מארז אפרתי ועד אורי בר-לב/ פוסט אורח

מה ההבדלים ביניהם? האם ייתכן אונס בלי אנס? ומה תרומת התקשורת לכל זה? * רוני גלבפיש מנסה להשיב
דבורית שרגל |

רוני גלבפיש

מה אתם אומרים? אנס או לא אנס? יכול להיות שמ' הידועה, האומרת שסיממו אותה, משקרת? יכול להיות שלא?

מזה ימים ארוכים התקשורת עוסקת באורי בר-לב ובמפכ"לותו הנשכחת. לכולם, ממש כולם, יש דעה. חד משמעית, חצובה בסלע. כל אדם שפגשתי ידע בדיוק מה הסיפור האמיתי, הבעיה האמיתית. אבל הפעם, להבדיל ממקרים קודמים, שמענו המון סיפורים.

במקרה של ארז אפרתי, למשל, הכל היה ברור: גבר ואישה, חשיכה, אלימות חד משמעית, בפרשת אב"ל הכל הרבה יותר מסובך: מ' טוענת שסוממה. הוא לא מכחיש שקיים איתה יחסי מין, אבל טוען שהכל נעשה בהסכמה.

זו מן הסתם הסיבה לכך ששמעתי השבוע פמיניסטיות לוהבות מעלות ספקות באשר לאשמתו, ולעומתן גברים שבטוחים שהוא אכן אנס, פשוט כי מי שמתנהג כמוהו, חייבים להרשיעו.

וזה עוד לפני שאמרנו מילה על ד"ר אורלי אינס, ש' או מ', שגם לגבי האמינות שלהן, שלא לדבר על המוסריות שלהן יש דיונים, דעות הציבור מתנודדות וסוערות בטוקבקים ובפינות הקפה ותשובה חד משמעית - אין.

אי הוודאות הזאת תומכת מאוד בהישרדות המתמשכת של הסיפור בתקשורת. אם ניתן היה לחרוץ את דינו של אב"ל לשבט או לחסד, ייתכן שהיה לתקשורת קל יותר להרפות מהסיפור ולעבור הלאה.

אבל מאחורי הפורנוגרפיה השוצפת של הפרטים מסתתר סיפור מורכב באמת. למרבה אי הנוחות, ייתכן בהחלט שהפעם איש אינו משקר. המקרה של אינס כל כך גבולי שקשה לדון עליו, אבל במקרה של ש' ו-מ' יש גם האשמה באונס ממש. ובמקרה הזה, ייתכן מצב היפותטי שבו אב"ל אומר אמת, שלמיטב ידיעתו והבנתו הוא קיים יחסי מין בהסכמה עם אישה בוגרת, ומצד שני גם המתלוננת נגדו אומרת אמת, והחוויה שלה היא של אונס. ייתכן מצב נוראי שבו יש נאנסת אבל אין אנס.

לפני שנתיים ערכתי תחקיר ארוך בנושא אונס לצורך כתיבת ספר פרוזה (סיפור קטן ומלוכלך). שוחחתי עם לא מעט נשים שעברו אונס, וקראתי מחקרים בנושא ממקומות שונים בעולם. אחד הנושאים היותר מורכבים שעלה בשיחות עם מספר נשים היה הספק האם באמת היה שם אונס. בחלק מהמקרים הספק הזה שובר לב, כי לכל מי שמשוחח עם הנפגעת ברור שהיא נאנסה, ושהשיח החברתי האלים גורם לה להטיל ספק בעצמה, בזכרונה.

בפעמים אחרות מדובר במקרים שאכן נמצאים באיזור האפור שבו קשה להכריע אם מדובר באונס או בתקשורת ירודה משני הצדדים. במקרים כאלה נשים סיפרו לי שהן מסתובבות בעולם שנים בתחושה שנאנסו, ובתהייה האם הגבר שהיה איתן שם ידע שהוא אונס אותן.

אבל התקשורת צריכה שורה תחתונה: היה או לא היה? והתקשורת במקרה הזה היא ראי של חברה שלמה. כי היכולת להכיל מקרים שאין בהם שחור ולבן, מקרים מורכבים של רשומון שבו אמיתות רבות ושונות זו מזו, אפילו סותרות זו את זו, יכולות להתקיים במקביל, מתפתחת עם ההתבגרות. כך זה אצל פרטים, וכך זה גם כשמדובר בציבור.

הצורך שלנו לרדד את השיח, לקבל תשובה ברורה, להגיע לשורה התחתונה, הוא סממן לחוסר בגרות של החברה הישראלית. התקשורת הישראלית, כהרגלה, משקפת לנו רק מי אנחנו. ואנחנו יכולים לחיות עם הסיפור הזה רק בתנאי שיש לו תשובה חד משמעית: אנס או לא אנס? או להתבגר.

רוני גלבפיש

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה