גבר ביקש להשתמש בעוברים שהוקפאו מאשתו המנוחה
בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים באחרונה, עסק השופט איתי כץ בסוגייה מורכבת ורגישה הנוגעת לשימוש בביציות מוקפאות של אשה שנפטרה לפני כ-20 שנה. מדובר בתביעה שהוגשה על ידי הבעל לשעבר של המנוחה ואשתו הנוכחית, שדרשו אישור לעשות שימוש בעוברים
שנוצרו מהביציות של המנוחה שהופרו בזרעו, לצורך השתלתם ברחם אשתו הנוכחית. בני הזוג ניסו להביא ילדים לעולם ב-2001, אך במהלך הטיפולים, המנוחה אובחנה כחולה בלוקמיה. על אף הסיכון לחייה, המנוחה בחרה לעבור הליך לשימור פוריות, שבמסגרתו נשאבו ביציות והופרו בזרעו של
הבעל, ונוצרו 17 עוברים שהוקפאו. לצערם, המנוחה נפטרה ב-2003, מבלי שזכתה להפוך לאם. 
title="דיוויד גראב" /> 17 עוברים הוקפאו צילום: דיוויד גראב כעת, כעבור שנים רבות, התובע נישא בשנית, ובני הזוג ביקשו להביא ילד לעולם באמצעות אותם עוברים מוקפאים. הם טענו כי המנוחה היתה רוצה שהעוברים ישמשו להולדת ילד, גם אם היא עצמה
- נולדה 11 שנה אחרי שאביה נפל בקרב - ותזכה להכרה ממשרד הביטחון
- תורם זרע סדרתי שהביא 38 ילדים לעולם רצה להמשיך. מי מנע ממנו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אינה בין החיים.
אין הוכחה לרצון המנוחה לעשות שימוש בביציות המופרות
במסגרת הדיון, נדרש בית המשפט לבחון את רצונה המשוער של המנוחה ולהחליט אם יש לאפשר לתובע ולרעייתו הנוכחית להשתמש בעוברים המוקפאים. כפי שצוין בפסק הדין, אין הוכחות ישירותלרצון מפורש של המנוחה לעשות שימוש בביציות המופרות לאחר מותה. השופט כץ ציין: "על התובעים להוכיח בשלב הראשון את רצונה של המנוחה. בשעה שלא הוכח רצון המנוחה להוליד ילד לאחר מותה לתוך המציאות הקיימת כיום, אין מקום להזמנת תסקיר עו"ס (עובדת סוציאלית, ע.ג)". מנגד,
טענה המדינה כי לא הונחה תשתית ראייתית המוכיחה כי המנוחה אכן היתה רוצה שבן זוגה יעשה שימוש בביציותיה המופרות במצב שבו חלפו 20 שנה מאז מותה, והוא נישא לאשה אחרת. "אין זה סביר להניח שהמנוחה היתה מעוניינת להשתמש בביציות שלה בהקשר זה, במיוחד כאשר מדובר בהולדת ילד
- כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
- יקבל 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
לתוך תא משפחתי חדש", טענה המדינה. התובעים טענו כי המנוחה היתה נחושה להביא ילדים לעולם, גם במחיר סיכון חייה, וכי עצם העובדה שהיתה מוכנה להיכנס לתהליך שימור הפוריות מעידה על רצונה העמוק להמשכיות. הם הוסיפו כי במשך השנים ניסו להביא ילדים לעולם באמצעים אחרים,
אך ללא הצלחה, ולכן הם פונים כעת לאפשרות לעשות שימוש בעוברים המוקפאים. לטענתם, המנוחה הביעה את רצונה בפני קרוביה שתמשיך את ההמשכיות המשפחתית גם לאחר מותה. אחת העדות, חברתה הקרובה של המנוחה, העידה כי המנוחה התבטאה בפניה באומרה שהיא "חולמת על ילדים עם שיער אדום",
ובאמצעות העדות הזו ניסו התובעים לחזק את טענותיהם בדבר רצונה להמשכיות.
