רק קצת דם לקינוח

הנגבי והקלון

מוטי גילת בישראל היום על התחרפנות התקשורת לקראת השמעת גזר הדין.

"...אורח לרגע במדינת ישראל היה מתרשם אתמול שבן גוריון עומד להודיע בתשע וחצי בבוקר על שובו לשדה בוקר; שיצחק רבין עומד לפרסם את נוסח הסכם השלום החדש עם ערפאת; או ששמעון פרס חזר מביקור חשאי בדמשק ועומד לחשוף לראשונה את פרטי מגעיו עם אסד..."

אבל זה לא אומר שכל העיתונים לא התייחסו לכך היום במיליון עמודים וזוויות והקשרים ומאמרי דעה, כולל ישר"ה, בו מטיף בשער גילת.

המחליפה של הנגבי בקדימה היא העיתונאית נינו אבסדזה.

סטלה קורין ליבר חושבת שהקלון מיותר. שנאמר, הוא כבר סבל מספיק. מעריב קורא לזה מיני קלון. גלובס - קלון לייט. ישראל היום - קלון, הכרעת השופטים. ידיעות - סתם קלון.

שרון חוזר

הייתי בטוחה ששרון כבר מזמן שוכן בחוותו, מתברר שרק בסופ"ש הקרוב.

קצה האצבעות

דספקטור - במקום המדור יופיעו על פני שני עמודים מכתבי קוראים אוהדים. אחדים מתוך מאות. אגב, נסעתי ביום ראשון במונית שירות מחוץ לעיר. איפשהו עלתה אישה כבת 60, ואחזה ב-7 ימים. דפדפה דפדפה, והדבר היחיד שקראה היה המדור על הסיגריה שאחרי.

רונן ברגמן כותב על תיק הרפז (היום בראש שער ידיעות) - על סבך הפרשות שהעסיקו שש ועדות חקירה. אבל מה חדש? מה לא נכתב? בידיעה המקדימה נכתבה הפסקה הבאה:

"משרד הביטחון רכש אמצעים יקרים (צנזורה, אה? V) שהועברו לידיו של הרפז. אלא שהתברר כי הרפז, שרצה קשרים טובים עם בכירים במשרד הביטחון, מסר להם בנדיבותו את האמצעים לשימוש אישי. זו כמובן עבירה חמורה ביותר שכן, במנותק מעלויות הרכישה, השימוש באמצעים באופן פרטי עלה הון למדינת ישראל". WTF?

בניגוד לכיוון השעון

אביעד קליינברג מבקר את סיקור רנדנה בדעות ידיעות. ההחלטה לפרסם לא עברה חלק במערכת ועוררה פולמוס.

כותב קליינברג: "... דעתי היא שהם לא מעניינים אותי, שהעיסוק בהם מבטא היעדר פרופורציות, שהוא מבטא עוד צעד בתהליך חשוב פי כמה מן השאלה האם יפה לעשות את זה לבת זוגך לפני המצלמות. כי מה שמטריד באמת בפרשה הזאת הוא חוסר היכולת לזהות את האשמים האמיתיים..." ובהמשך: "...העיסוק בשאלת המוסריות של מעשיהם הוא כמו העיסוק בשאלת המוסריות של עורבים. העורבים גונבים חפצים נוצצים לא משום שהם לא מוסריים, אלא משום שהם נטולי מוסר. ההתקפות עליהם מופרכות כשם שכתבי ההגנה שלהם הם ביטוי מביך משהו לנרקיסיזם שלהם. העיסוק האמיתי צריך להיות קריסת הקטגוריה של הפרטי, מה שכונה פעם, צנעת הפרט..." ו: "תוכניות כמו מחוברים מספקות פיסות חיים מדממות, המרגשות אותנו פי אלף מן הטובה שבהצגות... בעולם העתיק זה נגמר בתביעה לדם אמיתי - רק מוות אמיתי בזירה יכול לרגש את ההמונים שנעשו אדישים לעצמם".

דו"ח העוני

זוכרים את הפוסטורח הזה של הלל גרשוני? מכיוון ששום דבר לא הולך לאיבוד ברשת, התחקירנים הנמרצים של ערוץ 10 קראו אותו ופנו להלל שיבוא לדבר על כך בתוכנית הבוקר. אמר הלל, סבבה, אבל בואו לקחת אותי מכוכב השחר, שם אני גר. אמרו התחקירנים, אין מצב. כלומר, אחרי שהלל כתב שהוא חי בדוחק ובצמצום, מבקשים ממנו אנשי ערוץ 10 שיטריח את עצמו ממקום מושבו, ישלם על כך לא מעט שקלים, ויגיע לאולפנים בבית הורד. מדהים, לא? הלל סירב, וכך נמנעה הפיכתו לכוכב תקשורת טלוויזיוני.

פייסבוק

אפרים שמיר Vs שלמה ארצי עכשיו אפשר למצוא סיפורים עיתונאיים גם בפייסבוק (ומחר בסופשבוע של מעריב). שמיר היה אצל רופ"ש וכתב את הסטטוס הבא: "ישבתי שעתיים אצל רופא שיניים והוא השמיע שעתיים את שלמה ארצי. הרופא קדח לי בפה וארצי חפר לי במוח, בחיים לא סבלתי ככה. מהרופא סבלתי פחות". וזה הקיר של שמיר.

האם הציטוט הזה מוכר לכם? הוא הופיע גם בכתבה של מיכל פלטי על רפי אדר, אבל בעילום שם.

ידיעות שלח את קרן פלס לתחרות היאבקות. עמוד וחצי מוקדש לקרב. והפניה בשער. למה? והתמונות - בפייסבוק.

סגנון

סטלה עמר, דיווה, דוגמנית ועוד, מככבת על השער. היא הוציאה ספר. וכה אומרת ההפניה לכתבה: "סטלה עמר, אישה בלי גיל ובלי משקל, עדיין סקסית ועדיין דיווה. ראיון"

הנה, יש לה עוד כמה דקות, חודשים או שנים של חסד, אבל מה יקרה בשנייה שלא תהיה יותר סקסית לדעת קובעי הטעם במוספים? מה תעשה אז? האם תאלץ לאשפז את עצמה במרתף עמוק באדמה ולהמתין שם למותה? כלומר: האם סקסיות היא התכונה היחידה שתזכה אותה בתשומת לב ציבורית?

מיילבק

"שלום ולווט הופתעתי לראות שגם את, לוחמת התקשורת הנודעת, התחלת לעבוד עבור יחצנים. קראתי בשקיקה את סגל הנבחרת העיתונאית שעומד מאחורי בית הספר ליחצנים של איתן לוין וממי פאר.

האם זה נראה לך נורמלי שמצד אחד מחזיקים השניים משרד יחסי ציבור וביד השנייה הם משלמים משכורות לבכירי העיתונאים והעורכים בישראל? האם אין כאן ניגוד עניינים?

האם את חושבת שכאשר יגיע לקוח למשרד יחסי הציבור שלהם ויגיד להם: "כיצד אני אדע שאתם תכניסו לי אייטם לעיתון?", יפתחו השניים את הרשימה של העיתונאים והעורכים שעובדים אצלם ויגידו: את רוצה במעריב משהו? אין בעיה יואב צור עובד אצלנו. אתה רוצה ב-ynet? פשוט מאוד - גם העורך יון פדר, גם סגנו ערן טיפנבורן ואם זה לא מספיק יש גם את הסגנית השנייה, יעל גולן. תחפוץ משהו בידיעות? חופשי, יש את דוד רגב, יוסי יהושע ועוד ועוד. ואם תתעסק בנדל"ן - עורך הנדל"ן של המארקר מקבל משכורת מאיתנו.

זאת אומנם רק שיחה דמיונית (...), חבל שאת חלק מזה, הערכתי אותך קצת יותר".

ותשובתי: אני מתפרנסת (גם) מהרצאות. במהלך השנה הקרובה ארצה בביה"ס הזה פעם אחת. שעה וחצי.

מה לי ולאנשי יח"צ? איזה יחסים יש לי איתם? אין לי דבר וחצי דבר. אני יכולה להביא כלשונה הודעה לעיתונות על כנס תקשורת זה או אחר, או איזשהו מיזם דומה המשיק לתחום עיסוקי ולכתוב שזו הודעה לעיתונות, אבל מה עוד?

מה יכול להיות ביני לבין בעלי בית הספר, שעד ההזמנה להרצות לא היה לי שום שיג ושיח איתם, וככל הנראה גם לא יהיה? וכי מעניינים אותי הלקוחות שלהם, או של כל יחצ"ן אחר, לטוב ולרע?

באשר לשאר העיתונאים - ובעיקר בעלי המשרות הבכירות, בהחלט שאלה טובה.

תוס': תגובת ממי פאר: רק כותב לא חכם יכול להעלות על דעתו שבעבור 500 ש' (זה הסכום הממוצע המשולם אצלנו למרצה עבור הרצאה שכדי לקיים אותה הוא משחית 5-3 שעות מזמנו) ניתן "לקנות" את דעתו של עיתונאי - גם עיתונאי מתחיל אם יש בו ולו מעט יושרה, לא כל שכן בכירי התקשורת בישראל שלשמחתנו נרתמו בשמחה להרצות בביה"ס שלנו.

