ולווט בת חמש

דאג וטוני מחזירים אותך ל-31 בדצמבר 2005. למה התחלת לכתוב את הבלוג? די, נו, כולם יודעים.

תתפלאי מתפלאת. בארבע מילים: כי הייתי מאוד מתוסכלת. תקציר מנהלים: רציתי לערוך את רייטינג. לא קיבלתי את התפקיד. כנראה לא הייתי מספיק מוכשרת/ מגניבה/ צעירה לדעת עופר נמרודי. בנוסף, היה לי גם אירוע מעיק עם דנקנר בעניין דומה. פתחתי בלוג כאקט ספונטני, בהחלטה של רגע, בלי לדעת בדיוק מה אני עושה.

על מה חשבת כשנתת לבלוג שם של להקה פופולרית. אמממ, פופולרית למחצה. לא פחדת להיתבע? מי חשב? לא חשבתי על כלום. לא הבנתי מה אני עושה. הייתי שיכורה. לא, סתם, נו, פתחתי בלוג בהבלחה של שנייה, בלילה האחרון של 2005. חשבתי שאני כותבת לעצמי. מי בכלל ידע מה זה בלוגים, מה זה בלוגוספירה, מה המשמעות של כל זה. זה נראה לי כמו לתת כותרת בעיתון, אולי כותרת שער, אבל לא יותר מזה.

מאמינה שעברו חמש שנים? לא, לא ממש. מצד אחד, זה נצח, מצד שני, כל השתלשלות האירועים נראית כמו חלום משונה, משהו שלא היה בתכנון או בכיוון ברגע שפתחתי את הבלוג. מצד שלישי, אני עמוק בשגרה יומיומית, כך שמה שנראה לי פעם פלא טכנולוגי הפך במהלך הזמן לחיים הכי בנאליים שאפשר לדמיין.

פרטי. קמה בין חמש לשבע. תלוי בהתנהלות חיי לילה/יום קודם. בעיניים חצי עצומות ניגשת לדלת לקחת את העיתונים. עד שאילפתי את השליחים לשים את העיתונים ליד הדלת הנשמה יצאה לי. מניחה אותם על הרצפה (בית קטן, כן?). מתיישבת ליד המחשב, קוראת מיילים. עונה לדחופים ולאהובים. קוראת טוקבקים. עונה אם יש לי משהו דחוף לומר. עוברת לפייסבוק לראות אם יש לי הודעות משמעותיות יותר מהזמנות לאירועים אליהם לעולם לא אגיע או מהצעת חברות ממוכרת תכשיטי פימו. מכינה ארוחת בוקר (2 פרוסות עם דבש, יוגורט עם קורנפלקס, נס). בימים קשים כל הטקס הזה לוקח שעה. מתחילה לדפדף, לנסות להבין מי נגד מי. לפעמים אני בוהה, לא מבינה מה קורה, מה קוראת, או מה יש לי להגיד על זה. לפעמים התמונה מתבהרת מהר, ואני שופעת טענות כרימון מהשנייה הראשונה.

המעבר בין הפלטפורמות השונות לא עשה לך טוב, לדעת רבים. אני מודה, זה נכון מכל בחינה שהיא. כל מעבר כזה היווה טלטלה עזה ולא נעימה לבלוג ולקוראים. הבאסות הטכנולוגיות מורידות אותי בכל פעם מחדש ביגון שאולה.

הוסיפי לזה את עניין לחם עבודה, תת המדור החשוב שהתמסמס פה, ותביני. הבשורה הטובה היא שאני מקווה שהכל יחזור לקדמותו בקרוב מאוד.

אז למה עברת? בכל פעם מסיבה אחרת: אחרי חצי השנה הראשונה בישרא בלוג, כי דמארקר חשקו בשירותיי תמורת כסף לקראת פתיחת דמארקר קפה. לאורנג' עברתי משם כי הציעו לי יותר כסף. כה פשוט. לאייס עברתי מרצוני ומיוזמתי מאחר שלא ראיתי את הדברים עין בעין עם מעסיקיי באורנג'.

ומה, הגעת אל המנוחה והנחלה? המקום היחיד אליו אעבור מאייס יהיה, אם בכלל, לפלטפורמה משלי, או לבית אבות.