הבעל מבקש להקים תא משפחתי חדש
השופט פסק כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכיח את רצונה של המנוחה. הוא קבע כי אף שהמנוחה רצתה להביא ילדים בחייה, לא ניתן לקבוע שהיאהיתה רוצה שילדים ייוולדו מביציותיה לאחר מותה - בייחוד במצב שבו בעלה נישא לאשה אחרת, וכעת הוא מבקש להקים תא משפחתי חדש. כחלק מהחלטתו, ציין השופט כי, "לא הוכח כי המנוחה הביעה את רצונה לעשות שימוש בעוברים לאחר מותה. שתיקתה בנושא זה, גם אם אינה בהכרח מעידה על
התנגדות, אינה יכולה להתפרש כהסכמה". בנוסף, הוא הדגיש את העובדה שהמנוחה היתה אשה מתוכננת ומעשית, וכי אילו רצתה באמת ובתמים שילד ייוולד מהעוברים לאחר מותה, היא היתה משאירה הוראות מתאימות לכך. הפסיקה חושפת את הקשיים המשפטיים, המוסריים והאתיים העומדים בבסיס מקרים
של שימוש בחומר גנטי של נפטרים. היא מעלה לדיון את השאלה כיצד ניתן לאמוד את רצונם של נפטרים כשאין מסמך כתוב המורה אחרת, וכן כיצד יש להתמודד עם זכויותיהם של החיים, במקרה זה – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש להקים משפחה חדשה עם אשה אחרת. השופט כץ חזר והדגיש את החשיבות
שבכיבוד רצון המנוחה, וציין כי במקרה הנדון, אף שמטרת הבעל ורעייתו הנוכחית היא מימוש זכותם להורות, יש להתחשב בעובדה שהעוברים נוצרו בשיתוף עם המנוחה - ולכן יש להעמיד במרכז את השאלה מה היה רצונה. "היעדר התייחסות מפורשת מצד המנוחה בנוגע לגורלם של העוברים אינה מאפשרת
אישור לביצוע התהליך", כתב השופט בהחלטתו. לנוכח רגישות הסוגיה שסביבה התנהל ההליך וההבנה ללבם של התובעים, החליט השופט שלא לחייבם בהוצאות משפט. במקרה אחר, הכריע בית המשפט לענייני
משפחה בתל אביב במאי האחרון במקרה שבו ביקשה בת 42 להיכנס להיריון מזרע של בן הזוג שלה שהלך לעולמו. התביעה הוגשה לבית המשפט בעקבות אי הסכמתה של בת הזוג לקבל את דרישת אביו של המנוח ואחותו, שלפיה היא תחתום על מסמך המתנה את השימוש בזרע בוויתור על דרישת כלשהי
מהירושה של בן זוגה. התובעת והמנוח הכירו ב-2018, וכעבור כשנה עברו לגור ביחד בשכירות. בשלב מסוים התלונן הבחור על קוצר נשימה חריף, והוא אושפז לסירוגין בבית החולים לבדיקות וטיפולים. כשמצבו הרפואי הידרדר והוא הורדם והונשם, מיהרו אביו ואחותו לפנות לבית המשפט כדי
למנות אותם לאפוטרופוסים עליו, לצורך שאיבת זרעו. בית המשפט אישר את הבקשה והזרע נלקח מגופו כבר למחרת הדיון בנושא. כחודש לאחר מכן הלך המנוח לעולמו בגיל 42 בלבד. לאחר מותו ניהלו הצדדים משא ומתן בעניין השימוש בזרעו לצורך הפריית בת הזוג שלו. לשם כך, ניסחו האב והאחות
אלמנה, צוואה ומצבה: כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קבע כי הסכם ממון וצוואה ברורים גוברים על טענות לשיתוף רכושי. אלמנה שנישאה בשנית ניסתה לקבל זכויות בדירה שירש בעלה השני ויתרות כספיות, ואף דרשה מילדיו מנישואיו הקודמים הוצאות קבורה, אך תביעתה נדחתה כמעט במלואה, תוך
ביקורת חריפה על התנהלותה והאופן שבו הונצח המנוח על מצבתו
בערוב ימיו של המנוח, שנים לאחר שנישא בשנית וערך הסכם ממון מסודר ואף צוואה מפורטת, נדמה היה כי קווי הירושה והרכוש ברורים. אלא שלאחר פטירתו התברר כי הדברים רחוקים מלהיות פשוטים. אלמנתו פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה וביקשה להצהיר על זכויות נרחבות בנדל"ן ובכספים, בטענה לשיתוף רכושי מכוח הסכם הממון שנחתם בין בני הזוג. מנגד, עמדו שלושת ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, שטענו כי רצון אביהם היה ברור וחד־משמעי, וכי הצוואה וההסכם אינם מותירים מקום לפרשנות שהאלמנה מבקשת לאמץ.
פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי השופט אורן אליעז, מציג תמונה מורכבת של יחסי משפחה טעונים, פרשנות חוזית קפדנית, ועימות חריף סביב שאלות של ירושה, כבוד וזיכרון. בסופו של יום קבע בית המשפט כי מרבית טענות האלמנה דינן להידחות, וכי אין לה זכויות בדירה שאותה ירש בעלה מהוריו, אין לה חלק בכספים שהיו בחשבונו הפרטי, ואף אין מקום לחייב את ילדיו בהוצאות הקבורה, בין היתר נוכח האופן שבו בחרה להקים את מצבתו.
הזוג נישא ב-1997, כשלכל אחד מהם היו ילדים מנישואים קודמים. כשנתיים לאחר מכן הם חתמו על הסכם ממון שאושר כדין בבית המשפט. בהסכם הוסדרו במפורש נכסים שהיו לכל אחד מהם ערב הנישואים, וכן נקבעו כללים לגבי הרכוש שייצבר במהלך החיים המשותפים. ב-2004 ערך המנוח צוואה, שבה ציווה את מרבית רכושו - ובכלל זה נכסי מקרקעין - לשלושת ילדיו, תוך שהוא מותיר לאשתו השנייה סכום של 100 אלף שקל ומכונית אחת.
