יומולדתו ה-61 של נתניהו עם ילדיו הלא מרוצים, כך בצילום, מופיע בשער מעריב וישראל היום. בידיעות מקדישים את השער לתרומות שמיועדות לו.

גדעון לוי נענה לבקשתי* ועונה לבן דרור ימיני.

מוזר שהארץ כלל לא מתייחס לכך בשער העיתון המודפס.

הרבה הפניות יש בשער, אף לא אחת מוקדשת ללוי.

תיקון, 16:41: יש הפניונת, שורה אחת, אחרונה, בהפניה למדור הדעות.

צריל לתור אחריה.

למה ומדוע? כדי לבדל עצמו ממעריב, שחרחר ריב בשערו בנושא זה?

דבריו של לוי מופיעים בכפולת 6-7 של השבוע, עם תצלומי ענק של שערי הכלבים.

ההפניה בשער המוסף, בקטנטן:

"אני פטריוט ישראלי

גדעון לוי משיב להסתה נגדו"

הפיליפינית

ערוץ 10 דיבר עם וירג'יניה, הפיליפינית שעבדה אצל הזוג ברק-פריאל.

מעניין שזה לא מופיע ככתבה נפרדת של חדשות 10.

מסכנה הפיליפינית: אין לה פנים, שיער, כלום. איך היא נושמת?

מוזר, הארץ הוא היחיד שלא מזכיר את החשיפה שלה אמש בערוץ 10, אבל מתייחס בהרחבה לחיפושי רשות ההגירה, להנחיות היוע"מ, לעוזר של וינשטיין, ועוד.

ישראל היום מתפנן על סיפור העוזרת של נוני מוזס, שנחשף בגלובס, ויוצא נגד הצביעות של ידיעות בנושא.

זה נכון, אכן צביעות לשמה, אבל אם יבדקו בציציות כל הקודקדים בתקשורת, יש מצב שלפחות חלק מכלי התקשורת יאלצו לצמצם את דיווחיהם השוטפים לפילון חדש שנולד בספארי.

סליחה על התמימות שלא לומר הטיפשות שבשאלה, אבל זה מדהים כל פעם מחדש:

אנשים מקושרים, בעלי ממון, הון ושלטון, מעזים להפר את החוק בכגון אלו, בעוד אנשים כמוני, דלי אמצעים ובלתי מקושרים לכלום, מקפידים על קלה כחמורה בהעסקת עובד זר. איך ייתכן?

הזמר שיוצא מהארון

ידיעות מדווח בשער, שבשער האחורי שלו יספר הראל סקעת לראשונה על נטיותיו המיניות. זה יקרה ביום שני, בסרט של רשת, הווידוי הזה.

סקעת אומר פה לרז שכניק: "אני מאוד שומר על הפרטיות שלי כי אני זמר ולא איזה מצרך רכילות".

אה?

והמשך המשפט, שהוא גם הכותרת: "כשיהיה לי בן זוג לא אסתיר אותו".

טל לוין כותבת בעכבר על תעשיית היציאה מהארון.

ידיעות ופייסבוק

ידיעות ממשיך להעמיק את הקשר בין פייסבוק לקוראיו, ומזמין אותם לבחור את השער הבא של זמנים מודרניים.

7 ימים

דספקטור

הפניית ענק בשער (עיינו למעלה), עם הכותרת "הצד שלי"

תקציר המדור:

- ד' מודיעה לא' שהיא לא רוצה לחיות על כרי הדשא של זכרונות אהבתם.

- "מישהו ראה אותנו ביחד וסיפר לבני זוגנו ושנינו נזרקנו מהבית כמו שמגיע לבוגדים שקרנים"

- א' עזב את הבית לטובת רומן עם ברמנית בת 22.

- הבחור של דנה "לא ענה לאף אחת מ-457 שיחות הטלפון הנואשות שלי".

- החיים הם לא טלנובלה אזורית גרועה מקוסטה ריקה.

- "בתחושה שלי רומן מחוץ לנישואים הוא משהו שמערב סקס ושמתרחש מאחורי הגב של בני הזוג התמימים"

(בדיוק המשפט שאמר רן שריג בראיון לאת. למי זכויות היוצרים?).

- "מעשה בזוג אנשים שגילו שהם בעצם מכירים משורש הנפש, שהם פשוט לא יכולים להעביר יום בלי לדבר, לצחוק, לטפל בהבנה תת-עורית אחד בשני. אני לא אומרת שזאת לא בגידה, אני כן אומרת שקרה פה משהו חזק, אולי אפילו חסר שליטה, ושעל פחות מזה לא הייתי זורקת את נישואיי".

- "א' ואני הגענו לפרשת דרכים. אני פשוט לא יכולה לחיות יותר בלי אהבה שיש בה להט".

- "בגיל 39 אני סוף-סוף מבינה שגם אנשים כמוני ראויים לאהבה"

דספקטור מתלוננת קשות על התקשורת מוצצת הדם ועל הטוקבקיסטים המרושעים (מה שנכון), ועל שהפכה לפיסת רכילות.

אלא שידיעות, העיתון שלה, מציב ומצהיב אותה כאייטם המרכזי בשער יום שישי. היש קביעת סדר יום נחרצת מזו?

דניאלה לונדון-דקל במדור מדהים במיוחד על מחוברים: היא פוגשת את כל החמישה, בורחת, וחוזרת לבעלה המקסים.

האם אני רוצה לקרוא את הווידויים של הצעירים שהרב מוטי אלון אמממ, חיבב במיוחד (שוש מולא)? - לא.

והתחקיר השבועי: תעשיית התרומות וגיוס הכספים של נתניהו (שחר גינוסר). נהניתי מהאיור של אופיר בגון, של נתניהו בשטר של מאה דולר. אבל רגע, הסיגר והכוס לא שייכים לברק, כלומר לאולמרט?

כמו כן לא הבנתי, ממבט על של התחקיר, מה הטענה/ות נגד נתניהו ותעשיית התרומות שלו, שאין לי ספק שהיא לא שונה במהותה בקמצוץ מתעשיית התרומות של כל פוליטיקאי אחר.

מח' הגהה

לפעמים פרויד עובד שעות נוספות. ברור שזה לא מכוון, וברור שה' וב' צמודות במקלדתנו, אבל עדיין, זה מצחיק מאוד.

(מעריב)

מה קרה לאילנה דיין?

(מעריב, צילום: אמיר מאירי)

בלוגלנד

ילי (יעל) מירון, עורכת וכותבת ותיקה, התחילה לכתוב מדור באחר, על החיים בגלות טבעון, אבל לא רק.

מתוך:

"בוודאי השגחתם שהטור שלי מופיע במגזין אינטרנטי, ואני מתברכת ביתרונותיו. חופש הביטוי המוחלט שהוא מאפשר ואופיו העממי והדמוקרטי, מבליט את כיעורה של העיתונות הכתובה, שעקודה כלכלית או פוליטית.

אני עובדת מהבית ויודעת לתקשר עם העולם באמצעות מחשב, כמעט כמו כולם. אבל זה לא אומר שאסור לי להתגעגע למה שפעם נקראו ישיבות מערכת. לפגישות מקריות במסדרון שהפכו לסיעור מוחות מפרה. לביחד שהעניק לעיתים אשליה של משפחה, ובמיוחד לשאלה איפה קניתי את הנעליים".

ענת סרגוסטי בבלוג חדש, חלק מפורטל יזמות חברתית של הקריה האקדמית אונו.

ופה - על היעדר מיעוטים בתקשורת:

נעדרת

רחל לבטקין עדיין נעדרת.

לפני פיזור

* צוחקת, נו.

חוזרת ומחדשת את קריאתי לפוסטים אורחים.