בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים באחרונה, עסק השופט איתי כץ בסוגייה מורכבת ורגישה הנוגעת לשימוש בביציות מוקפאות של אשה שנפטרה לפני כ-20 שנה. מדובר בתביעה שהוגשה על ידי הבעל לשעבר של המנוחה ואשתו הנוכחית, שדרשו אישור לעשות שימוש בעוברים
שנוצרו מהביציות של המנוחה שהופרו בזרעו, לצורך השתלתם ברחם אשתו הנוכחית. בני הזוג ניסו להביא ילדים לעולם ב-2001, אך במהלך הטיפולים, המנוחה אובחנה כחולה בלוקמיה. על אף הסיכון לחייה, המנוחה בחרה לעבור הליך לשימור פוריות, שבמסגרתו נשאבו ביציות והופרו בזרעו של
הבעל, ונוצרו 17 עוברים שהוקפאו. לצערם, המנוחה נפטרה ב-2003, מבלי שזכתה להפוך לאם. 
17 עוברים הוקפאו צילום: דיוויד גראב כעת, כעבור שנים רבות, התובע נישא בשנית, ובני הזוג ביקשו להביא ילד לעולם באמצעות אותם עוברים מוקפאים. הם טענו כי המנוחה היתה רוצה שהעוברים ישמשו להולדת ילד, גם אם היא עצמה
אינה בין החיים.
אין הוכחה לרצון המנוחה לעשות שימוש בביציות המופרות
במסגרת הדיון, נדרש בית המשפט לבחון את רצונה המשוער של המנוחה ולהחליט אם יש לאפשר לתובע ולרעייתו הנוכחית להשתמש בעוברים המוקפאים. כפי שצוין בפסק הדין, אין הוכחות ישירות
לרצון מפורש של המנוחה לעשות שימוש בביציות המופרות לאחר מותה. השופט כץ ציין: "על התובעים להוכיח בשלב הראשון את רצונה של המנוחה. בשעה שלא הוכח רצון המנוחה להוליד ילד לאחר מותה לתוך המציאות הקיימת כיום, אין מקום להזמנת תסקיר עו"ס (עובדת סוציאלית, ע.ג)". מנגד,
טענה המדינה כי לא הונחה תשתית ראייתית המוכיחה כי המנוחה אכן היתה רוצה שבן זוגה יעשה שימוש בביציותיה המופרות במצב שבו חלפו 20 שנה מאז מותה, והוא נישא לאשה אחרת. "אין זה סביר להניח שהמנוחה היתה מעוניינת להשתמש בביציות שלה בהקשר זה, במיוחד כאשר מדובר בהולדת ילד
לתוך תא משפחתי חדש", טענה המדינה. התובעים טענו כי המנוחה היתה נחושה להביא ילדים לעולם, גם במחיר סיכון חייה, וכי עצם העובדה שהיתה מוכנה להיכנס לתהליך שימור הפוריות מעידה על רצונה העמוק להמשכיות. הם הוסיפו כי במשך השנים ניסו להביא ילדים לעולם באמצעים אחרים,
אך ללא הצלחה, ולכן הם פונים כעת לאפשרות לעשות שימוש בעוברים המוקפאים. לטענתם, המנוחה הביעה את רצונה בפני קרוביה שתמשיך את ההמשכיות המשפחתית גם לאחר מותה. אחת העדות, חברתה הקרובה של המנוחה, העידה כי המנוחה התבטאה בפניה באומרה שהיא "חולמת על ילדים עם שיער אדום",
ובאמצעות העדות הזו ניסו התובעים לחזק את טענותיהם בדבר רצונה להמשכיות.
הבעל מבקש להקים תא משפחתי חדש
השופט פסק כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכיח את רצונה של המנוחה. הוא קבע כי אף שהמנוחה רצתה להביא ילדים בחייה, לא ניתן לקבוע שהיא
היתה רוצה שילדים ייוולדו מביציותיה לאחר מותה - בייחוד במצב שבו בעלה נישא לאשה אחרת, וכעת הוא מבקש להקים תא משפחתי חדש. כחלק מהחלטתו, ציין השופט כי, "לא הוכח כי המנוחה הביעה את רצונה לעשות שימוש בעוברים לאחר מותה. שתיקתה בנושא זה, גם אם אינה בהכרח מעידה על
התנגדות, אינה יכולה להתפרש כהסכמה". בנוסף, הוא הדגיש את העובדה שהמנוחה היתה אשה מתוכננת ומעשית, וכי אילו רצתה באמת ובתמים שילד ייוולד מהעוברים לאחר מותה, היא היתה משאירה הוראות מתאימות לכך. הפסיקה חושפת את הקשיים המשפטיים, המוסריים והאתיים העומדים בבסיס מקרים
של שימוש בחומר גנטי של נפטרים. היא מעלה לדיון את השאלה כיצד ניתן לאמוד את רצונם של נפטרים כשאין מסמך כתוב המורה אחרת, וכן כיצד יש להתמודד עם זכויותיהם של החיים, במקרה זה – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש להקים משפחה חדשה עם אשה אחרת. השופט כץ חזר והדגיש את החשיבות
שבכיבוד רצון המנוחה, וציין כי במקרה הנדון, אף שמטרת הבעל ורעייתו הנוכחית היא מימוש זכותם להורות, יש להתחשב בעובדה שהעוברים נוצרו בשיתוף עם המנוחה - ולכן יש להעמיד במרכז את השאלה מה היה רצונה. "היעדר התייחסות מפורשת מצד המנוחה בנוגע לגורלם של העוברים אינה מאפשרת
אישור לביצוע התהליך", כתב השופט בהחלטתו. לנוכח רגישות הסוגיה שסביבה התנהל ההליך וההבנה ללבם של התובעים, החליט השופט שלא לחייבם בהוצאות משפט. במקרה אחר,
הכריע בית המשפט לענייני
משפחה בתל אביב במאי האחרון במקרה שבו ביקשה בת 42 להיכנס להיריון מזרע של בן הזוג שלה שהלך לעולמו. התביעה הוגשה לבית המשפט בעקבות אי הסכמתה של בת הזוג לקבל את דרישת אביו של המנוח ואחותו, שלפיה היא תחתום על מסמך המתנה את השימוש בזרע בוויתור על דרישת כלשהי
מהירושה של בן זוגה. התובעת והמנוח הכירו ב-2018, וכעבור כשנה עברו לגור ביחד בשכירות. בשלב מסוים התלונן הבחור על קוצר נשימה חריף, והוא אושפז לסירוגין בבית החולים לבדיקות וטיפולים. כשמצבו הרפואי הידרדר והוא הורדם והונשם, מיהרו אביו ואחותו לפנות לבית המשפט כדי
למנות אותם לאפוטרופוסים עליו, לצורך שאיבת זרעו. בית המשפט אישר את הבקשה והזרע נלקח מגופו כבר למחרת הדיון בנושא. כחודש לאחר מכן הלך המנוח לעולמו בגיל 42 בלבד. לאחר מותו ניהלו הצדדים משא ומתן בעניין השימוש בזרעו לצורך הפריית בת הזוג שלו. לשם כך, ניסחו האב והאחות
בין היתר "הסכם בין יורשים", שלפיו כתנאי לשימוש בזרע הם ייחשבו היורשים היחידים, בעוד שבת הזוג תירש רק 1% מהעיזבון. האחרונה סירבה לחתום על המסמך והגישה את התביעה לבית המשפט במאי 2023.