מהי הפלטפורמה הכי נעימה שהיית בה? ישרא-בלוג, אבל אולי זה בגלל שהייתי קלולסית, וייתכן שהפלטפורמה כלל לא הייתה עומדת במבחן המציאות העכשווית. כלומר, יש מצב שרק הנוסטלגייה מדברת מגרוני.

כמה זמן נמשכת כתיבת כל פוסט? לא עניתי על השאלה הזו אלף פעם?

ענית, אז מה? את יודעת שאני שונאת לחזור על עצמי.

אז תתאמצי. לא תחגגי שוב חמש שנים בקרוב. בין שלוש לעשר שעות בערך. הקצה העליון הוא בשבתות. בזמן שאתם ישנים, מתחבקים, שותים אספרסו, רודפים אחרי הילדים או ממנגלים. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לכל האופרציה הזו אלמלא היה לי שעון ביולוגי ייחודי: אני קמה מאוד מוקדם כל יום. גם בשבתות. ככה זה, מנגנון טבעי בו התברכנו, או קוללנו, אני וכל מי שאוחזים באותה ערכת גנים. כך שאני מנצלת את הכישרון הטבעי הזה (גם) לצורכי הבלוג.

אז את פנויה רוב היום? לכאורה. עד שהכל נגמר כבר כמעט צהריים, עם תיקונים, הגהות, קישורים בפייסבוק ובטוויטר, שיחות מאנשים עצבניים, תקלות, באגים וכאלו. ואז אני צריכה להתארגן ככל אדם מהיישוב ויאללה, סידורים, פגישות, הרצאות, ותחקירים וכתיבה ויוגה ואופניים והליכות.

מי בא, מי הלך

כמה מהקוראים הראשונים שלך עדיין פה, לפי דעתך? מי הקוראים שלך היום? אין לי מושג, מינה צמח לא רוצה לעשות את הסקר הזה עבורי. אני לא יודעת כמה קוראים יש פה מהיום הראשון ועד היום, אבל אני יודעת שהם קיימים. את חלקם אני ממש מכירה ואוהבת. אני יודעת שאנשים באו והלכו וחזרו והלכו וחוזר חלילה. אני לא יודעת כמה אנשים חוזרים לפה כל יום, כמה מגיעים פעם בכמה ימים, כמה פעם בשבוע לסיבוב עדכון, ממש אין לי מושג. הסטטיסטיקות הקלושות שיש לי לא מספקות את האינפו הזה. אבל כמו שראית, אני מודה לכולם. נדמה לי שפעם ניסיתי לעשות משאל עם. לא ממש הלך. ממילא מי שמגיבים זה קמצוץ שבקמצוץ מהקוראים. אין קשר, אגב, בניגוד למה שנוטים לחשוב, בין מספר התגובות למספר הקוראים פוסט מסוים. למשל, אם יש 100 תגובות לפוסט X, ו-40 ל-Y, זה לא אומר שאת X קראו יותר אנשים.

מה היחס בין אנשי התקשורת שקוראים את הבלוג לבין האחרים? לא יודעת. אני כן יודעת שבתחילת הדרך רוב הקוראים היו מהברנז'ה. במהלך הזמן נוספו רבים אחרים, ויש לשער שחלק מהברנז'ה פרש. או כי נמאס להם ממני, או כי נמאס להם ממני.

את בטוחה שאת לא רוצה להיות עיתונאית יותר? אחזור על ההצהרה שלי למען הרגע ההיסטורי: לא רוצה. כבר כמה שנים אני משוכנעת שמיציתי את הפאזה הזו בחיים. אין דבר שלא עשיתי שם, ואין לי עניין להמשיך ולעשות. גם בגלל שאישית זה משעמם אותי מאוד, וגם בגלל, אמממ, מצב העיתונות. ולא, אני לא רוצה למצוא לי אי קטן בים הנייר או ברשת. פשוט לא. לא זו אף זו: אני חשה שבזבזתי שני עשורים מחיי על עבודת פרך. מה עשיתי שם, אני חושבת לעצמי בימים קשים. קולנוע זו האהבה הראשונה שלי, ואני מנסה בכל הכוח לחזור אליה. למעשה, להתחיל מהתחלה. כי האהבה הזו הייתה ברמת התיאוריה עד לא מזמן. אני רוצה להתפלש עכשיו בבוץ, לרעוב ללחם ככל יוצר ישראלי, לצבור חובות בכיף, אבל לעשות את מה שאני מאמינה בו. טוב, הייתי שמחה בלי העניין של החובות, זה יותר מדי מפחיד עבורי, ואין לי שום גב/ בסיס/ קיר/ תקרה כלכליים להיתמך על ידם.

מי שונא אותך

שמעתי שיש לך די הרבה אויבים. גם אני שמעתי.

מפתיע, לא? חלק גדול משיחות הטל'/סמסים שאני מקבלת נפתחות במילים: "תגידי, מה עשיתי לך רע? משהו בגלגול קודם?" בטח כל אחד מהשואלים חושב שהוא מקורי. לו היה יודע כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. התשובה שלי היא אחת. כלום, מה פתאום, למה? ואז מתחילה מסכת טענות נגדי, על אי דיוק, ולמה לא לקחתי תגובה, ושאין לי בכלל מושג, וזה. למה אנשים משוכנעים שיש לי "משהו" נגדם? אולי כי ככה זה בתקשורת? כל מי שכותב על מישהו משהו זה בגלל שיש לו איזה עניין איתו?

אבל יש לך אויבים שאפשר לשים עליהם אצבע. יש להם שמות ופנים. מה עם וואלה ברנז'ה, נחום ברנע, קלמן ליבסקינד. בוואלה ברנז'ה לא קיבלתי מעולם קרדיט על אייטמים שפורסמו אצלי ולאחר מכן עלו אצלם. יתרה מכך, זכיתי לככב ב"פרויקטים המיוחדים" שלהם באופן נלעג. לא מוצאת שום סיבה, לפיכך, ללנקק אליהם מתישהו.

ברנע וליבסקינד השתמשו בחומרים שלקחו מהבלוג במדורים שלהם בלי לבקש רשות, קל וחומר בלי לתת לי קרדיט. מאחר שמדובר בשני מאורות, שני נביאי זעם עטורי פרסים וכיבודים שנהגו בפחז, כנידח שבאתרי האינטרנט, אין לי שום הערכה כלפיהם יותר, ואו רצון לעיין בכתביהם. שימשיכו לתקן איש איש את עולמו, לנפנף בעוולות שסביבם ולחשוב שהם אנשים מצוינים ובעיקר בעלי אמות מידה נעלות על פני האחרים.

מה הסיפור שלך עם דב אלפון? למה הוא ביטל מדורון זניח לו הצטלמת לגלריה? איך הפכת לפרסונה נון גראטה בהארץ? אלפון חושב שאני נוטרת לו. מעשה שהיה כך היה: לפני קצת פחות מחמש שנים, בראשית ימי הבלוג הצגתי בפניו רעיון בן עמוד לספר (על הבלוג). הוא הסביר לי למה הוא לא יכול לקדם אותו ונתן לי כמה עצות מועילות. הוקרתי אותו והערכתי אותו מאוד על התשובה הסבלנית והמפורטת שנתן לי, ואף פעם לא היה בלבי עליו דבר. ממש להפך. בהמשך שכחתי מהעניין לגמרי. בשנה האחרונה נודע לי על התיאוריה המופרכת הזו שלו, שאני נוטרת לו בגלל ה"סירוב" וכך נזכרתי בהשתלשלות האירועים דאז. בכל מקרה, גם היום אני מאוד מעריכה אותו על התנהלותו מולי באותה עת, וחבל שהוא רואה את הדברים אחרת לגמרי ומייחס לי כוונות זדון שכל קשר בינן לבין המציאות לא קיים.

אבל למה הוא חושב/מרגיש שיצאת נגדו? כי לדעתו אין שום הצדקה לכך שפרסמתי את הפוסט הזה על הרומן שלו. ההצדקה שלי פשוטה: לא ייתכן שבכיר במערכת (להלן העורך הראשי) ינהל רומן עם עובדת הכפופה לו ושניהם ימשיכו לעבוד תחת קורת גג אחת כאילו כלום. גם אם שניהם קדושים ומלאכים ומקפידים על קלה כחמורה. לא מובן מאליו?

לא לדעת אלפון. איבדת כמה חברים בזכות הבלוג? הייתי אומרת שכן. גם כך אני לא האדם החברותי בעולם, ויש לי לא מעט קשיים בתקשורת. מפתיע, נכון? אבל כן, הצלחתי לחרב כמה קשרים. ולא, אני לא רוצה להיכנס לזה יותר, ברברתי על כך מספיק. מה שכן, ראיתי אנשים שעבדתי איתם ושהיו קרובים אלי בנקודה מסוימת בזמן והיום נמצאים בראש הפירמידה מתקרנפים מול פרצופי. היה לא נעים, שלא לומר מבחיל, אבל מאוד חינוכי.

זרקי שמות. היית מתה.

אומרים שיש לך אנ"ש (אנשי שלומך) שאת מפרגנת להם על בסיס קבוע. חה. הלוואי והיו לי. אין לי כמעט חברים. ואנ"ש? מה אני, יו"ר ההסתדרות?

את מודעת לזה שאת אישה די שנואה במערכות העיתונים? כן, מישהו האיר את עיני.

ולא אכפת לך? לא ממש, אני בטוחה בצדקת דרכי, ויודעת שכל הטענות נגדי על חישובים ומינפולים לא נכונות.

מי מכפיש בטוקבקים

הטוקבקים אצלך מחרידים. אנשים מקללים אחד את השני ואת כל העולם ואחותו הקטנה. אל תגזימי. המקללים מודחים, הטוקבקים נמחקים. גם אם לפעמים מאוחר מדי. נכון, מדי פעם מישהו מנער אותי ואומר לי שאני נרדמת בשמירה. אני לא מכחישה, בסך הכל, נו, אנשים (אני) מתקהים.

הרבה אנשים סיפרו לי שהם לא נכנסים לתגובות אצלך בגלל מחתרת הימין שהשתלטה עליהם. כן, אני מאוד מתבאסת כשהדיונים עוברים למלחמת העולם הזו, אבל שוב, מדובר בתקופות. בשעה טובה ותודה לאל חוסל עידן פנימדיבור, גם שפתי כהן פרש לספירות אחרות, ואני חושבת שטפו טפו, בלי עין רעה, יש איזושהי מגמת שפיות בתגובות כעת.

זה המקום לציין שיש בין המגיבים המון אנשים שכותבים היטב, שיודעים בכל נושא כמעט הרבה יותר ממני. וכמו שאמר פעם הבלוגר אום-מאליק: מזלי שהטוקבקיסטים שלי יותר חכמים ממני. אני לומד מהם המון והם גם מתקנים אותי. אותו דבר אני יכולה להגיד על (חלק) מהמגיבים פה.

לא חסרים לך המוני המגיבים הוותיקים? כן, עם כל מגיב שנעלם פוקע מיתר בלבי. אולי נמאס להם ממני, או שהם חושבים שהתמסדתי. או שאיבדתי את מה שלא היה לי, או לא יודעת מה. שלא תחשבי שאני לא רואה ולא זוכרת. זה מעציב אותי מאוד, אבל שוב, זו כנראה דינמיקה של בלוגים.

מה זה "דינמיקה של בלוגים"? למעשה אני לא יודעת מהי דינמיקה של בלוגים. אני לא חושבת שקל לאבחן. בסך הכל הרשת משתנה במהירות. ומה שהיה טוב לבלוג לפני שנתיים לא מתאים לו היום. רוב האנשים הרי לא ממש רוצים להשקיע בכתיבת תגובות. הם יותר בעניין של לייק וגמרנו. השתלטות השיח הפייסבוקי, סליחה, על המרחב האינטרנטי, מאוד מורגשת, גם כאן. אנשים בעניינים הרבה יותר קצרים: טוויטים, סטטוסים חמודיקים. מי יכול לקרוא כל כך הרבה מילים.

