רונן צור יוביל את קמפיין טייסי ישראייר שהכריזו בסוף השבוע על סכסוך עבודה
וועד טייסי ישראייר הכריז בסוף השבוע החולף באמצעות איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות החדשה, בראשותו של אבי אדרי, על סכסוך עבודה חריף למול הנהלת החברה בשל כוונתה לפטר, באופן חד צדדי, למעלה מעשרה אחוזים מטייסי החברה, וכן להרע את תנאי עבודתם של טייסים רבים נוספים לטענתם, בניגוד לחוזה ההעסקה הקיים ביניהם.
טייסי החברה שכרו את שרותיו של היועץ האסטרטגי רונן צור, אשר יוביל קמפיין תקשורתי תדמיתי בתיאום עם אנשי ההסתדרות החדשה, המלווים את טייסי החברה.
עוד טוענים טייסי החברה כי ערב עסקת גנדן והקמת חברת IDB תיירות, השולטת בחברת התעופה ישראייר, דאגו ראשי הקבוצה להדגיש את היתרונות והסינרגיה הטמונה בעסקה תוך התחייבות לקדם את החברה ולהעבירה לפסים של צמיחה.
למרות זאת טוענים בחברה כי במהלך השנה האחרונה המשיכה ישראייר להתנהל בדרך שלא תאמה את הבטחות הבעלים, ואף כעת מבקשת לקיים מדיניות קיצוצים עיוורת תוך הימנעות מהצגת תכנית הבראה.
מוועד טייסי החברה נמסר: "טייסי ישראייר היו לאורך כל השנים שותפים אמיתיים לדרך. תמיד ידענו לתת כתף במטרה לסייע לחברה להמריא קדימה.
אנו הראשונים שערים לצורך בתוכנית התייעלות, לא צריך לספר לנו סיפורים. אולם לא ניתן את ידינו לצעדים המסכנים את עתיד קיומה של החברה. לא נסכים לשלם בראשנו על מחדלים שאין לנו חלק בהם. ישראייר תהפוך לחברה מצליחה ורווחית אם היא תתנהל במקצועיות".
מישראייר נמסר בתגובה: "ישראייר החליפה בשנת 2010 את צי מטוסיה כאשר רכשה שני מטוסי איירבס 320A חדשים ונפרדה מ-3 מטוסים ישנים. במסגרת צעדי ההבראה שננקטים כחלק מתוכנית התייעלות של החברה, ולאור הצורך להתאים את תשתית החברה בכלל ומספר הטייסים בפרט למצבת המטוסים ולתכנית העבודה, החליטה החברה להקטין את מצבת הטייסים. התהליך מתנהל על פי חוק ובהתאם להסכם העבודה של הטייסים".
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