רק כותב לא חכם יכול להעלות על דעתו שבעבור הסכום הזה - עבור הרצאה אחת בלבד הניתנת בקורס בן 9 חודשים - ישנה עיתונאי/ עורך את כל עולמו הערכי.

אולי התכוון הכותב שבביה"ס לתקשורת שלנו ירצו נגרים, רואי-חשבון, שרברבים ויזמי נדל"ן, אבל אנחנו חשבנו לתומנו שבבי"ס לתקשורת אשר חרט על דגלו את הססמה "בואו ללמוד תקשורת ממי שעושה תקשורת" - יש הגיון בכך שירצו האנשים שעושים תקשורת, והטובים שבהם.

כל אחד מהמרצים שלנו - כשנתבקש להרצות תמורת הסכום המגוחך כאמור נתבקש לפני הכל להצטרף אלינו בהכשרת דור חדש של מקצוענים, ואני מניח שרק מי שבאמת רואה גם שליחות בעבודתו העיתונאית נעתר לפנייתנו זו.

בשולי הדברים איני יכול להימנע מלציין גם את תמיהתי על השורה התחתונה בתגובתך שלך, כי אם "השאלה טובה", היא "טובה" גם לגבייך. אינך שונה מהם ומבלי להכירך אני בטוח שלא השיקול הכספי הוא שהביאך לרשימת המרצים שלנו, שעליה גאוותנו". ----

תיקון שלי: לא ידעתי שכל המרצים מגיעים, כמוני, למפגש אחד. ולכן עם פאר ועם כל שאר המרצים, הסליחה.

הלך לעולמו

עמוס לביא, 57, סרטן ריאות. כל העיתונים מדווחים בשער, מי יותר, מי פחות, חוץ מידיעות, כי שם הרפז וקרןפלס תפסו את כל המקום.

צרות בכותרות

הכותרת הזו בשער המארקר הממה אותי:

"פישר: זוגות צעירים בישראל קונים דירות כי ההורים עוזרים"

לא נכון. אתם עובדים עלי. משקרים במצח נחושה. מאיפה רעיון העיוועים הזה? שקר! הורים עוזרים לזוגות צעירים? זו הפתעה. ידיעה מרגשת. אשכרה כותרת ראשית של עיתון. תגלית!

ויש גם בדיחה בשער המארקר, שוודאי שמעתם אותה, אבל היא עדיין עצובה "הדבר הכי כואב בניתוח לשינוי מין הוא שחותכים לך 30% מהמשכורת" (עוזי דיין, יו"ר כנס שדרות)

לחם עבודה

ציפי שוחט על עיתונאים שהפכו למחזאים. הכל סבבה, אבל זה מה שאומרת על כך ציפי פינס:

"כשפינס מתבקשת לנקוב בשמות של עיתונאים שכתבו מחזות שיש בהם פיוט היא מתקשה במשימה: "אין", היא אומרת, "הם יותר תכליתיים וענייניים. אני טוענת שרק איש תיאטרון יכול לכתוב לתיאטרון. פעם הכותבים היו אנשי תיאטרון: שייקספיר היה שחקן ומולייר היה חלק מהלהקה". מה בכל זאת תרמו העיתונאים-מחזאים לתיאטרון הישראלי? "הם לא העשירו אותו, אבל כן הרחיבו והביאו כספים לתיאטרון, כי חלקם הצליחו מאוד. אבל אחרים נכשלו. אף מחזה של עיתונאי לא הוגדר כהצלחה אמנותית. לכל היותר שרד יותר ממה שהיה צפוי לשרוד".

ספרים

לכל חובבי המדור של רלי ואבנר אברהמי, מצב משפחתי: יש כבר ספר. וציונה שמשי כותבת עליו. תוס': המדור בו כתבו האברהמים על עצמם.

ויהודה אטלס מתפעל מהספר של רותו מודן, סעודה אצל המלכה.

בידוק עובדות

לחברה שהורידה עוד תרופה מהמדפים קוראים אומריקס, ובשבוע שעבר הורידה את התרופה אומריגם (השבוע: אומרי-הפ-בי). במעריב (ע' 15, טור צד) נכתב שלחברה קוראים אומריגם. ולא היא.

ידיעות, 18, שלישי. אלפי בני אדם נהרגו בבורמה ולא ידענו? לא!

למגישי תוכנית הבוקר בערוץ 10 לאלוף תחרות אכילת ההמבורגרים קוראים נסים ברנס, ולא עמוס ברנס.

כן או לא?

מי הולך יחף? לנון? או פול? זו הידיעה. טוקבק בנושא לא עלה. תיקון - אין. במקור ברויטרס לא מופיע המשפט.

לפני פיזור

בון ג'ובי אולי תגיע לארץ. (כפי שנכתב בידיעות אחורי, כפי שפורסם לראשונה, וכו' וכו').