כל הלינקים האלו, את חושבת שמישהו בכלל קורא אותם לוחץ עליהם? אני חושבת על כך לא מעט. כמה אנשים נכנסים? האם כל קורא נכנס ללינק אחד? האם כל הקוראים נכנסים לאותו לינק וזהו? זה מיותר? זה לא מיותר? לא יודעת. אין לי תשובה. אני מרגישה שזה חלק מהתמהיל החשוב של הבלוג, שיהיו כל מראי המקום שאני מכוונת אליהם. וזה לא פשוט כלל. זה המון זמן, וזה מטריח, וכו' וכו'.

את חיה בשלום עם המתחרים שלך? למה הכוונה?

מדור סוף בוואלה ברנז'ה, הסקירה היומית בעין השביעית? שמעי, אני יצרתי את הפורמט. בעיתונות לא מקבלים כסף על פורמטים. בטלוויזיה מוכרים אותם לחו"ל, פה כל אחד יכול לאמץ לו פורמט של מישהו. חד וחלק, שני הגופים האלו לקחו את הרעיון: העין את הפורמט היומי, ברנז'ה את האצבעות השחורות. כל אחד עושה את המדור בדרכו. הכותבים של מדור סוף התחלפו כמה פעמים כבר. ברור, אנשים מתים במהלך מילוי התפקיד הזה, הוא מטריש עורקים. אני רק לא מבינה למה הם עושים את זה בעילום שם.

סליחה, איזה זכות יש לך לבקר את מי שכותב בעילום שם? ראשית, אני לא מבקרת. שנית, כשאני החלטתי על עילום השם, בי נשבעתי, כלל לא חשבתי על זה. כמו שכבר אמרתי מאה פעם, התהליך היה מאוד אינטואיטיבי. זה קורה וקרה למיליון כותבי בלוגים/טוקבקים/משתתפי פורומים, המצאת פרסונה נוספת ברשת. לא חשבתי על כך ועל המשמעויות בזמן אמת, כאמור, מי ידע?

למה חשפת את זהותך? עוד פעם: כי לא עמדתי בכך יותר. אני לא טובה במשחקים ובמניפולציות, והזהות שלי יותר מדי פריכה מכדי לנהל אותה יחד עם עוד אחת, יותר דומיננטית, לצדה. מה גם שחייתי תחת פראנויה מתמשכת שזהותי תיחשף, וכקונטרול פריק לא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהו יעשה לי את זה. לא יכולתי לחיות עם שתי זהויות, ולווט ודבורית. היה מתח עצום בין שתיהן ופער שהלך והתעצם, כשכל הזמן הזה אני הרי יודעת, אני היא ולווט, ולווט היא אני, לא עשיתי שום דבר חריג, אפילו סגנון הכתיבה שלי לא השתנה במאומה.

את יודעת מה הביקורת נגדך. שאת מגיהה, שאת נורא שטחית, שאת לא באמת מבינה בעיתונות. מה לעשות? את מכירה מישהו שאין עליו ביקורת? הצהרתי על עצמי מלכתחילה שאני מדפדפת. אז נכון שלא פעם אני מוצאת את עצמי שוקעת לתוך איזשהו נושא ומנסה לפצח אותו, אבל על הרבה מאוד דברים אני רק עוברת. ועל הרבה מאוד דברים אני לא עוברת כלל מכמה סיבות: אני לא רוצה לקרוא מה שלא מעניין אותי. גם אם זה נורא חשוב. למשל ראיון עם היפה והחנון מחד, או עם ראש מח"ש הפורש מאידך.

לפעמים אני גם מחמיצה דברים, ולפעמים אני כבר רוויה וגדושה במה שקראתי וכתבתי, ודברים מסוימים הולכים לאיבוד. אני בנאדם אחד, והשעות שאני מוכנה, רוצה ויכולה להשקיע בבלוג מוגבלות. מה גם שאני מנסה להשגיח שדעתי לא תיטרף עלי בגלל אובר דוז של עיתונים. לא תמיד זה מצליח, לפעמים אני חוטפת התקף של מנת יתר, ומצווה על עצמי דיאטת נייר לכמה שעות/ יממה.

ועל הגהה - נו, כבר אמרתי הכל. עיתונאים לא יודעים עברית. מה לעשות? זה נראה שטותי, אלא שאי אפשר להבין מה הם כותבים. אבל אני לא רוצה לדבר על זה יותר. באחד הראיונות איתי (לא איתך) אמרתי משהו על כך שההגהה בעיתונות מזעזעת, וצ'יק, זה הפך לכותרת משנה. אני מקווה שאת לא כזו מגמתית וחסרת כושר אבחון.

