בעקבות המשבר בארצות הברית בספטמבר 2008, כאשר ענקי הפיננסים האמריקניים, מריל לינץ', ליהמן ברדרס ואחרים קרסו וכמעט גררו עמם לתהום את כל המערכת הפיננסית והכלכלית של ארצות הברית ושל שאר העולם, התעורר בישראל החשש כי מפעלי ההיי-טק המקומיים ואחרים המייצאים את מוצריהם לשוק האמריקני עלולים להיקלע לקשיים ולמצוקה כלכלית ועסקית.

באביב 2009, זמן קצר אחרי הקמתה של הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו וגיבושו של תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010, עלה הרעיון להקים קרן סיוע למפעלים שייקלעו למצוקה בעקבות המשבר בארצות הברית.

האוצר, המעסיקים הפרטיים וההסתדרות הסכימו שמימון הקרן יבוא על חשבון העובדים במגזר הציבורי, באמצעות העברת דמי ההבראה של שנה אחת לקרן. כדי ל"הקל" על העובדים לקבל את רוע הגזירה הוחלט לא לגבות את כל הכסף בבת אחת בשנת 2009, אלא בשתי מנות - חצי מדמי ההבראה יועברו לקופת האוצר ב-2009 והמחצית השנייה תעבור לאוצר השנה (2010).

ואמנם בחודש יולי 2009 קיבלו 800 אלף עובדי המגזר הציבורי רק מחצית מדמי ההבראה שלהם. החצי השני הועבר לקופה הכללית של תקציב המדינה. דמי ההבראה מחושבים בחודש אפריל ומשולמים בפועל בתחילת חודש יולי. בחודש יוני השנה יצרתי קשר עם משרד האוצר ושאלתי האם הוקמה הקרן לסיוע למפעלים במצוקה, מי מנהל אותה ומה גודל סכום הכסף שנצבר בה, וגם שאלתי אם נעשה שימוש בכספי הקרן למטרה שלשמה נגבו ואם יש כבר מפעל או מפעלים שנהנים מהסיוע.

במשרד האוצר השתררה מבוכה רבה ובמשך כמה ימים ניסו לדחות אותי בקש. החל מ"העניין בטיפול" וכלה ב"הקרן בשלבי הקמה". היות שלא קיבלתי תשובה ממשית, פרסמתי בתוכנית "צבע הכסף" ברשת ב' של קול ישראל, כי אף על פי שהאוצר גבה את כספי דמי ההבראה מהעובדים, הוא לא טרח להקים את הקרן המובטחת.

הפרסום עורר מהומה מסוימת וכדי למנוע הקמת ועדת חקירה או את העברת העניין לבדיקתו של מבקר המדינה, החליטו באוצר שלא לגבות השנה את החצי השני של דמי ההבראה ולדחות את העניין לשנה הבאה. האוצר לא ויתר על ליטרת הבשר שלו, הוא רק דחה את ביצוע הגזלה לימים אחרים, שבהם הדבר יהיה נוח יותר מבחינה ציבורית.

הקרן לא הוקמה עד עצם היום הזה. והרי השאלות המתעוררות מהסיפור:

המשבר בארצות הברית נבלם והמשק נכנס להאטה שממנה הוא יוצא אט אט. לא פשוט להתאושש מאירוע בסדר גודל כזה ולכן ייקח לאמריקאים עוד שנה שנתיים עד שיוכלו לומר שהמשבר הגדול והמסוכן ביותר מאז 1929 נמצא מאחוריהם.

היות שהמשבר האמריקני היה מינורי מבחינתנו ועיקרו של הצונמי חלף בחופינו תוך פגיעה מזערית בכלכלה ובייצוא של חברות ההיי-טק שלנו, עולה השאלה אם היה בכלל צורך להקים קרן סיוע למפעלים במצוקה בעקבות המשבר בארצות הברית. ייתכן שהמפעלים שזקוקים לסיוע הם אלה שנפגעו ונפגעים מהגלובליזציה ומהפקטור הסיני. ואולם לא לשם כך לקחו מעובדי הסקטור הציבורי את כספי ההבראה.

שאלה אחרת נוגעת לעובדה שהקרן לא הוקמה בסופו של דבר. הכסף נלקח והוזרם לקופה הכללית של המדינה, אך אם לא הועבר למפעלים ייתכן שמן הצדק יהיה להשיב לעובדים את דמי ההבראה שנגבו למטרה מסוימת ומוגדרת ולא למימון התקציב.

כמובן, עולה גם שאלה הנוגעת להיגיון הכלכלי, החברתי והמוסרי של גביית דמי ההבראה אך ורק מהעובדים במגזר הציבורי. החלופות שעמדו לרשות מקבלי ההחלטות הן:

הטלת מלווה חד פעמי.

הגדלה חד-פעמית של המס הישיר או העקיף.

מימון משותף, כלומר, כל צד - הממשלה, המעסיקים הפרטיים והעובדים, יתרום שליש לקרן.

מימון הקרן מהרזרבה הכללית של התקציב.

הטלת מס על בעלי שיער ג'ינג'י.

הכותב - עיתונאי עצמאי. הוא אינו עובד מדינה ואינו עובד בסקטור הציבורי. גם בני משפחתו, קרוביו וחבריו אינם עובדים בסקטורים אלה

(*) המידע באדיבות "נטו+" - כתב העת לעבודה ולניהול משאבי אנוש מבית "חשבים-HPS"