דובר חדש מונה לתנועת צעירי הציונות הדתית רעננים הפועלת מזה כחצי שנה

הכתב אריק בן שמעון מונה לתפקיד דובר תנועת רעננים הפועלת בגזרת צעירי הציונות הדתית
אלה ברייר |

אריק בן שמעון הוא דוברה החדש של תנועת רעננים המורכבת ממתנדבים ומקדמת פעילות ברוח הציונות הדתית בערוצים שונים בתקשורת ובקרב צעירי המגזר הדתי-לאומי.

אריק בן שמעון (31), לשעבר מבעלי המקומון הדתי - על המקום וכיום כתב ברשת המקומונים זיגדון תקשורת, מונה בסוף השבוע האחרון לדובר תנועת 'רעננים' של צעירי הציונות הדתית.

התנועה הוקמה לפני כחצי שנה על ידי יוני שטבון ואביהוא כהן, ושמה לה כמטרה לחזק את דרכה וכוחה של הציונות הדתית במדינת ישראל. בין פעולות התנועה: פעילות תקשורתית בנושא העובדים הזרים, הפגנת תמיכה בלוחמי גבעתי, פרסום מאמרים בתקשורת ברוח ציונית יהודית, וקידום משותף עם משטרת ישראל לפרוייקט: להאמין במשטרה שמטרתו שילוב בוגרי פיקוד דתיים בצה"ל כקצינים במשטרה.

בן שמעון התייחס למינוי ואמר: "אני גאה להיות שותף לתנועה רעננה ואמונית, שתגדל ותתחזק. יחד עם חבריי, אעשה את תפקידי באמונה על מנת לחזק את הציונות הדתית לאומית, ולפעול על מנת לשנות את פניה של הנהגת הציונות הדתית המפולגת המדשדשת. חייבים לאחד את המחנה שלנו, הרי המשותף גדול מהמפריד".

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
נשיא צרפת מקרון
צילום: איי.פי

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?

מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים

משה כסיף |

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.