לאחר פטירתו ב-2020 ניתן צו לקיום הצוואה, ללא כל התנגדות מצד האלמנה. ואולם כמה חודשים לאחר מכן הוגשה התביעה, שבה ביקשה האלמנה להצהיר כי רבע מהזכויות בדירה מסוימת - שהם מחצית מזכויותיו של המנוח - שייכות לה. הדירה, שהתברר, נתקבלה בירושה על ידי המנוח מהוריו, ונרשמה על שמו בלבד. עוד דרשה האלמנה מחצית מיתרות חשבונות הבנק, רישום המכונית על שמה, תשלום של 100 אלף שקל בהתאם לצוואה, וכן החזר של כ-10,400 שקל בגין מחצית מהוצאות הקבורה והאבל.
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
האלמנה טענה כי הרישום אינו משקף את ההסכמות האמיתיות
בית המשפט בחן בראש ובראשונה את שאלת הזכויות בדירה. נקודת המוצא היתה רישום המקרקעין, המהווה ראיה חותכת לבעלות. אלא שהאלמנה טענה כי הרישום אינו משקף את ההסכמות האמיתיות, וכי לפי הסכם הממון כל רכוש שנצבר במהלך הנישואים, כולל ירושות, הוא רכוש משותף. השופט אליעז דחה את הטענה הזו מכל וכל. הוא קבע בפסק הדין שפורסם שההסכם כולל הוראות ברורות, שלפיהן שיתוף רכושי חל רק על נכסים שיירשמו על שם שני בני הזוג. סעיף 5 להסכם, כך נקבע, מבהיר כי שותפות נוצרת כשהרכוש "יירשם על שם הצדדים", בין אם בלשכת רישום המקרקעין ובין אם במקום רישום אחר.
משה ינאי (רשתות)משווי של מיליארדים לפשיטת רגל? צו פשיטת רגל ליזם ההייטק משה ינאי נכנס לתוקף
בית משפט השלום בתל אביב קבע כי צו פתיחת הליכי חדלות פירעון נגד אחד היזמים הבולטים בתעשיית ההייטק הישראלית נכנס לתוקף באופן מיידי; החוב הראשי לקרן שינטילה מגיע ל-42 מיליון דולר, ולצדו התחייבויות נוספות שמגיעות למאות מיליוני שקלים; הפנטהאוז היוקרתי שלו בתל אביב ונכסים נוספים יימכרו, ועליו הוטלו מגבלות
בבית משפט השלום בתל אביב , באולם של השופט ליאור גלברד, נקבע בעצם כי משה ינאי מהיזמים הגדולים שהיו כאן נכנס להליך של פשיטת רגל. השופט קבע כי צו פתיחת הליכי חדלות פירעון נגד משה ינאי נכנס לתוקף באופן מיידי. ההחלטה מביאה למכירה כפויה של נכסיו המעוקלים ומטילה מגבלות אישיות כבדות על חייו הפיננסיים והעסקיים.
החוב הראשי עומד על כ-42 מיליון דולר לקרן שינטילה הרשומה באיי קיימן, שהועמדה כהלוואה לחברת ההשקעות MII בבעלותו המשותפת עם אשתו המנוחה רחל. לצד זאת, ינאי מחזיק התחייבויות נוספות מצטברות שמגיעות, לפי הערכות, למאות מיליוני שקלים נוספים, בעיקר לבנקים ישראליים ולקרנות מקומיות.
ינאי טוען כי שווי נכסיו הכולל, בארץ ומחוצה לה, עולה בהרבה על סך החובות, ומציג אומדן של כ-1.1 מיליארד דולר. אך טענות אלה נתקלו עד כה בקשיים משפטיים להוכחה מלאה.
קריירה מבריקה: מחלוץ אחסון נתונים לאיש האקזיטים
משה ינאי, שנולד ב-1949 ובנה קריירה בת ארבעה עשורים, נחשב לאחד מחלוצי תעשיית אחסון הנתונים העולמית. בוגר הנדסת חשמל מהטכניון, פתח את דרכו המקצועית בשנות ה-70 בחברת אלביט, שם השתתף בפרויקט ענת שהיה שיתוף פעולה עם ניקסדורף הגרמנית לפיתוח אמצעי אחסון למחשבי מיינפריים תואמי IBM.
ב-1987 הצטרף ל-EMC, ענקית האחסון האמריקאית שהייתה אז בחיתוליה, ומונה לסגן נשיא לטכנולוגיה. תחת הנהגתו פותח מוצר הסימטריקס (Symmetrix), מערכת אחסון מהפכנית שהפכה למוצר הדגל של החברה בשנות ה-90. המערכת כללה חידושים כמו חבילת התוכנה SRDF לגיבוי מרחוק, והובילה את EMC משווי שוק צנוע לעשרות מיליארדי דולרים.
