק שינאי יחיאל צילם, ושהביגוד של אלומה), אבל יש לתלות אותו עם הראש למטה למשך שבוע. אני מכירה את הלוק של חרסונסקי. כה חבל שחירבו אותו עם הרעיון הגאוני להציג אותה כניצולת שואה או מה.

סייד קשוע מזנה את עצמו כדי שיהיה לו דבר מה עת יושלך למחנה פליטים.

7 ימים

עת מתנהל המאבק/דיון הנוקב, האם להרוס את ביתו של אלירז פרץ או לא, ראיינה סמדר שיר את האלמנה, שלומית (כתבת השער). כן, כמצופה יכולתי להגיע לקריאה עם ההתנגדות המובנית מראש, אבל נפלתי בשבי קסם סיפור החיים העצוב. אף שאין לי שום מעורבות, הזדהות, עניין או קשר לאורח החיים הזה.

באשר לסוגיית להרוס או לא, שיר מביאה את העובדות:

"גורמים בשלום עכשיו מספרים כי לאחר מות פרץ וקליין ביקש הארגון מביהמ"ש שלא לפעול להריסת שני הבתים בהם מתגוררים האלמנות והיתומים, אלא להריסת 16 המבנים הנותרים, אבל גורמים אינטרסנטיים מסרבים לפרק את החבילה כדי להכשיר בכך משפטית וציבורית את יתר המבנים הלא חוקיים באזור. התוצאה: דווקא משפחות פרץ וקליין עלולות לשלם את המחיר. כך או כך, אחרי דחיות חוזרות ונשנות, בשבוע שעבר ביקשה המדינה ארכה נוספת כדי לנמק בפני ביהמ"ש מדוע אינה פועלת להריסת כל המבנים הכלולים בתיק, שש שנים אחרי שהתבקשה לעשות זאת לראשונה".

כדי לנפנף במצבו המעולה, ואולי כחיזוק לשבוע ה-TGI על הלוגו של המוסף יש מדבקה (כאילו) אדומה: "השבוע 104 עמודים".

מוסף כלכליסט

שער מכוער במיוחד יש למוסף, אבל הכתבה, שלא לומר פרויקט של כתבי העיתון, החושף את התנהלות חברות הגז בעניין תמלוגיהן, ראוי.

המוסף לשבת/ ידיעות

ח"ח לשער הנראה כפוסטר לסרט אקשן (שליחות קטלנית) עם אהוד בררררררק, עם כוכבים, כמו אלו שנותנים מבקרי הקולנוע לסרטים.

ח"ח לבעלי הרעיון ולמבצעיו.

אלכס פישמן מנסה לפרוש את כל הגלנטריה לפנינו. ראשית הוא מזכיר שהארץ פרסם את הסיפור ב-2005, ושלפני שנתיים "שוב מוחזר הסיפור בתקשורת וגווע" (כלומר, המילה מעריב לא תופיע בידיעות, ויהי מה, אם כי זכור לי במעומעם מקרה שבו הופר החרם).

אחר כך יש כמה משפטים אניגמטיים, ואולי הם אניגמטיים רק לי:

"סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר נוה, שחזר לצה"ל על פי בקשת גלנט וברק בתנאי שיהיה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא יכול לטעון: לא הוחזרתי לשירות כדי להיות פקק. רוצים אותי? בבקשה. אמלא בשמחה את תפקיד הרמטכ"ל באופן זמני או קבוע. אני זקן האלופים. אי אפשר להתעלם ממני".

ואני שואלת: אם הוא לא רוצה להיות פקק, למה שירצה למלא את התפקיד באופן זמני?

בהמשך כותב פישמן ש"פרשת הרפז לא שככה. היא צפויה לפרוץ שוב, בתוך כמה חודשים, עם גילויים מרעישים לגבי התנהלות הצמרת הצבאית".

מה?

אחר כך יש סקופ: "גלנט כבר הפסיק, למעשה, את תהליך החפיפה המסודר שבו החל לקראת כניסתו לתפקיד, והוא טרוד כל כולו בהגנה על שמו הטוב".

ולקינוח עוד אניגמה: "שוחרי שלומו במטכ"ל כבר משחיזים עוד סכין קטנה כדי לתקוע לו בגב. ככה, בשביל ההתעללות".

די, נו, אברמוביץ אחד זה מספיק. אני לא מבינה כלום.

ח"ח לאפעס: "גלנט תוקף בחריפות את שכניו למושב: הם עשו לי נוהל שכן".

מוספשבת/ מעריב

למה הכוונה ב"עורכי דין נוצצים, אילי ממון, פרסומאים בכירים, עיתונאים (ובני זוגן), לוביסטים, כל אלה שמושקעים עד צוואר במינויו של יואב גלנט..." (בן כספית)

תרבות מעריב

על שער המוסף נכתב שאת הכתבה על מיכל ויואב צפיר כתב שגיא בן נון, ולא היא: מדובר בלירון שוורץ. בכתבה עצמה תוקן העוול.

למה הלבישו את הבחורה בבגדי ספורט סטייל האייטיז האומללים?

7 לילות

לפי סקר התרבות הגדול של המוסף:

ל-91% לא משנה שמיקי חיימוביץ עוזבת.

68% נגד הגדלת מספר שעות הריאליטי.

25% חושבים שיאיר לפיד מייצג את הישראליות.

76% חושבים שלא יקנו קורא אלקטרוני (אאוץ' לידיעות טכנולוגיות)

43% ביקרו בחנות דיסקים לפני יותר משנה.

60% כן ילכו להופעה של זמר שלא היה בצבא.

75% לא תומכים בחרם על אריאל.

טוב נו, את מי זה מעניין ולמה? ו/או, מה רציתם שנעשה עם המידע זה?

ואיציק זוהר. בלעדי. שער. נו. לא רוצה.

ידיעות תל אביב

עשו בשכל שם: כתבת השער (עוד טייק אוף על אמריקן ביוטי, יאק), היא פרופיל של נערת הפיתוי של דודי זילברשלג, תום דרום. טיימינג מצוין ונכון.

תחרות הסיפור הקצר חוזרת

אפשר לשלוח עד 15 במרץ.

בלוגלנד

אנשיל פפר פגש את הבלוגר (כך לדברי כותרת המשנה וההפניה שלשום בשער) סופיאן בל-חאק, שתרגם לערבית ולצרפתית את מסמכי ויקיליקס על השלטון המושחת בתוניסה, ונהפך בן לילה לאחד הגורמים במהפכה העממית.

הכל טוב ויפה, רק שלב-חאק אין ממש בלוג. הא העלה את הוויקלוקים לעמוד שפתח בפייסבוק.

אולי בגלל שזה היה אירוע חד פעמי, הוא יכול להגיד לפפר שאין לו מושג איך עלו השוטרים על עקבותיו והגיעו לביתו.

עדי בן יעקב מציע את גקי אדרי לפרס פראט על מאבקו נגד תאגידי המים.

הנה טופס הגשת מועמדות.

לחם עבודה Reloaded

דרוש/ה עורך/ת

עם ניסיון בעריכה (חובה)

רצוי ידע בכלכלה

משרה מלאה

[email protected]

---

לזמן השרון דרושים

כתבי שטח

דרישות התפקיד:

אמביציה, רצון לעבוד קשה בשעות לא שגרתיות והיכרות טובה עם האזור

קו"ח:

[email protected]

לכל המודעות.

לפני פיזור