הטעות הכי גדולה

את טועה לא פעם. אמת. כאמור, אני בנאדם אחד, ועל אף כישוריי הכבירים אני אנושית, לצערי הרב. המזל הוא שאני יכולה לתקן במיידי, ואני עושה זאת בשמחה.

מה הטעות הכי גדולה שלך בבלוג? אני לא יודעת כמה מהקוראים ראו את זה, אבל הפדיחה הייתה באוויר כמה דקות. זה היה לפני ארבע שנים בערך. אולי שלוש. בכל מקרה, איש לא אמר לי על כך מילה מעולם, כך ש. אגב, מעניין לדעת אם מי מהקוראים הנוכחיים ראה את זה.

נו, מה זה היה? מישהי התקשרה אלי ואמרה לי שיצחק שמיר (יבדל"א) נפטר. הייתי סקפטית, אמרתי, איך יכול להיות? איש לא כתב? רק את יודעת? זה לא הגיוני, זה לא אירוע איזוטרי. אמרה לי, עוד שנייה כולם יעלו, הנה אני אומרת לך לפני כולם. את יודעת שיש לי קשרים. היא הייתה כה נחושה, שהאמנתי, והעליתי פוסט קצרצר, מבזקי. אחרי כמה דקות היא התקשרה להודיע שטעתה. זאת אומרת הטעו אותה. זאת אומרת לא משנה. נבהלתי עד קצה נשמתי והורדתי מיד מהאוויר. שלא כבמקרה קולומביה, לא פיטרתי את עצמי.

בדצמבר הפכת מועמדת לפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. כן, זה לא ייאמן, אבל אל תדאגי, אין מצב שאזכה. אני מפעל של אישה אחת. זה לא דומה לכסף ששופכים על לאטמה, או לעין השביעית, שזו מערכת שלמה, מהודקת, שרירית ורזה, אבל מערכת. כן, אני יודעת שאין שם כסף.

הטרגדיה הכי גדולה של העיתונות היא....... שצריך לעקוב כל הזמן אחר משחק הכוחות, לזכור מי נגד מי, מי עשה מה, מי הפליק למי. הכל אישי. שום דבר לא ענייני. מאחורי כל כותרת ראשית עומדת איזו אג'נדה מצחינה. וכל מי שינסה לטעון אחרת - משקר. ובכלל, עיתונאים הם שקרנים שחבל. לא, לא את. וגם לא אתה. אחרים. ההם.

וחוץ מלכתוב את הבלוג, איך עוברים ימייך? מרצה ומנסה לכתוב תסריטים דוקומנטריים. זה הדבר הכי קשה והכי מתסכל שעשיתי בחיים. אני נורא נהנית מהתחקירים ומשקיעה בהם את נשמתי, וגם לא מעט כסף, יש לציין בעצב. בינתיים עוד לא זכיתי לתמיכת בדל ממסד. או לבדל תמיכת ממסד.

חברים? בחורים? משהו? מישהו? בכמות מיקרוסקופית. לי קשה להכיל אחרים, ולאחרים - אותי.

עד מתי, דצמבר 2005, עד מתי? מתי תפרשי? כשלא ישלמו לי יותר על הכתיבה, ו/או כשאהפוך לאימפריית קולנוע דוקומנטרי, ו/או כשאצליח להזניק את מצבי הכלכלי בעזרת סטארט אפ קטן או נישואי נוחות, ו/או כשאלד תאומים.

סיכומים? בלו בסילבסטר. שנה טובה לכל, אושר, בריאות, יצירה ואהבה.

מה תעשי בסילבסטר? יש לך מה להציע לי?

אממ, חשבתי מה, גם את רוצה להתכרבל איתי?

אההה טוב נו, השמפניה עלי.

גלעד

כמה מהקוראים הלכו לעולמם במהלך השנים. אודי אשרי (מרץ 2008). אביגיל בכלר (אוג' 2008). השופט שמוליק ברוך (אוג' 2010). יהי זכרם ברוך.