עידו קינן

לעיתון הארץ יש מינוי שנקרא הארץ שישי, מנוי שישי או משהו מעין זה, שבו מקבלים את העיתון על מוספיו ומקומונו רק בימי שישי. המחיר מלא, אך העיתון מגיע אל סף הדלת בשעות הבוקר המוקדמות וחוסך שוטטות שישי בין דוכנים (ידיעות יש בכל מקום, מעריב ברובם, הארץ נדיר, כלכליסט יקר מציאות וגלובס לא קיים). לשם שמירה על בטחונו של מנוי שישי נוקט הארץ במדיניות עמימות בהשראת הכור בדימונה, עוד סוד ידוע אך מוכחש. הקריטריונים לכניסה בשעריו של מינוי סוף השבוע סודיים כמו כתבי הדת הדרוזית וטקסים של הבונים החופשיים.

בעבר הייתי מנוי להארץ במבצע, ובסיומו התקשרתי וביקשתי להיפרד. כששאלו אותי למה, הסברתי שכמות הנייר היומית מעיקה עלי, ושאני מעוניין לקרוא את העיתון על נייר רק בסופי שבוע, כך שאשמח לעשות מינוי שישי. אני לא זוכר אם הנציגה הכחישה את קיומו של המינוי או סירבה לתת לי אותו. כך או כך, היא נפרדה ממני בחמימות.

מספר חודשים מאוחר יותר קיבלתי טלפון ממחלקת המינויים של הארץ, לבשר לי שהתקבלתי לכת המובחרת של מנויי סופשבוע, עם הנחה בשבועות הראשונים ואחר כך במחיר מלא. חתמתי.

זה החזיק עד סוף סוכות. אז עייף העיתון וחדל מלהגיע. התקשרתי ושלחו לי עיתון חדש. בשבוע שאחר כך שוב לא הגיע העיתון. וגם אחריו. וגם אחריו. וגם בזה שאחריו. מאז סוף סוכות ועד היום הגיע העיתון בדרך שבה הוא אמור להגיע שלוש או ארבע פעמים בלבד. מדי שבוע התקשרתי להתלונן. כשהבטיחו לשלוח עיתון חדש, לפעמים זה באמת קרה. בפעמים אחרות זה היה אחרי שכבר קניתי עיתון בדוכן, ומחלקת המינויים זיכתה אותי. אני לא מנסה לסחוט הנחה, אמרתי. אני לא מאיים בהתנתקות. אני לא עירית לינור. אני אפילו כותב אצלכם מפעם לפעם. אנא, כל בקשתי היא לקבל את העיתון.

לפני שבועיים עייפתי מהרוטינה השבועית החדשה שנכפתה עלי וביקשתי לבטל את המינוי. תן לנו עוד הזדמנות, ביקשה הנציגה. נתתי. ביום שישי לא הגיע העיתון. התקשרתי שוב ואמרתי, נו באמת. התבקשתי לתת עוד הזדמנות, ולראשונה מזה חודשים הוצע לי פיצוי: שלושה גליונות חינם. זו ההזדמנות האחרונה שאני נותן להם, נדרתי. ביום שישי הגיע העיתון. הנציגה גם התקשרה לוודא הגעה. ביום ראשון היא התקשרה שוב, בטעות, כי חשבה שאני מנוי יומי, התנצלה ואמרה שתתקשר בשישי. אני במתח: האם העיתון יגיע ביום שישי או לא?

פתאום הבנתי: זו אסטרטגיה. רק מעטים זוכים להתקבל בשערי מנוי שישי, וגם להם אי אפשר להבטיח שהעיתון יגיע מדי שבוע. הנדירות הופכת אותו לאקסקלוסיבי ונחשק, התמכרות מתוקה בין תקופות יובש. עובדה: כל ספק שירות אחר שהיה נוהג כך היה רואה את גבו ההולך ומתרחק של כרטיס האשראי שלי. הארץ הצליחו לגרום לי לרדוף אחריהם כל שבוע במשך שלושה חודשים.

אבל בי נשבעתי, ואתם עדיי: אם העיתון לא מגיע ביום שישי הקרוב, אני בהחלט מתכוון לשקול להתקשר אליהם ולהשתדל לנסות להתנתק באמת. אולי.