כבר כמה שבועות אני מסתובבת עם לב כבד, וכל כמה ימים אבן נוספת מוטחת בי. איך אוכל ליישב את כל מה שגדלתי עליו, עם המציאות הנוכחית?

גדלתי בבית ימני, בימין של חירות, ימין רוויזיוניסטי של פעם. בגיל עשר סיימתי לקרוא את הכרכים הכחולים של ההיסטוריה של הארגון הצבאי הלאומי, אני מכירה את המנון בית"ר בעל פה, ובבני עקיבא חונכתי לאהבת ארץ ישראל השלמה. בשירות לאומי שירתתי בגוש עציון, ועל ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג כתבתי כמה וכמה עבודות בתואר הראשון והשני.

אך בשבועות האחרונים אני מגלה עד כמה גדול הפער בין הדרך שבחרתי בה, לבין זו שרבנים מסוימים מתווים. בחרתי בדרך דיאלוגית, מורכבת ולא פשוטה. עבורי האחר הוא אפשרות לדיאלוג, באחר אני מזהה, כפי שלימדו אותי בובר ולוינס, את עצמי ואת אלוהים.

למדתי בבית מדרש אלול, עם חילונים, ואפילו היתה לי חברותא לא יהודייה. במסגרת עבודתי אני מנהלת תוכנית מפגש בין רבנים מכל הזרמים, מלמדת יהדות בראות ובהיברו יוניון קולג' - בית המדרש לרבנים של התנועה הרפורמית - המפגישה את הסטודנטים מארה"ב, בריטניה דרום אמריקה וקנדה עם המציאות הישראלית. אני עושה כל זאת לא כי זה קל, אלא כי זו חובתי בתור אישה יהודיה דתיה, להיות שם ולהביא את הקול הדתי לאומי. דווקא במקום הקשה, כי מתוך הקושי מפציע אור גדול. לצערי, עבור חלק גדול מהסטודנטים הרפורמים שלי אני המפגש החיובי הראשון עם אדם אורתודוכסי.

והקול הדתי לאומי חשוב שיישמע, זה המשלב ציונות עם אהבת הארץ והבריות, שרואה בחזרתנו לארצנו ובקיומה בה חברת רוב יהודית את ניצני הגאולה, שמבין שחלק ממשימתנו כאן היא לתקן עולם במלכות שדי, להגדיל תורה ולהאדירה, להיות אוהבי שלום ורודפי שלום.

ובשבועות האחרונים מוטחות אבנים על לוח לבי. שמועות רעות מגיעות מפי רבנים, התבטאויות חמורות המעידות על שנאת זרים, שנאת אדם, ומציגים עמדות לא יהודיות כ"יהדות" כיהדות אחת, חסרת מחלוקת, כנטולת מוסר, "כזו התורה ואין בלתה". כאשר רב חשוב משווה בין דובים באלסקה למצב בין יהודים וערבים במדינת ישראל אני מודאגת. וכואבת.

לא רק כי הוא כתב אותם, אלא כי נמצא מי שיפרסם. ואם נמצא מי שיפרסם, יימצא גם מי שיקרא ויאמין שאלו הם פניה האמיתיים של היהדות. ואני יודעת שזה לא כך, והיהדות אוהבת את הגר, והיא קשובה לזעקת עני ודל. אני יודעת שבשבוע הבא אדרש שוב להסביר, איך זה יכול להיות שאדם שנושא בתואר "רב" יכול להיות גזען ולהתבטא בצורה חמורה כל כך. שוב אשאל כיצד ישנם רבני עיר, פקידי ציבור, ששכרם יוצא מקופת המדינה, שאינם מכירים בגיורי הרבנות, ואיך ייתכן שיש רבנים ששכרם משולם על ידי המדינה המרשים לעצמם לפרסם פסקי הלכה המערערים על היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית.

כיצד זה שכחו הרבנים שיותר ממה שצוונו "ואהבת לרעך כמוך" פעם אחת בתורה, צוונו לא פחות מ-36 פעמים על אהבת הגר, ויתרה מכך - אף צווינו להחיות (גם מבחינה כלכלית) את הגר-התושב.

לבי עדיין כבד. ערב ערב אני מזכירה לעצמי כי יש רבנים אחרים. ואני מפצירה בהם תצעקו, תמחו, עמדו בכיכר העיר ותבעו את עלבונה של תורה. שאם לא תעשו כך, נאבד כולנו.