לעיתים רחוקות אנו רואים אקט שיווקי שממש עושה שימוש אסטרטגי מדויק בחולשה של המוצר והופך אותה להזדמנות. אנחנו נוטים להזניח את החולשות שלנו שלפעמים הן אלה שהופכות אותנו לייחודיות וזכירות.

בפרסומת לפנגו, חניה סלולארית ארצית לא שכחו את זה.

בפרסומת נראה בחור שהוא טייפקאסט מובהק של חנון. הבחור מספר שהוא 'יושב בבית קפה, מעיף עליה מבט בכל כמה שניות, בודק את השטח ומוודא שאף אחד לא יתקרב אליה לפניו'. ואז הוא רק מסובב את הראש לשניה ו"בום" יש לה דוח על השמשה. ככה זה בתל-אביב. ואז הוא מספר שהוא החליט לעבור לפנגו. פנגו - חניה מהנייד ברחבי הארץ ללא דמי מנוי. בסרטון השני מופיעה בחורה שמספרת גם היא סיפור שנשמע כאילו היא מדברת על בחור ולבסוף מסתבר שהיא מדברת על פנגו כפתרון טוב ל"זמן שנגמר במדחן" ונגמר לרוב בדו"ח.

בין לבין הוא מודיע "תל אביב" לשפופרת. הבחורה מודיעה "ירושלים". כי ככה זה עובד בפנגו, אתה אומר את שם העיר בה חנית. וכאן גם מגיע הפאנצ'. כל הקטע של להשתמש בפנגו קצת מביך. רואים אותך יוצא מהרכב ופתאום מדלקם בקול רם שם של עיר בלי קשר לכלום.

אין שום צורה לדלג על הזיהוי הקולי של העיר בה אתה מבקש לחנות. חשבתי על זה. כל נסיון לייצר מערכת הקלדות חכמה תהיה ארוכה וטרחנית מדי ותבזבז את זמנו של המשתמש. לכן אין מנוס מהגיית העיר. לאחר מכן אתה מקבל מספר מצומצם של אפשרויות כמו למשל "עבור רחבי העיר לחץ 1, עבור אזור התעשייה לחץ 2, עבור הקטע שבין סוקולוב לבן גוריון לחץ 3". זה הכי הגיוני כמות שזה.

אבל פה נכנסות שתי בעיות מאז'וריות:

א. נורא מגוחך, אפילו על גבול הפאדיחה, לצאת מהרכב, ללכת ברחוב ולנבוח "הרצליה" או "רמת גן" או "חיפה" בלי שזה בקונטקסט של דיבור רגיל. כשאני יוצאת מחניה פנגואית (כלומר מחוץ לתל אביב כשמדובר בי כי יש לי סלופארק), אני מסתכלת שמאלה וימינה לפני שאני מכריזה בקול רם וברור "גיבעתאיים" או "רישון-לה-ציון".

ב. סלופארק, המתחרה התל אביבי, יותר ידידותי בשימוש, אינו דורש השפלה זו כי הוא תחום רק לחניה בתל אביב ולכן כל שעליך לעשות זה לחייג ולסגור והנה אתה מכוסה. גם בסיום חניה סלופארק מאפשר לך לחייג ולטרוק בעוד שפנגו מבקש ממך להקיש 1 כדי לסיים.

כל פעולה ברצף מלא ה-stress של יומנו עמוס חיפושי החניה, אקט החניה עצמו, היציאה מהרכב, הכניסה לרכב, היציאה מחניה וההשתלבות בתנועה מעמיסה. מה גם שבעת נהיגה עלינו להימנע משיחה בנייד. בעולמנו המפונק גם המתנה למענה מוקלט ולסדר השמעת ההקשות, הינו מיקרו מטרד.

לכן, מה שפנגו עשו זה לגייס לטובתם את הנטל הגדול ביותר שלהם ולחבק אותו. גם הבחור וגם הבחורה בסרטון השני של פנגו מדגימים את הגיחוך בסיטואציה ומגזימים אותו. כל זה בתוך קונטקסט של סיפור שמדגים עד כמה קשים ומתוחים החיים ללא פנגו, ועד כמה משחרר אותנו פנגו מהדאגה שיבוא פקח ויקנוס אותנו על חניה לא משולמת. כמובן שבחירת הטיפוס מכוונת, חנון שמדבר על המכונית שלו כאילו היא בחורה, כשברור, בסופו של דבר, שהרי לא יעלה על דעתה של אף בחורה לחשוק בו..

בסופו של דבר אפשר לזהות הומור עצמי נועז של פנגו - אישיות מותג גמלונית, מביכה, לוזרית משהו..

וכמובן שמי שצוחק על עצמו מפקיע מהאחר את המוטיבציה לצחוק עליו. יותר ויותר אנשים ירימו את הכפפה ויותר ויותר תהפוך נביחת הפנגו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הלאומי שלנו. אפילו הפרלמנט של שאולי ב'ארץ נהדרת' נטפלו כבר לפורמט.

הפרסומת עושה לגיטימציה לדבר הבולט ביותר במוצר והורגת בכך שני זבובים: גם את נושא הבידול ממתחרים, וגם את סוגית הבושה הכרוכה בשימוש בפנגו. מהיום, במקום להרגיש דביל זה יכול אפילו להפוך ביום מן הימים לסטייל לצאת מהרכב ולקריין: "תל אביב".